בשיעור מ"א הובא פלוגתת רש"י והר"ן וכו' עם התוס' והרמב"ם, בדין אם מצא חמץ בפסח ולא ביטל את חמצו או שביטל אלא שחמץ זה נתחמץ אחר זמנו ונמצא שחמץ זה לא נכלל בהביטול שעשה, דלרש"י והר"ן ועוד מבערו כיון דעובר בב"י מן התורה1, ולתוס' והרמב"ם גם אז כופה עליו את הכלי דהעמידו חכמים דבריהם איסור מוקצה בשב ואל תעשה, דרש"י סב"ל דיש כח ביד חכמים לעקור וכו' רק בעשה בלבד אבל בלאו אפילו אם אינו עובר ע"י מעשה כמו בבל יראה, אין להם כח, כי כל לאו חמור יותר מעשה, ולכן סב"ל דכאן מבערו, משא"כ התוס' והרמב"ם י"ל דסב"ל דיש כח ביד חכמים לעקור בכל שב ואל תעשה אפילו אם יש בזה לאו, ואי אפשר לעקור בקום ועשה אפילו בלאו הבא מכלל עשה, ולכן כאן בב"י העמידו דבריהם שלא לבער כיון שאין כאן מעשה, אבל הוקשה דא"כ זה סותר למה שנת' מהמנחת חינוך בשיטת הרמב"ם לענין תשובה מכפר דתלוי אם הוא לאו או עשה ואין נפק"מ אם יש שם מעשה או לא וזה סותר להמבואר כאן עיי"ש בפרטיות.
ואפשר לומר בזה עפ"י מ"ש בס' קובץ הערות יבמות שם (צ,ב) שחקר בענין זה דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה כמה חקירות: א) אם הפי' שע"י עקירתם נעקר דין התורה לגמרי כגון כשפטרו סדין מציצית נעקרה מצות ציצית מסדין ונעשית טלית פטורה מן התורה ואם לבשו בכלאים לוקה, וכן אם תקע שופר בר"ה שחל להיות בשבת לא קיים שום מצוה מדאורייתא, או דבאמת דין התורה במקומה עומדת והסדין חייב בציצית מן התורה גם לאחרי עקירתם, אלא שהתורה נתנה לרבנן רשות לצוות לנו שלא לקיים המצוה במקום שיש להם טעם ע"ז.
ב) הא דמחלקינן בין קום ועשה לשב ואל תעשה אם הדבר תלוי במדריגת חומר האיסור, דקום ועשה - לאו- הוא דבר חמור ואין כח בידם לעוקרו, ושב ואל תעשה -עשה- אינו חמור כ"כ ויש כח בידם לעוקרו, או דבאמת מצ"ע אין חילוק כלל בין קום ועשה לשב ואל תעשה, והא דמחלקינן בינייהו ה"ז מטעם הנ"ל דדין התורה במקומו עומד ומה"ת הטלית חייבת בציצית גם לאחר עקירת חכמים וצריך להטיל בה ציצית, אלא דכנגד זה מצוה ג"כ מן התורה לשמוע לדברי חכמים שאסרו להטיל ציצית בסדין ושתי דינים אלו סותרים זה לזה לכן אמרינן שב ואל תעשה עדיף וע"ד המבואר בזבחים פ,א, א"ר יהושע כשנתת עברת על בל תוסיף ועשית מעשה בידך, כשלא נתת עברת על בל תגרע ולא עשית מעשה עיי"ש.
ומבאר דחקירות האלו תלויות זו בזו דאם נאמר שע"י עקירתם נעקר דין התורה לגמרי צריך לפרש טעם החילוק בין קום ועשה לשב ואל תעשה משום חומר האיסור, דקום ועשה שהוא דבר חמור אין להם הכח לעוקרו, ושב ואל תעשה דאינו חמור כ"כ יש כח בידם לעוקרו, אבל אי נימא שבאמת דין התורה מצ"ע אינו נעקר כלל ממקומו אלא דנגד דין התורה יש לנו ג"כ דין תורה שאסור לעבור על דברי חכמים, וכיון שסותרים זה את זה אמרינן שב ואל תעשה עדיף, נמצא דאין זה תלוי בחומרא וקולא, דלעולם יש כח ביד חכמים לעקור הן בלאו והן בעשה דלא שנא, אלא שכך הוא הדין בכל מקום דכשני דברים סותרים זה את זה אמרינן שב ואל תעשה עדיף, ולכן באם הביטול הוא בשב ואל תעשה לעולם לא יעשה, עיי"ש בארוכה.
