בגמ' אמר רב יהודא אמר רב המוצא חמץ בביתו ביו"ט כופה עליו את הכלי, ופירש"י שהרי הוא מוקצה ואסור לטלטלו, ומיהו בב"י לא עבר כיון שכבר ביטלו מאתמול, אלא משום שלא ישכח ויאכלנו צריך כפיית כלי, והנה שיטת רש"י היא דכל הטעם דאמרינן הכא שלא יבערנו ביו"ט משום איסור מוקצה הוא משום שכבר ביטלו ואינו עובר ב"י וב"י מדאורייתא, ובשביל איסור ב"י דרבנן לא הפקיעו איסור מוקצה דרבנן, אבל באופן שלא ביטל מאתמול ויש כאן ב"י וב"י מדאורייתא צריך לבערו, דכנגד איסור דאורייתא דב"י לא העמידו חכמים דבריהם איסור מוקצה.
אבל ברמב"ם הל' חמץ ומצה פ"ג ה"ח כתב: "לפיכך אם לא ביטל קודם שש ומשש שעות ולמעלה מצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור ולא ביערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא ביטל, ואין הבטול עתה מועיל לו כלום לפי שאינו ברשותו והכתוב עשהו כאילו הוא ברשותו לחייבו משום לא יראה ולא ימצא, וחייב לבערו בכל עת שימצאנו, ואם מצאו ביום טוב כופה עליו כלי עד לערב ומבערו וכו' " הרי יוצא דשיטת הרמב"ם הוא דאפילו אם לא ביטלו כופה עליו את הכלי, וכ"כ במגיד משנה שם: " ודעת רבינו לפי הנראה לפרשה אפילו בלא בטול ואעפ"כ אינו יכול לשרפו ביו"ט ולא לפררו לזרותו לרוח. ויש מפרשים דדוקא בשכבר בטלו קודם איסורו ואינו עובר עליו הא אם לא בטלו יכול הוא לשרפו או לזרותו לרוח ביו"ט".
וכן התוס' בכתובות ז,א, (ד"ה מתוך) כתבו בהדיא דדין זה איירי אפילו אם לא ביטל, שכתבו שאין הטעם דאסור לשורפו משום מלאכת שריפה שהרי אמרינן מתוך וכו' והכא יש צורך יו"ט והי' צ"ל מותר, ואין לומר דאיירי בביטלו דוקא [ולכן מן התורה ליכא צורך], דמ"מ הי' צ"ל מותר משום מתוך כיון דעכ"פ מדרבנן יש צורך לבער וגם כשיש צורך מדרבנן אמרינן מתוך עיי"ש, ולכן כתבו דצריך לומר דמשום איסור מוקצה דרבנן אמרו דרק כופה עליו את הכלי ולא יבער עיי"ש, וממ"ש "ואין לומר דאיירי בביטלו" מוכח דסב"ל דאיירי אפילו בלי ביטלו וכשיטת הרמב"ם.
ובביאור שיטה זו דאפילו אם לא ביטל ויש כאן ב"י מדאורייתא מ"מ אסור לבערו רק כופה עליו את הכלי משום איסור מוקצה דרבנן כתב בשו"ע אדה"ז סי' תמ"ו סעי' ה' וז"ל: ואם מצא חתיכת חמץ בביתו ביו"ט או בשבת אפילו יש בה כזית לא יבערנה בו ביום אלא יכפה עליה כלי עד הערב לכסותה מן העין שלא ישכח ויאכלנה ובערב יבערנה, במה דברים אמורים בחמץ שנתחמץ קודם שביטל חמצו בי"ד שאינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא מן התורה אבל בחמץ שנתחמץ בפסח הרי זה מבערו אפילו ביו"ט כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא (וזהו שיטת רש"י) .. ויש חולקין על זה ואומרים דאפילו נתחמצה בפסח [דעל זה ליכא ביטול ויש כאן ב"י מדאורייתא] לא יבערנה ביו"ט ואפילו יש לפניו נהר לא ישליכנה לשם דכיון שהחמץ אסור בהנאה בפסח הרי הוא מוקצה ואסור לטלטלו ביו"ט שהרי אינו ראוי לכלום ואע"פ שאיסור טלטול המוקצה אינו אלא מדברי סופרים וביעור חמץ שלא ביטלו קודם הפסח הוא מן התורה שעובר עליו בבל יראה ובל ימצא מכל מקום חכמים העמידו דבריהם במקום עשה ולא תעשה שיש כח ביד החכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה כלומר שאינו עובר מצות התורה בידים אלא הוא יושב ובטל והיא מתבטלת מאליה וכו' עכ"ל. ועי' גם כס"מ שם ומהר"ם חלאווה שכ"כ, ולפי"ז צריך ביאור בפלוגתתם למה רש"י סב"ל דאם לא ביטל ודאי צריך לבערו? דהרי כו"ע מודסים דיש כחל ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה כדאיתא ביבמות צ,ב.
