-המשך -
בס' 'דברי צבי' על שו"ע או"ח (נדפס בשנת תר"נ) סי' תל"ו העיר דבאמת אפשר לומר דגם המהרש"ל סב"ל כהר"ן בהמפרש והיוצא בשיירא גם בחמץ ידוע ליכא איסור דב"י כיון שאינו מצוי אצלו, אלא דסבירא ליה למהרש"ל דהר"ן איירי רק באופן שאין דעתו לחזור במילא אין החמץ מצוי אצלו כלל והוה כמו מפולת, אבל בדעתו לחזור בפסח לא חל מעיקרא כאן הדין דהוה כמפולת כיון דמצוי אצלו לחגה"פ כשיחזור, ור"ל דגם במפולת אמרינן דה"ז כמבוער רק באופן שלא יתפקח כל ימי הפסח, וכיון דכאן מעיקרא יודע שיחזור בפסח לכן ה"ה עובר מיד בהתחלת זמן האיסור, וכיון דרש"י איירי בדעתו לחזור וקאמר דכשראהו עובר עליו, אבל לא מקודם, לכן הוצרך לפרש דרש"י איירי בספק חמץ, כי בודאי חמץ אם דעתו לחזור עובר מיד, [אלא שהביא דבמחצית השקל סי' תל"ג ס"ק י"ז כתב גם במפולת דעד שיתפקח אינו עובר]. ואי נימא כדבריו נמצא שלא כפי שנת' בשיעור הקודם, דהמהרש"ל חולק דבחמץ ודאי אפילו אין דעתו לחזור חייב עיי"ש, כי לפי דבריו מודה מהרש"ל לדינא דשם אינו חייב דהוה כמבוער וכהר"ן, ורק משום דברי רש"י הוצרך לפרש בספק חמץ, ונמצא לדבריו דמהרש"א ומהרש"ל חולקים רק בדעתו לחזור בחמץ ודאי דלפי המהרש"א אינו עובר עד שראוהו, דעד אז הוא כמפולת משא"כ לפי המהרש"ל עובר מיד דאז אין זה מבוער.
אלא דדבריו אינם נכונים, דהרי המהרש"ל כתב שכן איתא בירושלמי דאיירי בספק חמץ, ובירושלמי מבואר דבודאי חמץ אפילו אין דעתו לחזור חייב וכדביאר הר"ן בהדיא, הרי מוכח דמהרש"ל עצמו ג"כ סב"ל כן, וכן הוא בשו"ע אדה"ז בדעה הא' (שהוא כהר"ן והירושלמי, דבסעי' ו' כשהביא דעה הא' דסב"ל דבודאי חמץ אפילו אין דעתו לחזור חייב כתב הטעם וז"ל: אבל הבית וחדריו שרגילות לאכול בהן חמץ כל השנה ואי אפשר שלא נתפרר ונפל שם פירור חמץ שיש בו כזית והרי הוא חייב לבודקן ולבער החמץ שבתוכם מן התורה וכו', וזה שיוצא מביתו ולא יחזור קודם הפסח שכשיגיע חצות יום י"ד לא יוכל לבדוק ולבער החמץ שבביתו הרי בשעה זו שהוא מפליג מביתו חל עליו מצות תשביתו מן התורה, שמן התורה אין חילוק בין תוך שלשים יום לקודם שלשים וכיון שחל עליו מצות תשביתו חל עליו גזירת חכמים שגזרו שהשבתה זו אינה מתקיימת בביטול והפקר בלבד אלא עד שמוציא את החמץ מביתו ומכל גבולו עכ"ל, הרי דלפי הירושלמי אפילו אין דעתו לחזור בודאי חמץ צריך לבער.
והנה בהא דאדה"ז פי' כוונת הר"ן דהמפרש הוא כמבוער מן התורה ומהרי"ל חולק (כדהובא בשיעור הקודם) הנה אף דבחידושי הר"ן מפורש כמהרי"ל שבמפרש עובר מדאורייתא דהוה בגבולו, מ"מ יש לומר קצת דאדה"ז למד בהר"ן על הרי"ף באופן אחר, ששם כוונתו דמדאורייתא אינו עובר עליו.
וראה בס' יד מלאכי (כללי הפוסקים כללי הרמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ן אות י) וז"ל: אין לתמוה אם לפעמים לא יסכים מה שכתב הר"ן בחידושי הלכות עם מה שכתב הוא עצמו בחידושי התלמוד כי אפשר שאחרי שכתב חידושי התלמוד נתיישב טפי בדבר ונתחוורו הדברים בעיניו וכמ"ש הר"ן גופיה בסוף פרק כל הצלמים, מהרח"ש קונטרס המודעות דף ל"א ב'.