דלפי דבריו י"ל דאפילו אי נימא בשאר המקומות דלאו לעולם חמור יותר ואפילו אם אין בו מעשה, (כשיטת הריב"ש כו') מ"מ יש לומר דכאן שאני כי דין זה דיש כח ביד חכמים לעקור לאו בשב ואל תעשה שהחילוק הוא דכיון שסותרים זה את זה במילא שב ואל תעשה עדיף כנ"ל, וכן אי נימא בכל מקום דאף לאו הבא מכלל עשה שעובר ע"י קום ועשה קל כמו שאר עשה (וכפי שנת' לשיטת הריב"ש) מ"מ אין כח ביד חכמים לעוקרו כיון דסו"ס יש כאן קום ועשה ולא שייך לומר שב ואל תעשה עדיף כשסותרים זה את זה, וכדעת הפמ"ג הנ"ל.
ובמילא י"ל שהרמב"ם סב"ל דאף דבכלל לאו חמור אפילו בלי מעשה כנ"ל, מ"מ כאן שאני משום דסב"ל כהצד שבקובץ הערות שהגדר דיש כח ביד חכמים לעקור כו' הוא באופן אחר, דאינו תלוי בחומרא וקולא אלא החילוק הוא רק מצד האדם דאמרינן ליה שב ואל תעשה עדיף, ולכן אף דב"י וב"י הן לאווין מ"מ שב ואל תעשה עדיף, ואין זה שייך לכל מקום כמו לענין תשובה וכו' דלאו לעולם חמור יותר, משא"כ רש"י סב"ל דיש כח ביד חכמים וכו' תלוי בקולא וחומרא דרק עשה דקל יש להם כח ולא בלאו החמור וסב"ל ג"כ כהריב"ש דלאו אפילו בלי מעשה חמור יותר, ולכן שם אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה ולכן סב"ל דבלי ביטול ודאי צריך לבער.
ב) הנה בשו"ע אדה"ז כתב לבאר דעה הא' (שהיא כדעת רש"י) דאם לא ביטלו יכול לשרפו וז"ל: ואע"פ ששביתת יו"ט יש בה מצות עשה ולא תעשה כמו שיתבאר בסי' תצ"ה וביעור חמץ בפסח אין בו גם כן אלא מצות עשה תשביתו שאור וגו' ולא תעשה בל יראה ובל ימצא ואין דוחין עשה ולא תעשה מפני עשה ולא תעשה מכל מקום כיון שמלאכת ההבערה והזרייה לרוח הותרה ביו"ט מן התורה לצורך אכילה הותרה לגמרי אפילו שלא לצורך אכילה ובלבד שיהיה בהן צורך יו"ט כגון לצורך מצוה עוברת שזמנה בו ביום כמו שיתבאר בסי' תצ"ה וביעור חמץ ג"כ היא מצוה עוברת שהרי כל רגע ורגע שמשהה אותו ואינו מבערו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא עכ"ל. (וראה גם בר"ן ובנמ"י ובחי' הר"י מנרבונה ובתור"פ שכתבו עד"ז דאם לא ביטלו אמרינן מתוך וכו'), אבל כיון דאיירי בביטלו אי"כ צורך כלל ולכן אסור לשורפו.
ולכאורה לפי זה אכתי יש להקשות לדעת רש"י דהרי סב"ל בביצה כז,ב, דאסור לבער קדשים טמאים ביו"ט משום דהמצוה אחשביה שהוא מלאכה, (כפי שנתבאר בשיעור כ"ט) א"כ גם הכא נימא כן דאסור לבער חמץ ביו"ט דהוה מצוה ואחשביה למלאכה ובזה לא שייך לומר מתוך שהותרה וכו' כיון שזהו סוג מלאכה בפני עצמה דלא שייך ע"ז מתוך דהרי אפילו להאכיל לכלבים אסור אף דזה אינו מלאכה כלל כמ"ש רש"י שם, מ"מ עצם הביעור אחשביה רחמנא דהוה מלאכה2, וא"כ לרש"י לא רק שיהא אסור לשרוף אלא גם כל אופן של ביעור יהי' אסור כיון דרחמנא אחשביה והוה מלאכה ונימא דאין עשה ול"ת דוחה עשה ול"ת?
