בגמ' אמר רב יהודא אמר רב המוצא חמץ בביתו ביו"ט כופה עליו את הכלי אמר רבא אם של הקדש אינו צריך מ"ט מיבדל בדילי מיני' ואמר רב יהודא אמר רב חמצו של נכרי עושה לו מחיצה י' טפחים משום היכר ואם של הקדש אינו צריך מ"ט מיבדל בדילי אינשי מיני'.
הנה בשו"ת מהרי"ל דיסקין ע' ס"ח (ועוד מפרשים) הקשה דלמה הוצרך רב להוסיף דבשל הקדש אי"צ רק בהמשך לדין הב' דחמצו של נכרי וכו' ולא קאמר זה גם לעיל בהדין דהמוצא חמץ בביתו ביו"ט, ורק רבא הוסיף זה? ותירץ עפ"י מ"ש הר"ן דהתקנה דהבודק צריך שיבטל עדיין לא נתתקן בזמן המשנה אלא בזמן רב וכדקאמר רב בע"ב הבודק צריך שיבטל כו' ולפי"ז י"ל שכשאמר רב דינים אלו עדיין לא נתתקן דצריך שיבטל ובמילא בדין הראשון דאיירי אם מצא ביו"ט, שם גם בהקדש צריך לכפות עליו את הכלי משום חשש שלא יאמרו שהוא עובר על ב"י מדאורייתא, דלא ידעו דחמץ זה הוא של הקדש, כיון דאז עדיין לא הי' דין ביטול, ורק רבא הוסיף דאי"צ כי מכיון דבזמנו כבר נתתקן דין ביטול דליכא חשש שיאמרו שעובר על איסור דאורייתא, ולכן הוסיף דבהקדש אי"צ כיון ליכא חשש שיבוא לאכלו דבדילי מיני', משא"כ דינו הב' של רב דאיירי לפני יו"ט, הנה שם גם לרב אי"צ לכפות עליו את הכלי, דאי משום שיחשדו שעובר על איסור דאורייתא הרי יש לו עצה בסימן לכתוב שם ק' ע"ד המבואר במשנה מעשר שני סוף פ"ד, שהיו כותבין "ק" לסימן שהוא קודש וכו' ולכן רק הכא קאמר רב דאי"צ כלי עיי"ש.
אבל תירוץ זה מתאים רק לפי השיטה (הרמב"ם וכו') דאפילו אם לא ביטל לא יבעירנו וכופה עליו את הכלי, אבל אינו מתאים לשיטת רש"י (וכן להר"ן ועוד), דהרי כתב בהדיא דדין הראשון איירי שכבר ביטל כדקאמרינן דהבודק צריך שיבטל הרי דאיירי כבר לאחר התקנה.
ונראה לומר דרב עצמו לא הוצרך להוסיף בדין הראשון כיון דאיירי בחמץ שלו שמצא דשם ודאי לא בדיל, וליכא הו"א מזה דנימא דגם בהקדש לא בדיל מיני', [אלא דרבא אח"כ פירש זה בהדיא] משא"כ בדין הב' דאיירי בחמץ שאינו שלו אלא של הנכרי ואעפ"כ חיישינן שמא יבוא לאכלו, כאן יש הו"א דגם בהקדש נימא כן, ע"ז קמ"ל רב דהקדש בדילי מיני' ואי"צ, וכן תירץ הת' הנעלה וכו' השקדן שלמה חיים שי' קסלמן.
ולכאורה יש להקשות דכיון דמחיצה של י' טפחים מועיל בשל נכרי שיהא בדיל מיני' א"כ גם בחמץ שלו למה צריך ביעור למה לא נימא ג"כ שיעשה מחיצה של י' טפחים דעי"ז בדיל מיני' שלא יבוא לאכלו?
בשלמא לשיטת רש"י לא קשה קושיא זו, כיון דלפי רש"י צריך ביעור שלא יעבור בב"י משום דחיישינן שלא ביטלו בלב שלם וכו', אמנם קשה לפי התוס' דביטול מועיל לגבי ב"י, ובדיקה וביעור הוא רק מחשש שמא יבוא לאכלו קשה כנ"ל דלמה לא מספיק ע"ז מחיצה של י'?
ועי' קו"א בשו"ע אדה"ז סי' ת"מ ס"ק י"א בשוה"ג שהקשה קושיא זו, ותירץ הא דלא סגי מחיצה היינו משום דלא בדיל מיני' כלל וישכח אף על המחיצה ויבוא לאכלו משא"כ בחמצו של נכרי דבדיל מיני' מעט בצ"ע, די לו במחיצה לזכרון עיי"ש, היינו דבחמץ שלו אפילו אם ביטלו יש חשש גדול יותר שישכח אף שיש מחיצה ולכן בזה צריך ביעור דוקא, ודוקא בחמץ של גוי דבלאו הכי בדיל מיני' כיון דהוה של הנכרי, מ"מ החמירו רבנן משום חומר דאיסור אכילה דצריך היכר ע"י מחיצה דוקא, ובהקדש אפילו מחיצה לא צריך.
