הנה הר"ן כאן כתב וז"ל: המוצא חמץ בי"ט כופה עליו את הכלי. דהא לא חזי לטלטולי ולאפוקי ומיהו בבל יראה לא עבר דהא בטליה בלביה מאתמול דאמרי' לקמן הבודק צריך שיבטל בלבו אלא משום שלא ישכח ויאכלנו כופה עליו את הכלי ולמוצאי י"ט שורפו ובי"ט לא מצי למשרפיה אף על גב דקי"ל (ביצה יב א) מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך הני מילי היכא דאיכא צורך היום קצת אבל הכא ליכא דהא נפק ידי חובתיה בבטול עכ"ל, ושיטתו היא כשיטת רש"י דאיירי שכבר ביטל, והוסיף ע"ז טעם לא אי אפשר לשרפו ביו"ט משום "מתוך" כיון דבעינן עכ"פ צורך היום קצת וכיון שביטלו אי"כ צורך כלל, וכ"כ בארוכה יותר בחי' הר"י מנרבונה, ונמ"י ובתוס' ר"פ ועוד.
ולכאורה צריך ביאור בסוף דבריו, דאף דאסור לשרפו משום מלאכת הבערה, אבל אכתי יכול לבער בלי מלאכה לפרר ולזרוק לים וכו', וא"כ מה מרוויח מזה שאסור לשרפו? ואין לומר משום דסב"ל להלכה כרבי יהודא דאין ביעור חמץ אלא שריפה (כפי שפסק רש"י כדהובא בטור סי' תמ"ה בשמו, וכן כתבו התוס' לקמן כז,ב, ד"ה אין עיי"ש) ולפיכך צריך שריפה דוקא, ולכן ביאר דאסור לשורפו, דזה אינו שהרי הר"ן לקמן רפ"ב וכן בחי' הר"ן לקמן כז,ב, בד"ה אין פסק בהדיא כרבנן דהלכה כרבים עיי"ש, וכן פסק הר"י מנרבונה שם, וא"כ אכתי קשה מה הרוויח מזה שאסור לשרפו הרי שייך ביעור בלי מלאכה? עוד קשה שהרי כבר אמר בתחילה דמשום מוקצה אסור לטלטלו וא"כ למה צריך לעוד טעם דאי אפשר לשורפו?
אמנם הפירוש בדבריו פשוט, (וכן אמר הת' הנעלה וכו' יוסף שי' פריעד) דכוונתו להקשות דאה"נ דאסור לטלטלו משום איסור מוקצה כיון שכבר ביטלו ואינו עובר מן התורה לכן העמידו חכמים הכא דבריהם באיסור מוקצה, ולכן לא שייך לבערו ע"י פירור וכו', אבל אכתי קשה למה לא ישרפנו במקומו בלי טלטול? וע"ז תירץ שיש בזה איסור מלאכת הבערה כיון שאין בזה צורך כלל.
אלא דלפי"ז יש להקשות על התוס' (כתובות ז,א ד"ה מתוך) שהובא לעיל שכתבו דהא דאסור לשורפו אין זה משום מלאכת הבערה כיון דאמרינן מתוך כיון שיש צורך יו"ט שלא יעבור בב"י, ואפילו אי מיירי בביטלו מ"מ כיון דמדרבנן צריך ביעור, גם זה הוא "צורך היום" ואמרינן מתוך (וחולק על ראשונים הנ"ל הר"ן כו' דאם ביטלו ואינו עובר מה"ת אי"כ צורך כלל) והטעם הוא רק משום מוקצה בלבד (שהעמידו חכמים דבריהם אפילו במקום איסור דאורייתא כמו שביאר אדה"ז), ולפי"ז אכתי קשה דלמה לא יוכל לשרפו במקומו בלי טלטול כיון שכתבו דעל גוף השריפה אמרינן מתוך?