ואף שנת' שם -אחד מתירוציו של הנוב"י- בנוגע לר"ע שהוא חולק על סברת אחשביה עיי"ש, ולכן סבירא ליה דאם השבתתו בכל דבר הי' מותר לבער ע"י אכילה לכלבים וכו' כמ"ש רש"י שם, ועיי"ש גם מה שהובא מבית הלוי דלכן כתב רש"י דיאכילנו לכלבים אף דבירושלמי מבואר שהוא אסור דרש"י פירש משום אחשביה אבל ר"ע חולק ע"ז וכו', הנה כל זה הוא לפי ר"ע דרק הוא חולק ע"ז, אבל אכתי קשה לדידן סב"ל מהדין דאחשביה וכמ"ש רש"י בביצה שם וכן לקמן מו,א, בד"ה כיצד דלמה יוכל לשרפו הלא מלאכת יו"ט הוא גם עשה ולא תעשה?
ולכאורה הי' אפשר לתרץ ע"פ מ"ש הגר"ח דרק אם סב"ל דאין ביעור חמץ אלא שריפה יש קיום מצוה בעצם ההשבתה והוה לאו הניתק לעשה, אבל אם סב"ל דהשבתתו בכל דבר ה"ז רק מצוה על הגברא שלא יהי' לו חמץ, ובזה לא שייך לומר דהוה ניתק לעשה, וא"כ כמו כן י"ל גם לענין "אחשביה" דכיון דליכא מצוה בעצם מעשה ההשבתה אלא המצוה הוא שעי"ז אין לו חמץ, ולכן כאן לא שייך אחשביה, ואף דרש"י סב"ל כרבי יהודא דאין ביעור חמץ אלא שריפה, מיהו אין זה אלא לפני זמן איסורו, אבל לאחר זמן איסורו סב"ל גם לרבי יהודא דהשבתתו בכל דבר כמבואר לקמן יב,ב, וכאן הלא איירינן ביו"ט שהוא אחר זמן איסורו במילא השבתתו בכל דבר ולכן לא שייך אחשבה.
אבל יש להקשות ע"ז שכבר נתבאר דמביאור הרבי בפלוגתת רבי יהודא ורבנן נראה דגם לפי רבנן יש קיום מצוה בהחפצא אלא בעינן להשבית רק הצורה בלבד ולא כהנ"ל.
ונראה לתרץ כתירוץ הראשון של הנוב"י שהובא בהשיעור שם, דאחשבה שייך רק אם החיוב ביעור הוא על כל אחד ואחד מישראל מצד גוף החפצא, כמו בקדשים טמאין או תרומה טמאה, שהחיוב ביעור אינו קשור עם הבעלים כלל, אלא הוא חיוב על כאו"א מצד האיסור הנאה כו' דבזה שייך שפיר לומר דרחמנא אחשבה לביעורו והוה מלאכה, משא"כ חמץ שאין חיוב הביעור אלא על הבעלים בלבד, ואדם אחר אינו צריך לבער חמץ חבירו בזה לא שייך לומר דרחמנא אחשבה והוה מלאכה, כי במלאכה לא מצינו דלגבי אדם אחד ה"ז מלאכה ולגבי אדם אחר אין זה מלאכה, דזה לא שייך לומר, היינו דאחשבה שייך רק אם החיוב הוא לכל אחד לעשות פעולה זו, אבל אם הוא רק על הבעלים לבד לא. (וכאן סב"ל להנוב"י דהא דאמרינן בב"ק צח,ב, דהכל מצווין לבערו הרי זה רק מטעם ערבות וכמ"ש אדה"ז ר"ס תמ"ה, אבל לא שישראל אחר עובר על זה, וא"כ הכא כששני מבער אינו מקיים מצוה, ורק פועל שהשני לא יעבור בב"י) עיי"ש עוד בזה.