והנה בקונטרס אחרון שם הביא אדה"ז המגן אברהם (שם ס"ק ב) וז"ל המג"א: והטעם נ"ל כמ"ש התו' דף כ"ט שהמשהה חמצו ודעתו לבערו אינו עובר באותו שהי' וכו' וטעמא משום דלא יראה ניתק לעשה ולכן אינו עובר כשמבערו לבסוף וכ"כ דף צ"ה וא"כ א"צ לדוחק הטעמים הנ"ל עכ"ל, היינו דסבירא ליה שהתוס' (דכתובות הנ"ל דאיירי אפילו אם לא ביטל) לשיטתייהו אזלי עפ"י מ"ש לקמן כט,ב, דהמשהה חמץ בביתו ודעתו לבערו אינו עובר באותו שהייה כיון שב"י הוה ניתק לעשה דתשביתו עיי"ש, ולכן סב"ל להתוס' הכא דאפילו אם לא ביטל לא יבער כיון דדעתו אח"כ לבערו ולנתק הלאו אינו עובר כלום ולכן לא נפקע איסור מוקצה.
אבל אדה"ז מקשה עליו דהא תינח ביום ראשון דפסח שייך לנתק הלאו בעשה דתשביתו בחול המועד, אבל בשביעי של פסח דאם יבערו אחר הפסח לא ינתק כלום, וכמ"ש החכם צבי בשו"ת סי' מ"ב1 וא"כ לפי המגן אברהם הי' צריך לומר דבשביעי של פסח דלא שייך לנתק הלאו באמת יבער ומהגמ' לא משמע כן, אלא לעולם כופה עליו כלי ולא יבערנו אפילו בשביעי של פסח, ועכצ"ל שזה אינו הטעם, אלא הטעם הוא כנ"ל דהעמידו דבריהם בשב ואל תעשה.
עוד מקשה אדה"ז דהרי גם הרמב"ם סב"ל כתוס' כנ"ל דאיירי בלי ביטול, והרי הרמב"ם חולק על התוס' וסב"ל דב"י אינו ניתק לעשה כלל ולכן לוקה, (וכבר נת' בזה דברי המנחת חינוך והגר"ח למה לא סב"ל להרמב"ם דהוה ניתק לעשה כי סב"ל דהשבתתו בכל דבר ואין המצוה אלא בשב ואל תעשה וכו' עיי"ש, אבל הוקשה ע"ז דמלקו"ש בכמה מקומות יוצא דגם לרבנן המצוה היא בהחפצא של החמץ אלא דלא בעינן לבער אלא צורת החמץ עיי"ש) ואין לומר כהחכם צבי (המובא בהערה 1) דגם הרמב"ם סב"ל כתוס' ומיירי שלא ביער כל היו"ט, אבל ביו"ט עצמו שפיר מודה לתוס' דאינו עובר משום דהוה ניתק לעשה, דזה אינו דהרי הרמב"ם בהל' סנהדרין פי"ח - פי"ט מביא כל הלאווין דלוקין ובכמה מהם שהם ניתק לעשה כתב בהדיא שלוקה רק אם שוב אי אפשר לנתק הלאו כמו בשילוח הקן כו', משא"כ בחמץ כתב (לאו צ"ט) "המקיים חמץ ברשותו וכגון שחימץ עיסתו", (שעשה מעשה ולכן לוקה) ולא כתב דזהו רק אם לא ביער ביו"ט, ומוכח דלהרמב"ם לוקה מיד, וטעמו הוא דכיון דתשביתו הוא עשה אחד, וב"י וב"י הם שני לאווין אין עשה אחד מנתק ב' לאווין עיי"ש, וכיון דהרמב"ם חולק על התוס' דאינו ניתק לעשה ומ"מ פסק כאן כהתוס' מוכח שהטעם הוא משום דהעמידו דבריהם בשב ואל תעשה ולא כהמג"א עיי"ש.