והנה דין זה של הקדש אי"צ מחיצה, לפירש"י דבשל נכרי איירי דוקא בלי אחריות כי באחריות לעולם אסור וע"ז קאמר דמ"מ צריך מחיצה שלא יבוא לאכלו, הנה לפי"ז י"ל בפשטות דגם בהקדש איירי בלי אחריות כגון שאמר שמקדיש חמץ זה לבדק הבית דאם מיגנב או מיתביד פטור, משא"כ כשאומר הרי עלי חמץ לבדק הבית דאם מיגנב כו' חייב לקיים נדרו בחמץ אחר, הרי זה תלוי בפירוש הגמ' לעיל דאם החיוב בפקדון הוא משום דדבר הגורם לממון כממון דמי דבחמץ כו"ע מודים דכממון דמי ואפילו כשהוא בעין כיון שנאמר לא ימצא וכדעת כמה מגדולי האחרונים, (הצל"ח ומהרי"ט אלגאזי) נמצא דכאן עובר בב"י בחמץ זה של הקדש כיון דהוה גורם לממון כממון דמי וא"כ רב לא איירי בזה.
אבל לפי מה שנתבאר מאדה"ז דכל מה דילפינן מלא ימצא הוא רק כשיש לו קנין בגוף החמץ כמו בשומר דרק אז עובר בב"י, משא"כ הכא שאין לו שום קנין בחמץ של הקדש אלא גורם לממון שיתחייב לקיים נדרו, בזה ליכא שום איסור לפי רבנן, נמצא דלפי"ז לרש"י יש לפרש דאיירי אפילו בחמץ של הקדש שאמר הרי עלי כו' ויש עליו אחריות והוה גורם לממון דמ"מ הוא מותר, וע"ז קאמר דאי"צ מחיצה כיון דמיבדל מיני'.
והנה בדין זה דעושה לו מחיצה י' טפחים מצינו כמה פירושים: א) פירוש רש"י כנ"ל דאיירי בחמץ של נכרי שלא קיבל עליו אחריות דוקא דרק באופן כזה מותר, מצד דאתה רואה של אחרים דמ"מ צריך מחיצה של י' טפחים שלא יבוא לאכלו, אבל באחריות לא שייך כלל דין זה דלשיטת רש"י באחריות בנכרי לעולם אסור, וכן הוא דעת הר"ן.
ב) יש מפרשים במאירי כאן וז"ל: שאף בשל גוי אין צריך מחיצה עשרה, וזו לא נאמרה אלא בקבלת אחריות ובא ללמד שעשיית מחיצה כייחוד בית שכל שמיוחד לו בית או עושה מחיצה עשרה אין זה גבולך ועל דרך מה שכתבנו בשיטתנו שכל שייחד לו בית אף בקבל עליו אחריות מותר וכו' עכ"ל, היינו דאיירי כאן באחריות, וכן הוא פירוש האחרים שמובא בר"ן וז"ל: ואחרים פירשו דעושה לו מחיצה עשרה וסגי בהכי אף על גב דקביל עליה אחריות שכיון שייחד ליה מקום תו לא מיקרי גבולך ועל הדרך שפירשתי למעלה עכ"ל, ז.א. דסבירא להו כשיטת התוס' דאם יחד לו בית מותר אפילו באחריות, וע"ז קאמר דאם עושה מחיצה של י' זה גופא הוה כיחד לו בית ומותר. וזהו כדעת הפר"ח בסי' ת"מ דיחד לו בית מועיל אפילו בלי דעת הנכרי, ולפי פירוש זה יוצא דאם יחד לו בית בדעת הנכרי או הוא שלא באחריות אי"צ אפילו מחיצה של י' בכדי שלא יבוא לאכלו דבלאו הכי בדיל מיני'.