ג) והנה במ"ש התוס' בכתובות ז,א, דדין זה איירי אפילו אם לא ביטל, והוא משום איסור מוקצה דרבנן אמרו דרק כופה עליו את הכלי ולא יבער עיי"ש, הנה בס' בית יעקב (לבעל הנתיבות) בכתובות שם הקשה דהרי כתבו התוס' בביצה כח,ב, ד"ה גריפת (וראה גם רמב"ם הל' יו"ט פ"א הי"ז, רמ"א או"ח סי' תק"ט ס"ז, תקי"ח ס"ג) שהתירו טלטול מוקצה ביו"ט בשביל אוכל נפש עיי"ש, וא"כ גם הכא נימא "מתוך וכו'" שהותר מוקצה בשביל אוכל נפש הותר לטלטל מוקצה גם לצורך ביעור חמץ שהוא לצורך יו"ט כנ"ל, דהרי אפילו במלאכה דאורייתא אמרינן מתוך כ"ש דנימא כן באיסור מוקצה דרבנן? (ועי' בקו"ש כאן).
ונראה לתרץ עפ"י מ"ש בלקו"ש חי"א פ' בא א' בביאור הענין דמלאכת אוכל נפש מותר ביו"ט שחקר אם האוכל נפש הוא "סימן" דמלאכה כזו לא נכלל מעיקרא בגדר "מלאכת עבודה" וכמ"ש הרמב"ן שזהו מלאכת הנאה ולא מלאכת עבודה, או דאוכל נפש הוא "טעם", דבאמת גם מלאכה כזו הוא בגדר מלאכת עבודה, אלא הצורך אוכל נפש הוא המתיר, ור"ל דזהו ביאור פלוגתת ב"ש וב"ה בביצה יב,א אם אמרינן מתוך שהותרה וכו' או לא, דב"ה סב"ל שהוא סימן ולכן מותר לעולם אפילו שלא לצורך, משא"כ ב"ש סב"ל שהוא טעם ולכן מותר רק לצורך אוכל נפש, וממשיך דכ"ז שייך לומר לפי שיטת רש"י דלב"ה מן התורה לא בעינן צורך כלל, דזהו משום דמלאכות אלו לא נכללים מעיקרא במלאכת עבודה, אבל לשיטת התוס' דגם לב"ה בעינן מדאורייתא צורך היום קצת לכאורה לא שייך לומר כן, ואין לומר דסב"ל לתוס' שהוא "טעם" דא"כ הי' צריך אוכל נפש ממש דרק זה הוא טעם ולא צורך קצת וכו' , וממשיך לבאר דזה אינו, דאפילו לפי התוס' י"ל לב"ה שהוא סימן, אלא דרש"י ותוס' פליגי אם עצם המלאכה מצ"ע לא נכלל בגדר מלאכת עבודה, או דהכוונה והמטרה במלאכה זו פועל שאינו נכנס מעיקרא בגדר מלאכת עבודה עיי"ש, היינו דגם התוס' סב"ל שהוא סימן דכל מקום שעושה המלאכה להנאתו ולצרכו אין זה נכלל בגדר מלאכת עבודה עיי"ש.
דלפי"ז מובן דההיתר דמתוך כו' אין הפי' דכיון שמתירים לו לצורך אוכל נפש מתירין לו ג"כ שלא לצורך אוכל נפש, אלא דזהו גדר בעצם המלאכה דזה גופא שיש בו צורך פועל שאינו נכלל מעיקרא בכל מלאכת עבודה לא תעשו, ונמצא דזה שייך רק במלאכת עבודה, אבל באיסור מוקצה שאינו משום מלאכת עבודה אלא איסור בפני עצמו ובשביל אוכל נפש דחו חכמים איסור מוקצה, אבל בזה לא שייך לומר דמתוך שהתירו לו לצורך אוכל נפש יתירו לו ג"כ שלא לצורך אוכל נפש דסברת "מתוך" לא שייך הכא ועי' בזה היטב.
ע"כ