ונראה לבאר הטעם שהר"ן חזר בו, עפ"י מה שנתבאר בריש פרקין דלרש"י תיקנו רבנן דביטול אינו מועיל כלל ועובר בב"י מדרבנן, משא"כ לתוס' ביטול מועיל על ב"י ובדיקה הוא תקנה בפני עצמה שלא יבוא למיכל מיני', והנה הר"ן על הרי"ף סב"ל כרש"י שחששו שלא יבטל בלב שלם וכו' ולשמא יאכלנו ואמרו רבנן שהביטול אינו מועיל ולכן עובר בבל יראה מדברבנן , לכן אם הי' סובר דבמפרש והיוצא בשיירא יש כאן חיוב ביעור מדאורייתא, ודאי הי' גם צריך לבדוק ולבער לפני שמפרש כיון דרבנן אמרו דביטול אינו פועל כלל וכמ"ש אדה"ז כנ"ל בדעה הא', ורק אי נימא דמן התורה אין כאן חיוב כלל אפשר לומר דקודם ל' אי"צ לבער.
משא"כ הר"ן בחידושיו בריש פרקין הרי סב"ל כשיטת תוס' דבדיקה הוא רק משום שלא יבוא לאכלו, והוא תקנה בפני עצמה כנ"ל, לכן שפיר יכול לומר דאף שיש כאן חיוב ביעור מדאורייתא מ"מ מספיק ביטול, ולא תיקנו כאן תקנה המיוחדת שצריך בדיקה שלא יבוא לאכלו כיון דאין דעתו לחזור לא שייך שיבוא לאכלו.
ולהלכה כתב אדה"ז שיש להחמיר כדעה הא' דזהו כהירושלמי וכהמהרש"ל, וביאר הטעם בקונטרס אחרון דאף שהר"ן ורש"י כו' סב"ל דחמץ שנפלה עליו מפולת הוא כמבוער מן התורה ואי"צ ביטול אלא מדרבנן, אבל הרי הסמ"ק ועוד ראשונים סב"ל דאפילו במפולת ה"ז כמבוער מדרבנן ולא מדאורייתא וצריך ביטול מדאורייתא וכמ"ש בסי' תל"ג סעי' ל', לכן גם הכא מחמרינן לכתחילה דאפילו כשהוא מפרש כו' דאי"ז ביעור מדאורייתא כו' וכן כתב בהדין דעושה ביתו אוצר, ולכן צריך לבער אפילו קודם ל' עיי"ש.
והנה החילוק בין אביי לרבא הוא: א) קודם ל' ודעתו לחזור דלרבא צריך לבער ולאביי אין צריך לבער ב) תוך ל' ואין דעתו לחזור דלרבא צריך לבער ולאביי אין צריך לבער, והנה טעמו של רבא בדעתו לחזור דכיון שיש כאן חשש שיבוא לידי איסור דאורייתא או משום ב"י או משום אכילה לא מחלקינן בזה כלל בין ל' וקודם ל' ולעולם צריך ביעור, ורק כשאין דעתו לחזור ובמילא ליכא חשש מן התורה כלל ורק תקנתא דרבנן שתיקנו בדיקה וביעור, בזה אמרינן דתיקנו רק תוך ל' דמאז כבר חל עליו תקנה זו בעצם ואינו נפקע.
ויש לבאר פלוגתת אביי ורבא בהדין דדעתו לחזור קודם ל' אם חייב לבער או לא, (וכבר נת' בזה קצת בשיעור הקודם) כמ"ש הגר"י ענגל בלקח טוב כלל ו' עפ"י השקו"ט הידוע בנוגע למצוות התלויות בזמן מסויים אם החיוב חל רק בזמן החיוב או שיש חיוב תמידי במצוות אלו אלא שהקיום בפועל צריך להיות רק בזמן מסויים, וכן שקו"ט בזה באחרונים בארוכה ואכמ"ל, וכבר הובא דבלקו"ש פ' וירא הביא לשון אדה"ז הנ"ל אודות תשביתו שחל מן התורה אפילו קודם ל' עיי"ש1.
וא"כ י"ל דטעמו של רבא הוא דאם יש חשש שיבוא לידי אורייתא ודאי מחוייב לעולם לשלול זה ולכן צריך לבער אפילו קודם ל' כשדעתו לחזור, משא"כ אביי סב"ל שאינו מחוייב מקודם להזהר במצוות ואיסורים החלים אח"כ, ורק בתוך שלשים יש דין מיוחד מדרבנן שתיקנו כן לענין פסח כו' ולכן בתוך ל' ודעתו לחזור צריך לבער שלא יבוא לידי איסור דאורייתא כי כן תיקנו רבנן אבל לא מקודם, ולהלכה קיימ"ל כרבא ומתאים לפי המבואר לעיל בלקו"ש.
ובהדין דתוך ל' באין דעתו לחזור דהכא לכו"ע לא יעבור בדאורייתא, י"ל דרבא סב"ל דתקנות דרבנן אף שנתתקנו בשביל סיבה כו' מ"מ נעשה לתקנה עצמית וע"ד המובא מלקו"ש חי"ז שיחת ערב פסח ושם גם בע' 135 בנוגע לנסרים שיש בהם ד' דאפילו הפכן על צידיהן פסול בסוכה כי נעשו פסול בעצם עיי"ש ובשיחת חגה"ס תשי"ב סעי' י"ד עיי"ש, ולכן אף שאין דעתו לחזור ובודאי לא יעבור כלום מן התורה מ"מ אין החיוב משתנה, ואביי לא סב"ל מזה, אלא דתקנות דרבנן הוא רק בשביל הטעם כו' וכשבטל הטעם כמו הכא דאין דעתו לחזור נפקע התקנה, ועי' בכל זה היטב.
