- המשך -
בשיעור הקודם הובא דברי הר"ן וכן דעת הרמב"ם ואדה"ז דאם בדק כדין ומצא חמץ במועד אינו עובר למפרע ורק אם ישהה מלבער עובר להבא עיי"ש, אמנם הטור בסי' תמ"ו כתב בהדיא שלא כהר"ן דסב"ל דאם בדק ולא ביטל כשמצא אח"כ חמץ עובר למפרע בשוגג על ב"י עיי"ש, והמג"א סי' תל"ד ס"ק ה' ביאר דבריו מידי דהוה כאוכל חלב בשוגג דמ"מ צריך קרבן כן הכא עיי"ש, (ועי' בקונטרס אחרון סי' תל"ג ס"ק ג') הרי מפורש שהטור לא סב"ל כפי שנת' בהרמב"ם והר"ן וכו' דתשביתו הוא תנאי בב"י וכו', אלא אפילו אם בדק כדין וכו' ומצא חמץ עובר על ב"י בשוגג ולא שאני מאוכל חלב בשוגג, דסבר דבי וב"י הוא איסור מצ"ע.
והמקור חיים (לבעל הנתיבות) בפתיחתו להל' בדיקת חמץ הקשה ע"ז דמהו הדמיון ביניהם הלא כאן הוא חושב שאין לו שום חמץ בביתו וא"כ הרי זה דומה להדין דמתעסק בכל התורה כולה דפטור חוץ מחלבים ועריות שכן נהנה, (סנהדרין סב,ב) דמתעסק היינו שאינו יודע כלל שהוא עושה המעשה איסור כגון שיצא בשבת מרה"י לרה"ר ולא ידע כלל שהי' לו חפץ בכיסו וכיו"ב דבכל התורה כולה פטור וא"כ גם הכא הרי אינו יודע כלל שיש לו חמץ כיון שבדק כו' ולמה יעבור? ותירץ המקו"ח שהפטור דמתעסק הוא רק בעבירות שהם ע"י מעשה משא"כ הכא דב"י וב"י הוא בלי מעשה לא שייך לפוטרו משום מתעסק עיי"ש.
אבל הגרע"א (שו"ת ח"א סי' ח') הביא דבריו וכתב דדוחק לחלק כנ"ל, וחידש שם דכל הפטור במתעסק דילפינן מקרבן כדכתיב "אשר חטא בה" פרט למתעסק, הנה זהו רק פטור מיוחד לגבי קרבן, אבל מ"מ ה"ז מעשה עבירה, ובמילא לא קשה כלל קושיית המקור חיים למה עובר בב"י כיון דאפילו מתעסק הוה מעשה עבירה.
ומבאר שם הגמ' ב"ק כד,ב, היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה ונפלה לענין נזקין חייב לענין שבת פטור דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכאן אין זה מלאכת מחשבת, ותמה הגרע"א דלמה הוצרך לפוטרו בשבת משום מלאכת מחשבת תיפוק ליה שכן הוא הדין בכל התורה כולה דמתעסק פטור? וביאר רע"א עפ"י הנ"ל דאיירי דנפל בשבת והזיק אז, דאם הי' הפטור משום מתעסק הרי יש כאן עכ"פ מעשה עבירה כנ"ל, ובמילא בשבת נימא קלב"מ לגבי נזקין דהרי עשה כאן מלאכה בשבת, ואף שהוא פטור אבל הרי ילפינן מתנא דבי חזקי' דאמרינן קלב"מ אפילו לגבי שוגג, משא"כ מצד הפטור דמלאכת מחשבת ה"ז כאילו לא עשה כלל מלאכה ובמילא לא שייך קלב"מ ולכן חייב בנזקין,