ג) לפי מ"ש אדה"ז בסי' ת"מ סעי' י"א דיחד לו בית מועיל רק כשהוא מדעת הנכרי, (וכ"כ הריטב"א כאן) וכדביאר הב"ח שם הטעם דלולי זה אינו מועיל שהישראל עצמו מיחד לו בית דדילמא אין הנכרי מסכים לזה, הנה לפי"ז מובן דאם הישראל עצמו עושה מחיצה י' אין זה מועיל כלום, אלא הפירוש הוא כדהביא אדה"ז בקו"א אות ד' מהמגיד משנה וז"ל המ"מ: אבל צריך לעשות מחיצה וכו'. שם (דף ו'.) אמר רב חמצו של עכו"ם עושה לו מחיצה עשרה ומדברי רבינו דבשלא קבל עליו אחריות הוא וכן פירש"י ז"ל זה לשונו חמצו של עכו"ם המופקד אצלו ולא קבל עליו אחריות דאמרינן דמותר להשהותו עושה לו מחיצה בי"ד משום היכרא וזה דעת קצת מפרשים ז"ל, אבל בעל העטור והרמב"ן ז"ל וקצת מן האחרונים מפרשים דבלא קבל עליו אחריות לא בעינן מחיצה עשרה אלא מפנהו לכל מקום כדי שלא יכשל בו, ובקבל עליו אחריות די בייחד בית ובמחיצה עשרה, דכיון דייחד לו בית לאו ברשותו הוא אע"ג דקביל עליה אחריות עכ"ל. היינו דאיירי ביחד לו בית מקודם מדעת הנכרי, וע"ז אמר רב דצריך גם מחיצה של י' שיהא ניכר דיחד לו בית,היינו דמה"ת מספיק יחד לו בית בלי שום היכר ומדרבנן צריך גם מחיצה י'.
וז"ל אדה"ז בקונטרס אחרון: במעמד הנכרי כו'. כך כתב הב"ח. וכן מצאתי בהדיא בספר המאור פ"ב. וכן מצאתי בהדיא במגיד משנה בשם בעל העיטור והרמב"ן ושאר מפרשים דאף שעשה לו מחיצה לא סגי אם לא ייחד לו בית, ועל כרחך הוא מטעם שכתב הב"ח. דלא כפרי חדש שחלק עליו בזה. וכן מצאתי בהדיא בטור שכתב דאם לא קיבל עליו אחריות צריך שיעשה מחיצה כו', ולהפרי חדש וט"ז אף כשקיבל עליו אחריות סגי במחיצה. וכן משמע בט"ז בסוף דבריו דאם לא כן אין הבנה לדבריו ודו"ק, כוונתו להוכיח דבעינן דעתו של הנכרי, דכיון דהם פירשו דמחיצה הוא בהמשך עם יחד לו בית, דלכאורה למה לא פירשו כהמאירי שהוא ענין בפ"ע או יחד לו בית בדעת העכו"ם או מחיצה שעושה בעצמו, מוכח משום דסב"ל דיחד לו בית צריך שיהי' בדעת הנכרי, ולכן לא שייך לומר שהם ב' בבות.
ד) דדינו של רב הוא רק משום שיהא בדיל מיני' שלא יבוא לאכלו כמו רש"י, אלא דלפי תוס' וכו' דיחד לו בית מועיל גם באחריות הנה גם בזה איירי שצריך מחיצה בכדי שלא יבוא לאכלו, ובפשטות זהו פירושו של התוס' שהרי אף שחלקו על רש"י ביחד לו בית מ"מ הכא לא פירשו כלום, ובפשטות לומדים כמו רש"י, דלפי"ז נמצא דיחד לו בית מצ"ע לא בעי היכר שהוא מיוחד להנכרי, ומספיק במה דיחד לו בית במעמד הנכרי וכו' והמחיצה הוא רק שיהא בדיל מיני', וכן סב"ל לאדה"ז שם להלכה עיי"ש.
[ומובן דלפי אופן הב' והג' לא קשה קושיא הנ"ל שגם בחמץ שלו תועיל מחיצה של י', כיון דלדידהו כל המחיצה הוא משום יחד לו בית אבל לא שיהא בדיל מיני'].
והנה בשלמא לפירוש הג' יש לפרש הלשון "משום היכר" שהכוונה שיהי' היכר דיחד לו בית, משא"כ לפירוש הב' דזה גופא הוה יחד לו בית אינו מובן דמה שייך כאן "משום היכר" הרי בעינן מחיצה לגוף ההיתר ואפ"ל דלא גרסינן תיבות אלו וכמ"ש ברש"ש שכן הוא ברי"ף ורא"ש.
אלא דלפי פירושים אלו אכתי קשה דלמה באמת בהקדש אינו צריך, דבשלמא אי נימא דאיירי שלא יבוא לאכלו א"ש דהקדש בדילי מיני', אבל אם הוא משום יחד לו בית לכאורה קשה דכיון דאיירי באחריות (וסבירא להו דעוברין משום גורם לממון וכו') א"כ למה אי"צ למחיצה שיהי' יחד לו בית ואינו מונח ברשות הישראל?