והנה לפי זה יוצא דנקודת הפלוגתא בין רש"י ותוס' והרמב"ם הוא דהתוס' והרמב"ם סב"ל דהעמידו דבריהם איסור מוקצה בשב ואל תעשה משא"כ רש"י ושאר ראשונים לא סב"ל מזה, וצריך ביאור במאי פליגי.
והנה בשו"ע או"ח סי' תרנ"ו כתב הרמ"א וז"ל: ומי שאין לו אתרוג או שאר מצוה עוברת אי"צ לבזבז עליה הון רב, וכמו שאמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש אפילו מצוה עוברת, ודוקא מצות עשה, אבל לא תעשה יתן כל ממונו קודם שיעבור, עכ"ל. וראה גם ברמ"א יו"ד סי' קנ"ז סעי' א' וז"ל: ואם יוכל להציל עצמו בכל אשר לו צריך ליתן הכל ולא יעבור לא תעשה, עכ"ל. ובהגהות רע"א יו"ד שם כתב דמדברי תשובת חות יאיר (סי' קל"ט) מבואר דאם הוא לאו שאין בו מעשה הוי כמו לעבור על עשה ואי"צ ליתן כל ממונו, אבל בתשובת הריב"ש (סי' שפ"ז) מבואר דכל שהוא לעבור על לאו אף שאין בו מעשה צריך ליתן כל אשר לו ולא יעבור עיי"ש, ועי' גם בהגהות חתם סופר באו"ח שם שכתב וז"ל: (שו"ע סעיף א בהגה) אבל לא תעשה. נ"ב, לפענ"ד לאו במצות עשה ולא תעשה תליא מילתא, אלא קום ועבור או שב ואל תעשה. אשר על כן, לאכול פירות שביעית אף על פי שאינו אלא עשה [רמב"ם שמיטה ויובל ז, א], וכן טעם כעיקר שאינו אלא עשה לחד דעה [תוספות זבחים עט, א ד"ה אמור בשם ה"ר יוסף דאורלינש], מכל מקום יתן כל אשר לו ולא יעבור. וההיפוך, אין צורך להוציא כל ממונו שלא יביאוהו לידי לא תותירו ממנו עד בוקר [שמות יב, י], אף על פי שהוא לא תעשה, מכל מקום כיון שאינו בקום ועבור אינו צריך להוציא כל ממונו, כן נראה לפענ"ד עכ"ל, וזהו כשיטת החות יאיר.
ובביאור פלוגתתם נראה, דהחות יאיר סב"ל דכל החילוק בין עשה ללא תעשה הוא דבעשה כשאינו מבזבז אינו עושה כלום והוא בגדר שב ואל תעשה, לכן רק בזה אמרינן שלא יבזבז כל ממונו, משא"כ בלא תעשה שיש שם קום ועשה נגד ציווי התורה זהו חמור יותר ולכן שם יבזבז כל ממונו, ולכן סב"ל דלאו שאין בו מעשה אף שהוא לאו, כיון שאינו עושה כלום [כמו הלאו דבל יראה ולא ימצא שאינו משבית חמצו וכיו"ב] ג"כ אמרינן שלא יבזבז כל ממונו, אבל הריב"ש נראה דסב"ל דאין החילוק בזה משום דבעשה אינו עושה כלום ובלאו עושה, אלא משום דבכלל "לאו" חמור יותר מ"עשה" דזה גופא שיש בדבר זה לאו מגלה שהדבר נעשה חמור יותר מאם יש שם רק עשה, ולכן אפילו לאו שאין בו מעשה חמור יותר מעשה, ולאידך גיסא בעשה אף שיש שם מעשה ה"ז קל יותר כשאר עשה, וע"ד דמצינו באיסורי כהן גדול, שבאלמנה לכהן גדול כתבה התורה לאו דאלמנה לא יקח, משא"כ בבעולה לא כתבה התורה לא יקח כי אם עשה שיקח בתולה, אף שבשניהם עובר ע"י מעשה כשנושא אותן, מ"מ זה גופא דבאלמנה הזהירתו התורה בלאו מגלה שהוא חמור יותר.