והגרע"א רצה להוכיח כדבריו מהדין דאם אחד רואה חבירו בשוק לובש כלאים והלובש אינו יודע מזה צריך להודיעו וצריך לפושטו, (יו"ד סי' ש"ג סעי' א ועי' רמ"א שם) ולכאורה למה צריך להודיעו הלא בהלובש הרי זה "מתעסק" כיון שאינו יודע מזה ואי נימא שאין זה עבירה כלל לא יודיעו עד שיבוא לביתו?ומוכח דבאמת הוה עבירה כנ"ל, אבל דחה זה די"ל דהאיסור דכלאים הוא הנאת לבישה ובהנאה אמרינן דגם צתעסק חייב כמו בחלבים ועריות. והנה בגדר והנה הפטור דמתעסק פטור בכל התורה כולה ובחלבים ועריות חייב ישנם בזה ב' ביאורים באחרונים:
א) כמ"ש הגר"י ענגל באתוון דאורייתא כלל כ"ד דכיון דהפעולה נעשית בלי ידיעת האדם אין זה נחשב כלל לפעולתו ואינו מתייחס אליו כלל והוה כפעולה הנעשית מאליה, משא"כ בחלבים ועריות חייב שכן נהנה דשם בכדי להתחייב לא בעינן עשי' כלל כי האיסור הוא ההנאה אפילו אם לא עשה כלום עיי"ש שמביא ראיות לזה, ועי' גם בקובץ שיעורים ח"ב סי' כ"ג אות ו' שכ"כ. ומביא דוגמא מיבמות צו,ב, שנחלקו תנאים עד שקרעו ס"ת בחמתן ומקשה הגמ' "קרעו ס"ד" אלא אימא "שנקרע", היינו דכיון שלא הי' בידיעתם אמרינן על זה "שנקרעו" בדרך ממילא.
ב) באמת ה"ז פעולה שלו כיון דלפועל עשה זה, אלא דכיון דלא ידע מזה לא שייך לחייבו דבעינן השתתפות האדם גם ברוחניותו בכדי לעבור ולא במעשה לבד, משא"כ בחלבים ועריות שנהנה הנה ההנאה גופא הוא השתתפות הרוחנית של האם והוה כאילו נתכוון, וכן משמע מרש"י סנהדרין סב,ב, ד"ה שכן נהנה שכתב: "הילכך חשיב בכוונה". וראה לקו"ש חכ"ה ע' 215 ולקו"ש חל"ד ואתחנן (א) סעי' ו' שב' אופנים אלו הובאו לגבי אונס רחמנא פטריה עיי"ש.
ולפי הנ"ל יש לומר דרע"א ודאי צ"ל דסב"ל כאופן הב' דאי נימא דאין זה פעולתו כלל איך שייך לומר דהוה מעשה עבירה, ולפי זה י"ל דבזה גופא פליגי המקו"ח ורע"א, דהמקו"ח פירש כאופן הא' שכל יסוד הפטור של מתעסק הוא משום דנחשב שהוא לא עשה כלום ואין זה מעשה שלו, ולכן שפיר ביאר דבמקום שעוברים בלי מעשה כמו בב"י וב"י לא שייך הפטור דמתעסק, משא"כ רע"א סב"ל שהפטור דמתעסק הוא משום כוונה כו' א"כ גם בב"י דאין שם מעשה אבל מ"מ לא גרע משאר עבירות דפטור במתעסק, ולכן הוצרך לתרץ לפי שיטתו דאה"נ דגם מתעסק הוה מעשה עבירה בכל התורה כולה והוא פטור רק לגבי קרבן ועי' בכל זה היטב.
בהסוגיא "מאי אור"
בגמ': "מאי אור? רב הונא אמר: נגהי, ורב יהודה אמר: לילי. קא סלקא דעתך דמאן דאמר נגהי - נגהי ממש, ומאן דאמר לילי - לילי ממש", בפנ"י ביאר ההו"א דרב הונא סב"ל שצריך לבדוק בבוקר בעלות השחר דהרי מבואר לקמן דהדין דזריזין מקדימין הוא ביום ולא בלילה, ואז עדיין חושך ואור הנר יפה לבדיקה לכן בודק אז, אבל רב יהודה סב"ל שצריך לבדוק בלילה כי בוקר אולי יתארך הבדיקה או שלא יתחיל מיד וכו' וכבר יהי' אור ואין אור הנר יפה לבדיקה אז. ולבסוף מסיק להוכיח דזה אינו דכו"ע סב"ל דבודק בלילה.