ועי' רש"ש שתירץ דבהקדש אמרינן (ר"ה ו,א וש"נ) ד"כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא", ז.א. שהוא נמצא ברשות ובבית הקדש לגמרי (ובפשטות נראה הטעם כיון שלה' הארץ ומלואה וגו' ולכן רק בדבר של הדיוט נתנו הקב"ה להבעלים וכו', אבל בחפץ שהוא של הקדש הנה בזה לא הפקיעה רחמנא אף המקום שהוא מונח ונחשב שמונח ב"בית הקדש"), ומביא ראי' מהא דאמרינן במרובה שהגונב קדשים פטור מכפל דכתיב וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש, אלמא אף שלפועל מונח ברשות הבעלים, ה"ז נחשב לבית הקדש, וכשם שמבואר כאן דאם קיבל אחריות על חמצו של נכרי בביתו של נכרי מותר, כן הוא גם לגבי הקדש שהוא מותר דלעולם הוה בבית הקדש.
אלא דלפי"ז אכתי קשה מלשון הגמ' דאם של הקדש אי"צ דמיבדל בדילי כו' הרי הכא לא איירינן לענין בדילי מיני' או לא אלא לענין יחד לו בית דאי"צ?
ועי' בחי' הריטב"א כאן שכתב וז"ל: חמצו של גוי עושה לו מחיצה גבוה עשרה. פי' כל חמצו של גוי, דאפי' קיבל עליו אחריות בהכי סגי כיון דעביד מדעתו דהוי כיחד לו בית, ..ואולי קאי אהיכא דלא קיבל עליו אחריות דמ"מ בעינן דוקא מחיצה עשרה כדי שלא יכשל לאכול ממנו דלא סגי בכפיית כלי אלא ביום טוב לפי שעה, הרי"ט ז"ל. ולכאורה ממה שאמר "פי' כל חמצו של גוי" י"ל דכוונתו דדין זה דחמצו של נכרי כולל כל האופנים של חמץ נכרי דלעולם צריך מחיצה י', באם הוא שלא באחריות צריך משום שלא יבוא לאכלו, ובאחריות צריך גם משום יחד לו בית עיי"ש, דלפי"ז א"ש ההמשך בהקדש דשם אי"צ כלל כיון דבדילי מיני', אבל לפי מה שכתב המגיד משנה כנ"ל דדין זה איירי רק בקיבל עליו אחריות דאם ליכא אחריות אי"צ מחיצה כלל אלא מפנהו לכל מקום שלא יכשל בו עיי"ש, וכן לפי המאירי, א"כ צ"ע דמה שייך ההמשך דהקדש אי"צ משום דבדילי, הלא לא איירינן לענין זה כלל? וכן הקשה הב"ח שם.
ועי' בפמ"ג בפתיחה להל' פסח (ובארוכה יותר בספרו שושנת העמקים סוף כלל ט') שחידש דחמץ של הקדש אפילו באחריות מותר ואין צריך אפילו לייחד בית, וביאר עפ"י התשב"ץ (יבין שמועה מאמר חמץ כד,א) וז"ל: התורה החמירה בחמץ יותר מכל איסורין שעובר בב"י, והטעם דלא בדיל מיני' ויבוא לאכלו, ונראה שזהו הטעם שהרי בחמץ גבוה אמר מבדיל בדילי מיני' שלא יבוא לידי מעילה עכ"ל התשב"ץ, והקשה הפמ"ג הלא בגמ' ממעטינן הקדש מ"לך", ואיזה חידוש ניתוסף בהקדש על נכרי?
ועכצ"ל דכוונתו דאפילו בקיבל עליו אחריות מותר, ומפרש שהרשב"ץ הרי פירש הגמ' הכא כהרמב"ן ובעל העיטור דאיירי באחריות, ועושה מחיצה איירי ביחד לו בית כנ"ל, וזהו כוונת הגמ' דבהקדש אי"צ כי בהקדש אפילו באחריות בלי יחד לו בית אינו עובר דמיבדל בדילי מיני', ולכן ה"ז מותר אפילו באחריות ואינו עובר עליו בב"י כיון שזהו סייג לאכילה ובהקדש לא בעינן סייג, עיי"ש, היינו שהם מפרשים דזה גופא הוא כוונת הגמ' דכיון דבדילי מיני', לעולם מותר אפילו בלי יחד לו בית אף שיש לו אחריות דבהקדש ליכא בעל יראה כלל, והא דהגמ' לעיל מיעט הקדש מ"לך", הרי זה רק אגב גררא אבל באמת אי"צ לזה, ובזה תירץ קושיית התוס' שם למה בעינן ב' מיעוטים לנכרי והקדש עיי"ש.
אלא שזה אינו כדעת הירושלמי דלר"ש עובר גם בהקדש משום גורם לממון כממון דמי ועי' בכל זה היטב.
ע"כ