ולפי"ז נראה דפליגי גם בלאו הבא מכלל עשה דהוה עשה, ששם הרי עושה מעשה לעבור, אבל מ"מ אינו עובר אלא על עשה, דלשיטת החו"י י"ל דכיון שיש כאן קום ועשה כנגד התורה יבזבז כל ממונו, משא"כ לדעת הריב"ש דאינו תלוי אם יש מעשה או לא, י"ל דכיון דעשה בכלל קל יותר גם בזה נימא שאי"צ לבזבז כל ממונו.
וברמב"ם (הל' תשובה פ"א ה"ד) הביא הברייתא דיומא פו,א דעבר על מצות עשה שאין בה כרת ועשה תשובה אינו זז משם עד שמוחלין לו כו', עבר על מצות לא תעשה שאין בה כרת ולא מיתת בי"ד ועשה תשובה, תשובה תולה ויוהכ"פ מכפר כו' ודייק מזה המנחת חינוך (מצוה שס"ד) דכיון שהרמב"ם לא חילק כלל בעשה ובלא תעשה עצמם, מוכח דסב"ל דתשובה מכפרת על כל עשה אפילו אם הוא ע"י מעשה, וכן בלאו דאף שאין שם מעשה מ"מ תשובה לבד תולה ויוהכ"פ מכפר עיי"ש, וכתב דמוכח מזה לשיטתו דהטעם דעשה קיל מלא תעשה אין הטעם משום דעל עשה עבר בשב ואל תעשה דהא יש עשין דעובר בקום ועשה כמו בלאו הבא מכלל עשה, וכן יש לא תעשה שעובר בשב ואל תעשה כמו לאו שאין בו מעשה, ועכצ"ל דלא תעשה בכל ענין חמור מעשה עיי"ש, וכשיטת הריב"ש.
וראה חגיגה ה,א, א"ר חנינא בר פפא כל העושה דבר ומתחרט בו מוחלין לו מיד שנאמר (מלאכי ג,ה) ולא יראוני, הא יראוני מוחלין לו מיד, ובתוס' שם ד"ה הא יראוני כתבו דפסוק זה כתיב גבי עושק שכר שכיר דהוה לא תעשה, ופליגא דר' ישמעאל בפרק בתרא דיומא (פו,א) דאמר דבל"ת תשובה תולה ויוהכ"פ מכפר כו', היינו דלפי הברייתא אין תשובה בלבד מועלת בלא תעשה, משא"כ לפי ר' חנינא בר פפא.
אבל בטורי אבן שם כתב דלא פליגי כי הברייתא איירי בלאו שיש בו מעשה, דשם תשובה תולה ויוהכ"פ מכפר, אבל עושק שכר שכיר דאין בו מעשה גם לפי ר' ישמעאל תשובה בלבד מועלת עיי"ש, הרי יוצא מזה דבזה גופא פליגי התוס' והטורי אבן אם החומרא שבלאו הוא מצד המעשה שבו אבל כשאין שם מעשה ה"ה כמו עשה, משא"כ התוס' סב"ל הכא דחומר של הלאו הוא מצד הלאו עצמה אפילו כשאין בו מעשה, ולכן כתבו דפליגי על ר' ישמעאל, וי"ל דזהו אותו הפלוגתא של החו"י והריב"ש הנ"ל בנוגע ללאו שאין בו מעשה אם הוה כשאר לאו דצריך לבזבז כל ממונו או לא, וכפי שנת'.
ועי' לקו"ש חל"ב פ' ויקרא (ב) (ע' 10) שמבאר החילוק בנוגע לקרבן חטאת שבא רק על לא תעשה שיש בו כרת ולא על עשה, מפני שהמרידה במ"ע היתה רק ע"י שב ואל תעשה לכן מספיקה תשובה לחוד, משא"כ בל"ת שהמרידה היתה ע"י מעשה לא מספיק ענין התשובה אלא צריך גם קרבן, ובהערה *41 מציין לחדא"ג מהרש"א יומא פו,א, ד"ה עבר על עשה עיי"ש, והמהרש"א שם ביאר טעמו של הברייתא הנ"ל דבחייבי עשה נאמר שובו בנים שובבים דתשובה בלבד מועלת, משא"כ בחייבי לאווין תשובה תולה ויוהכ"פ מכפר וז"ל: דמסברא מוקמינן האי קרא [דשובו בנים שובבים] אקלה ביותר דהיינו עשה, דמסברא להקל עונש בעשה בעלמא דיושב ואינו עושה, מעובר בלא תעשה שעובר במעשה כו' עכ"ל, דלפי הנ"ל לכאורה יוצא דזהו כשיטת הטורי אבן ולא כשיטת התוס' בחגיגה והרמב"ם לפי המנ"ח?