"מיתיבי: הבקר אור והאנשים שלחו, אלמא: אור יממא הוא וכו'" לכאורה למה התחיל בפסוק דפ' מקץ ולא התחיל עם פ' בראשית מויקרא אלקים לאור יום? וכתבו המפרשים דכיון דלקמן ז,ב, ילפינן מהני קראי דבדיקת חמץ צריך להיות לאור הנר לכן מתחיל בקרא זה כיון שהוא קשור עם בדיקת חמץ, ואח"כ כשתירץ מי כתיב אור בוקר, הקשה מיד מקרא דכאור בוקר, ואז התחיל מפ' בראשית וע"פ הסדר.
וקושיית המקשן הי' דלמה צריך לכפול הבוקר אור הרי ידעינן דבבוקר יש אור, ועכצ"ל להודיע דשמו של בוקר הוא אור, אלמא אור יממא היא? ושלל זה התרצן דאם זהו כוונתו הי' צריך לומר להיפך אור בוקר דזהו הסדר שבתחילה אומרים הסתום ואח"כ אומרים פירושו ולא להיפך וא"כ הי' צ"ל האור ולפרש דזהו בוקר? ולכן מפרש שהבוקר האיר ולא קשה למה הי' צ"ל זה כי רוצה ללמד דלעולם יכנס אדם ויצא בכי טוב וכו', וכמ"ש רש"י "ולפי דרכו לימדך הכתוב דרך ארץ מאחי יוסף שהמתינו עד שהאיר המזרח כדרב יהודה, אבל אור שהוא שם דבר - אינו אלא לילה".
והנה מרש"י יוצא שיצא בכי טוב קשור עם תירוץ הגמ' דרק לפי התירוץ י"ל דבא ללמדך שיצא אדם בכי טוב וכו', משא"כ התוס' (בד"ה וכדרב) כתבו שאין זה קשור עם התירוץ, דגם לפי הקושיא הי' כן וכפי שהעיר המהרש"א, והביאור בזה דרש"י מפרש שיצא בכי טוב היינו ב"נץ החמה", ולכן לפי ההו"א דהיינו "יום" שם דבר דהיינו עלות השחר, וא"כ אין זה שייך ליצא בכי טוב דהיינו נץ החמה, ודוקא לפי התירוץ שהבוקר אור היינו כשהאיר בנץ החמה שייך לומר שזהו הלימוד דכי יכנס אדם וכו' בנץ החמה. וזהו הטעם שביאר רש"י משום לסטים וחיות רעות כי אי משום מזיקין או פחתים אפשר ג"כ לצאת בעלות השחר שאז יש קצת אור וכו', משא"כ לסטים חיות רעות הרי כתוב (תהלים ק"ד) "יזרח השמש יאספון" ולכן צריך להמתין עד נץ החמה, (והת' הנעלה והחשוב משה שי' הכהן כהן העיר מרש"י ב"ק ס,ב: " בכי טוב - בעוד חמה זורחת ילין במלון ולא ימתין עד שתחשך ולבקר לא ישכים לצאת עד שיאיר כי טוב לישנא מעליא האור כי טוב כלומר טוב הוא לצאת בו וליכנס בו מפני המזיקין והליסטין" הרי דגם במזיקין אמרינן כן, וביומא כא,ב, איתא: "היוצא לדרך קודם קריאת הגבר (סמוך לעלות השחר) - דמו בראשו" ופירש"י: היוצא יחידי לדרך דמו בראשו - מפני המזיקין", ויל"ע)
ועי' סוטה כא,א: "משל, לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפילה, ומתיירא מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ומחיה רעה ומן הלסטין, ואינו יודע באיזה דרך מהלך, נזדמנה לו אבוקה של אור ניצל מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים, ועדיין מתיירא מחיה רעה ומן הליסטין ואינו יודע באיזה דרך מהלך, כיון שעלה עמוד השחר ניצל מחיה רעה ומן הליסטין", הרי מוכח דמעלות השחר כבר ליכא לסטים? והעיר בזה הגרע"א שם בגליון הש"ס, ועי' פנ"י כאן שג"כ העיר מזה וז"ל: אף על גב דבסוטה פרק היה נוטל [סוטה כ"א ע"א] אמרינן כיון שהגיע עמוד השחר ניצול מחיות רעות ומליסטים? י"ל דהתם איירי במי שמהלך באישון לילה קאמר שפיר דבעלות השחר ניצול דלא שכיח היזיקא אבל לתחילה אין לצאת כי אם בהנץ החמה כדפרישית, כן נראה לי נכון ודו"ק עכ"ל.