והנה אדה"ז כתב שם (בדעה הב') וז"ל: ויש חולקין על זה ואומרים דאפילו נתחמצה בפסח לא יבערנה ביום טוב ואפילו יש לפניו נהר לא ישליכנה לשם דכיון שהחמץ אסור בהנאה בפסח הרי הוא מוקצה ואסור לטלטלו ביום טוב שהרי אינו ראוי לכלום ואף על פי שאיסור טלטול המוקצה אינו אלא מדברי סופרים וביעור חמץ שלא ביטלו קודם הפסח הוא מן התורה שעובר עליו בבל יראה ובל ימצא מכל מקום חכמים העמידו דבריהם במקום עשה ולא תעשה שיש כח ביד החכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה כלומר שאינו עובר מצות התורה בידים אלא הוא יושב ובטל והיא מתבטלת מאליה ואפילו לשרפה במקומה אסור אף על פי שאינו מטלטלו ומלאכת השריפה הותרה לצורך אכילה אין אומרים שמתוך שהותרה לצורך אכילה הותרה לצורך מצוה כיון שמן התורה אפשר לקיים המצוה בלא חילול יום טוב דהיינו שישליכנו לנהר או לבית הכסא שהרי טלטול המוקצה אינו אסור אלא מדברי סופרים וכן יכול מן התורה לפרר ולזרות לרוח ולא אמרו שהזורה הוא מאבות מלאכות אלא בזורה תבואה כדי להפריש ממנה את המוץ שהוא בורר (אוכל מתוך הפסולת) (פסולת מתוך האוכל) אבל כשזורה כל האוכל לרוח אין כאן איסור מן התורה ולפיכך אסור לשרוף החמץ ביום טוב מן התורה ואי אפשר לחכמים להתיר דבר האסור מן התורה אלא כופה עליו כלי עד הערב דאסור גם לשרפו במקומו דכיון דמן התורה [דליכא איסור מוקצה] יכול לבערו בלי מלאכת השריפה כי אם ע"י פירור וכו' נמצא דמן התורה אין כאן צורך כלל ולכן לא אמרינן מתוך עכ"ל.1 .
וכ"כ הגאון רבי עקיבא איגר (שם) וז"ל: לכאורה קשה דיבערנו במקומו דהוי בעידנא וצ"ל כיון דמדאורייתא מהני פירור ואפשר לקיים שניהם אסור לשורפו ואחרי דאסרו חז"ל טילטול מוקצה אסור לפרר דלא הוי בעידנא ולשרפו במקומו ג"כ אסור דמדאורייתא לא דחי כיון דאפשר לקיים העשה ע"י פירור וזורה לרוח עכ"ל.
[והטעם דביאור דאדה"ז שונה מביאור הר"ן, כי הר"ן איירי שכבר ביטלו לכן אומר דאין כאן צורך כלל כיון שאינו עובר בב"י מן התורה, מש"כ אדה"ז איירי בהדיעה שלא ביטלו הרי יש כאן צורך משום ב"י מן התורה, לכן אמר טעם אחר כי מן התורה יש אופן המותר שלא יעבור בב"י, וכן אמר הת' הנעלה לוי שי' אלפרוביץ].
אבל ביאור אדה"ז אינו מתאים לפי תוס', שהרי הם כתבו בהדיא דעל גוף השריפה באמת אמרינן מתוך ולא כתבו כסברת אדה"ז דאפשר בלי שריפה, [ואולי הטעם משום דסב"ל כנ"ל דפסקינן אין בעור חמץ אלא שריפה], וא"כ אכתי קשה למה לא ישרפנו במקומו?
ולכאורה צ"ל דהתוס' סב"ל להתוס' בכתובות כמ"ש בשו"ת מהר"ם מלובלין (סי' כ' מובא במג"א שם ס"ק ג' דאפילו במקומו אסור לשרוף משום דעצים אין עלייהו תורת כלי ואין ניטלין לצורך דבר שאינו ניטל היינו לצורך חמץ עיי"ש.