אבל באמת נראה דזה אינו, די"ל דכיון שהביאור שבהשיחה איירי לגבי החיוב דקרבן חטאת [בדבר שזדונו כרת דוקא] י"ל דנוסף לזה דבחטאת בודאי קיימ"ל דבעינן מעשה דוקא, הנה עוד יותר מזה דבחטאת כו"ע מודי דאינו תלוי אם יש בו לאו או לא, ותלוי רק אם יש שם מעשה או לו, וכמבואר במכות יג,ב, דמקשה שם: ודילמא אזהרה [הלאו] לקרבן, דהא פסח ומילה דלית בהו אזהרה לא מייתי קרבן? ומתרץ התם לאו היינו טעמא אלא משום דאיתקש כל התורה כולה לעבודת כוכבים מה עבודת כוכבים שב ואל תעשה אף כל שב ואל תעשה לאפוקי הני פסח ומילה דקום ועשה, הרי מבואר בזה בהדיא דקרבן חטאת אינו תלוי אם יש שם לאו או לא, אלא משום דכיון דילפינן לה מעבוד"ז ושם העבירה הוא בקום ועשה, אף כל מקום חייב קרבן רק כשעובר ע"י קום ועשה עיי"ש. נמצא מזה דמה שהמבואר בהשיחה לגבי קרבן חטאת דתלוי במעשה או לא הוא לפי כו"ע, משא"כ בנוגע ללאווין ועשין לגבי אופן התשובה אפ"ל גם לפי השיחה כאופן הב' הנ"ל, וכדעת הרמב"ם דאינו תלוי בקום ועשה או בשב ואל תעשה אלא אם יש שם לאו או לא.
והנה ביבמות צ,ב, איתא דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה, ובשדה חמד (מערכת י' כלל י"ד) הביא שהפמ"ג כתב (בס' שושנת העמקים כלל ז') דאין לחלק בין ביטול מ"ע ללאו שהוא בלא תעשה, דאף בלאו אם הוא בשב ואל תעשה יש כח ביד חכמים לעקור, אבל בס' מעין החכמה כתב דיש כח ביד חכמים לעקור רק בעשה ולא בלא תעשה אפילו אם הוא בשב ואל תעשה, והביא דבריו בס' לב שומע אות ד' עיי"ש בשד"ח בארוכה, ולכאורה יש לתלות פלוגתא זו גם לפי הנ"ל מהו החומרא שבלאו והקולא שבעשה.
ולפי כ"ז יש לומר דבזה גופא פליגי רש"י והתוס' והרמב"ם, דרש"י סב"ל דכל מה דאמרינן דיש כח ביד חכמים לעקור בשב ואל תעשה היינו רק בעשה בלבד שהוא קל יותר, משא"כ בנדו"ד דאיירינן לענין ב"י וב"י שהן לאווין, סב"ל לרש"י שהן חמורין יותר אף שאין שם מעשה, [וכהריב"ש וכו'] ולכן סב"ל לרש"י דאם לא ביטל שפיר נפקע איסור מוקצה וצריך לבער, משא"כ התוס' והרמב"ם סב"ל שיש כח ביד חכמים לעקור בשב ואל תעשה הוא אפילו בלאו וכלשון אדה"ז לעיל, ולכן שפיר אמרינן הכא שלא יבער.
אלא דלפי"ז יוצא דהרמב"ם סותר א"ע, דהרי לעיל נתבאר מהמנ"ח דהרמב"ם סב"ל לגבי תשובה דלאו חמור יותר אפילו בלי מעשה וכן עשה קל יותר אפילו במעשה, ולפי"ז לכאורה צ"ל שיש כח ביד חכמים לעקור רק בעשה ולא בלאו אפילו בלי מעשה, ויתבאר אי"ה.
ע"כ