ומרש"י יוצא דכל זה שייך כשהוא בדרך שיכנס בערב בכי טוב ובבוקר יצא משם אבל מביתו אינו צריך לחכות בכי טוב, ובפשטות ראייתו הוא מהא דקאמר יכנס בתחילה ואח"כ יצא, י"ל דסב"ל כהמאירי כאן שכתב "ואם מפני הסכנה הרי רגיל הוא בה ויודע מבוא העיר ומוצאה וזהו שהקדים לשון כניסה ללשון יציאה ואם לא כן היה לו לומר יצא אדם בכי טוב ויכנס בכי טוב" ז.א. דמעירו יודע הדרכים דליכא חיות ולסטים, ובאמת יש מקום לומר להיפך כמ"ש המהר"ל בגור אריה דמביתו שיש לו מה לעשות שם, בודאי צריך לחכות ולצאת בכי טוב, והחידוש הוא דאפילו כשהוא בדרך ואין לו מה לעשות אם יכנס בכי טוב וכו' מ"מ צריך לעשות כן, אבל בפשטות נראה דסב"ל כהמאירי.
ובתענית י,ב, הובא מימרא זו דרב יהודה אמר רב בסדר הפוך: "אמר רב יהודה אמר רב: לעולם יצא אדם בכי טוב ויכנס בכי טוב, שנאמר הבקר אור והאנשים שלחו", ופירש"י שם יצא אדם בכי טוב - שימתין עד שיאור, כמו וירא אלהים את האור כי טוב (בראשית א). ויכנס בכי טוב - בערב בעוד שהחמה זורחת, שאין ליסטין מצויין, אי נמי: שלא יפול בבורות ובקעים שבעיר, שלא יעלילו עליו עלילות מרגל אתה או גנב", נמצא דשם סבירא ליה לרש"י דאפילו מביתו צריך לצאת בכי טוב, אבל כבר ידוע השקו"ט אם רש"י במסכת תענית הוא מרש"י, ראה לקוטי שיחות חי"ח (עמ' 257, הע' 47), וחי"ט (ע' 129) וח"כ (ע' 54), וחכ"ד (ע' 47 וע'246) וחל"ה (ע' 223) וש"נ. ואכמ"ל, ועי' בהגהות מהר"ץ חיות תענית ב,א, ובספרו 'אמרי בינה' שהוכיח דרש"י תענית אינו מרש"י עצמו) ובשדי חמד ועוד.
משא"כ התוס' פירשו דכי טוב היינו "עלות השחר" וכן יוצא מהתוס' פג,ב, דזהו עלות השחר וכדפי' המהרש"א שם: "אבל מה שממהר לצאת קודם הנץ החמה מקרי שפיר יצא בכי טוב כיון דכבר עלה עמוד השחר ודו"ק", וא"כ לשיטתם שפיר כתבו דהא דרב יהודא לא שייך דוקא לתירוץ הגמ', כי זה שייך גם לפי ההו"א ולפירושם הבוקר האיר היינו עלות השחר.