ב) בגמ': "מאי טעמא דרבן שמעון בן גמליאל? שהרי משה עומד בראש החדש ומזהיר על הפסח, שנאמר (שמות יב) החדש הזה לכם ראש חדשים, וכתיב דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשר לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבת וגו'. ממאי דבריש ירחא קאי וכו' אלא אמר רבה בר שימי משמיה דרבינא: מהכא, (במדבר ט) וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית... בחדש הראשון, וכתיב: (במדבר ט) ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו וכו'" היינו דבר"ח ניסן בשנה השנית ציוה להם אודות החיוב של י"ד ניסן החיוב דקרבן פסח, הרי מוכח דבעינן שתי שבתות.
והת' הנעלה וכו' יעקב דוד שי' גארדאן הקשה דלמה לא הקשה הגמ' מזה על רבנן דסב"ל דבעינן שלשים יום, דא"כ למה לא הקדים משה שם ל' יום? וכן לעיל בפסח מצרים לא הקדים לפני ר"ח? וקושיא זו הקשה גם הצל"ח, ותירץ דהא שלא ציוה משה לבנ"י מקודם בפסח מצרים, משום שלא ידע כלל אודות קרבן פסח כיון הקב"ה לא ציוה לו מקודם, וכן בקרבן פסח שבשנה השנית ג"כ לא ידע דהרי בכל השנים שהיו במדבר לא הקריבו ק"פ ושנה השנית הי' הוראת שעה (ראה לקו"ש חכ"ג פ' בהעלותך א' ובהערה 51) וממה שהקב"ה לא ציוה מקודם לא שייך להקשות כלל [כי לא מחשבותי מחשבותיכם וכו'], ולכן גם רשב"ג הביא ראייתו רק ממשה ולא מהקב"ה, דמהקב"ה אין ראי' עיי"ש.
ויש להביא דוגמא לזה מלקו"ש חל"ו (ע' 43) וז"ל: ויתבארו עפ"ז דברי הראב"ן שפי' הא דאמרו חז"ל (ברכות כא,ב) ד"אפילו מאן דלא דריש סמוכים בעלמא, במשנה תורה דריש" "וטעמא משום דכל התורה מפי הגבורה נאמרה ואין מוקדם ומאוחר, אבל משה שסידר משנה תורה פרשה אחר פרשה לא סידר אלא להדרש". וי"ל דכוונתו היא שבד' ספרים הראשונים שהקב"ה שם דבריו בפיו של משה (מבלי התערבות דעתו והשגתו של משה), אין הכרח דאיכא טעם בשכלו דמשה בסמיכות הדברים, ולכן לא דריש סמוכים, משא"כ במשנה תורה שהדברים וסדרן השיג משה בדעתו, ומעצמו הי' אומר את דברי ה' אשר השיג, א"כ בהכרח שסדר הדברים מובן ומושג ואיכא למדרש סמוכים "לא סידר אלא להדרש"].
והנה התוס' (בד"ה ממאי) הקשו על קושיית הגמ' ממאי דבר"ח הי', הרי בשבת קאמר דכ"ע בר"ח אתו למדבר סיני כתיב הכא ביום הזה באו מדבר סיני וכתיב התם החדש הזה וגו' מה להלן ר"ח אף כאן ראש חדש אלמא פשיטא דהחדש הזה נאמר לו בר"ח וכו'? ותי' ר"ת אע"ג שאמר הקב"ה למשה בריש ירחא דילמא משה לא אמר להם לישראל אלא בג' או בד' בירחא וכו', ור"י מפרש אע"ג דהחדש הזה הוה בריש ירחא מיהו דילמא הא דקאמר דברו אל כל עדת ישראל לא הוה בריש ירחא.
ונראה דר"ת ור"י אכן פליגי אם אפשר ללמוד מהקב"ה מתי הי' הציווי או אי אפשר ללמוד, דר"ת סב"ל כהצל"ח דאפשר ללמוד רק ממשה ולא מהקב"ה, ולכן תירץ דאה"נ דבודאי הקב"ה דיבר בר"ח, אבל זה אינו ראי' דדילמא משה אמר אח"כ, משא"כ הר"י סב"ל דגם מהקב"ה יש ללמוד, ולכן לא ניחא ליה כתירוץ ר"ת, ותירץ דדילמא הקב"ה עצמו אמר רק החודש הזה וגו' בר"ח, אבל אודות קרבן פסח אמר רק אח"כ וזהו קושיית הגמ'.
ע"כ
המתמידים הגדולים שיחיו