אבל ראה בקו"א כאן אות ג' שכתב וז"ל: ואפילו לשרפה במקומה כו'. הנה המגן אברהם כתב שני טעמים. אחד בשם מהר"ם לובלין משום דעצים אין תורת כלי עליהם אפילו ביום טוב, והיינו כדעת הר"ן בפרק ד' דביצה (יח רע"ב) שהביא הבית יוסף סימן תק"ב. אבל התוספות (ביצה לג,א, בד"ה והילכתא) והרא"ש חולקין על זה, וכן פסק הטור ורש"ל וט"ז דיש תורת כלי על עצים ביום טוב ומותר לטלטלן, כדין כלים שמלאכתן להיתר שמותר לטלטלן אפי' לצורך דבר שאינו ניטל, נמצא דהתוס' בביצה חולקים על מהר"ם מלובלין וסב"ל שיש תורת כלי על עצים, וא"כ מותר ליטלו אפילו לדבר שאינו ניטל, אלא דידוע בכללי התוס' דאין להקשות בתוס' ממסכת אחד להשני, וא"כ י"ל דהתוס' בכתובות סב"לנ דאינו כלי.
ובנוגע לדעת רש"י, לכאורה אין לתרץ שאינו יכול לשרפו במקומו כמ"ש הר"ן משום דאי"כ צורך כלל כיון שביטלו, שהרי שיטת רש"י דמן התורה אמרינן מתוך אפילו אין שם צורך כלל (כדהובא לעיל בלקו"ש) וא"כ נימא מתוך? ואף דמדרבנן עכ"פ בעינן צורך קצת, מיהו הכא דמדרבנן אין ביטול בלבד מועיל וצריך ביעור לכאורה הרי זה "צורך קצת" לגבי דרבנן?
גם סברת אדה"ז הנ"ל לכאורה אין לומר לפי רש"י, כיון דשיטת רש"י דמן התורה לא בעינן צורך כלל אלא מדרבנן וא"כ כאן לכאורה כיון דמשום מוקצה דרבנן יש כאן צורך לשרפו במקומו, הרי זה לצורך לגבי דרבנן וכפי שנת' לעיל, וא"כ למה לא ישרפנו במקומו? ולכאורה גם לרש"י נצטרך לומר דסב"ל ג"כ כמ"ש מהר"ם מלובלין כנ"ל דגם טלטול עצים יש בו משום מוקצה ויל"ע עוד.
ונראה לתרץ התוס' באופן אחר, דהתוס' סב"ל כמ"ש הרשב"א בשבת כט,א, (ד"ה כי אדליק) וז"ל בתו"ד: שלא אסרו [דבר שהוא מוקצה] אלא לטלטלו או לאכלו ואפילו להשתמש בו בידים כגון הדלקה או לסמוך בו כרעי המטה ואפילו במקומו שאינו מזיזו ומטלטלו עכ"ל, היינו דהדלקה בדבר שהוא מוקצה אף אם אינו מזיזו ממקומו אסור ג"כ משום מוקצה, וא"כ גם הכא אסור לשרוף החמץ אפילו במקומו משום איסור מוקצה, וכ"כ בבית הלוי ח"א סי' י"ב, משא"כ הר"ן שלא תירץ כמו שכתב בתחילת דבריו שהטעם הוא משום מוקצה, אלא משום דאינו לצורך, י"ל דחולק ע"ז וסב"ל דאין בזה משום איסור מוקצה לכן הוכרח לומר טעם אחר דהוה הבערה שלא לצורך.