והמהר"ל כתב די"ל גם לפי תוס' שזה קשור לתירוץ הגמ', דאי נימא שהוא "שם דבר" אפשר לפרש שהלכו מעט לפני חצות היום, וכמ"ש בתוס' (ד"ה וכאור) דעד חצות קרוי בוקר, כי לא הי' יכולים ללכת מקודם, ובמילא אין ראי' שצריך לצאת בכי טוב, אבל עכשיו שמפרש שהלכו מיד כשהבוקר האיר, בעלות השחר, הרי מוכח שהי' ממהרים לחזור, וא"כ למה לא הלכו מקודם ועכצ"ל משום רב יהודה אמר רב דיצא בכי טוב וכו'.
ובתוס' ד"ה יכנס בכי טוב כתבו: "אור"י דבפרק הכונס (דף ס ושם:) משמע דטעם הוי משום מזיקין דמפיק ליה התם מלא תצאו איש מפתח ביתו וקרא משום מזיקין קא מזהיר דמפקינן מיניה התם כיון שניתן רשות למשחית וכו' ולפי זה אפילו מעירו אדם צריך ליזהר שיצא בכי טוב והא דנקט כניסה תחלה וכו'".
בפשטות משמע שזה בא לשלול דעת ר"ת וכמ"ש התוס' בב"ק, וז"ל שם: לעולם יכנס אדם בכי טוב - מדקדק ר"ת מדמקדים כניסה ליציאה דבנכנס מעיר אחרת איירי.. (ד)מביתו לא שייך למימר שיצא בכי טוב שמכיר המוקשים והפחתים ... ור"י אומר דאין לדקדק בזה דאורחיה דגמרא בהכי בפרק במה מדליקין (שבת דף לד:) בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא ובפרק עושין פסין (עירובין דף כא.) נמי אמרינן אבל אדם מטפס ועולה מטפס ויורד כו' עכ"ל.
שלכן בתוס' הכא הר"י מקדים שהטעם הוא משום מזיקין, וא"כ נמצא שזהו גם מביתו, ולא כר"ת שהטעם הוא משום פחתים והמוקשים, דלטעם זה מעירו אינו צריך, כיון שמכיר ויודע איזה דרך ללכת, ולכן כתב שאין לדייק מהא דנקט כניסה תחילה כר"ת, כי כן מצינו בכמה מקומות, ולפי הר"י יוצא דאף שהשבטים היו י"א, מ"מ שייך מזיקין, וכ"כ החתם סופר כאן: "וע"כ ס"ל להר"י דאפי' בשנים ויותר נמי איכא למיחש, וכדאשכחן בקידושין (לט,ב) האי בי בני דכי הוה אזלו לי' אפי' תרי ביממא איתזקו ע"ש, א"כ ה"נ איכא למיחש אפי' באחד עשר".
והקשו עליו בתוס' דא"כ למה צריך תרי קראי? ולכן תירץ הרשב"א: "דצריכי תרי קראי הבקר אור צריך לעיר אחרת ואפי' היכא דליכא למיחש למזיקין כגון אחי יוסף דהוו י"א והטעם מפני הפחתים וקרא דלא תצאו איצטריך לעירו ומפני המזיקין", דבהשבטים הטעם הי' משום פחתים ולא מפני מזיקין כיון שהיו י"א (ולא כהר"י) ולהטעם דפחתים אי"צ מעירו (כדעת ר"ת) ושם יליף מלא תצאו וכו' שזהו אפילו מעירו, נמצא דלפי הרשב"א מעירו ויש יותר מאחד, מותר לצאת לפני עלות השחר, דלא שייך טעם דמזיקין וגם פחתים. משא"כ לפי הר"י לעולם אסור, אפילו מעירו ואפילו יותר מאחד משום מזיקין וכפי שנת'.
ע"כ