אבל עפ"ז יש לתמוה בדעת אדה"ז דבסי' תק"ט סעי' ט"ז כתב וז"ל: וכשם שאסור לאכול את המוקצה כך אסור להשתמש בו אפילו לצורך אכילה כגון לסמוך את הקדרה באבנים או בעצים המוקצים שההנאה שהוא נהנה במה שמשתמש במוקצה היא אסורה כאכילה לפי שתשמישן של עצים ואבנים זו היא אכילתם ולא חלקו חכמים בין עצים ואבנים לאוכלין ומשקין המוקצים ואסרו להשתמש בכל דבר שהוא מוקצה. במה דברים אמורים כשעושה מעשה בגוף המוקצה כגון שמטלטל את האבן לסמוך בה הקדירה או שמסיק בעצים המוקצים אף על פי שאינו מזיזם ממקומם מכל מקום כיון שנותן תחתיהם אש ומבעיר אותם הרי עושה מעשה בגוף המוקצה אבל מותר להשתמש במוקצה כשאינו עושהג שום מעשה בגוף המוקצה כגון להתחמם כנגד המדורה הנעשית מעצי מוקצה או להשתמש לאורן ואע"פ שהוא נהנה מהמוקצה מכל מקום כיון שההנאה בא לו מאליה שאינו עושה שום מעשה בגוף המוקצה בהנאתו ממנה לא גזרו חכמים על כך וכו' עכ"ל. הרי דגם אדה"ז סב"ל כהרשב"א דאסור להדליק בעצים של מוקצה וא"כ למה בסי' תמ"ו סעי' ה' כתב: "ואפילו לשרפה במקומה אסור אע"פ שאינו מטלטלו ומלאכת השריפה הותרה לצורך אכילה אין אומרים שמתוך שהותרה לצורך אכילה הותרה לצורך מצוה כיון שמן התורה אפשר לקיים המצוה בלא חילול יו"ט דהיינו שישליכנו לנהר או לבית הכסא וכו'" ולמה לא כתב הטעם משום דעצם ההבערה בדבר מוקצה אסור? (וכן הקשה הת' הנעלה וכו' יוסף מענדל שי' טעננבוים).
ואפשר לומר דבהא דאסור להבעיר בעצי מוקצה יש לפרש שיש בזה בב' אופנים: א) שזהו איסור טלטול כמו כל טלטול מוקצה, וכדפירש בבית הלוי שם ובמשנה ברורה (סי' תקא ס"ק כג) בדין זה: "ולכך אסור להסיק בהם ואפילו אין מטלטלן כלל אלא שורפן במקומן שמונחין שם ג"כ אסור דמעשה הדלקה שעושה בכלי שנדלקת על ידו חשיב כטלטול", דלפי"ז מובן שאיסור זה שייך גם בשריפת חמץ.
ב) יש לפרש שהוא סוג איסור אחר דאסרו רבנן להשתמש במוקצה כשעושה מעשה בגוף המוקצה אפילו אם אינו מזיזו ההשתמשות אסור, וכלשון אדה"ז בקונטרס אחרון שם סי' תק"ט ס"ק ג': "ועל כרחך צריכים אנו לחלק בין ישיבה על גבי האבן או לסמוך בה כרעי המטה2, שאינו עושה שום מעשה בגוף האבן ואינו משתמש בגוף המוקצה אלא על גבי המוקצה, ובין הדלקת הפתילה שנעשה שבר כלי דמפורש בגמרא בהדיא לאיסור .. משום דכשמדליק עושה מעשה בגוף הפתילה שמאחיז בה האור, והרי זה משתמש בגוף המוקצה", והוא סוג אחר במוקצה שאינו טלטול, אלא משתמש בגוף המוקצה וזה ג"כ אסרו.
דלפי"ז י"ל דכל זה שייך רק במבעיר בעצים של מוקצה שמשתמש בהם לבשל וכו', משא"כ בביעור חמץ הרי אינו משתמש בהם אלא אדרבה כוונתו לכילוי היינו רק לבער החמץ, וזה לא מקרי השתמשות, ולכן אין בזה איסור מוקצה, ולכן הוכרח אדה"ז לומר טעם אחר כנ"ל, משא"כ התוס' י"ל סב"ל דאסור מצד טלטול, ולכן גם במקומו אסור לשרפן משום מוקצה.
ולפי זה י"ל דגם הר"ן מודה לדעת הרשב"א דאסור להבעיר עצים של מוקצה וכו' אלא דסב"ל כאדה"ז שהוא מצד השתמשות וזה לא שייך בחמץ ולכן הוכרח לומר טעם אחר, משא"כ התוס' סב"ל שהוא מצד טלטול וסור גם הכא וגכן יל לשיטת ש"י שלא ישרפנו במקומו משום איסור מוקצה, ועי' בכל זה היטב.
ע"כ