בגמ': ממאי דבריש ירחא קאי? דילמא בארבעה בירחא או בחמשה בירחא קאי וכו', בנצי"ב דייק דלמה לא אמר דילמא בב' או בג'? ותירץ דר"ח ניסן הי' אז ביום ה', דשבת הגדול הי' בי' ניסן, וכמ"ש אדה"ז בסי' ת"ל: "שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול לפי שנעשה בו נס גדול שפסח מצרים היה מקחו מבעשור לחדש וכו' ואותו היום שבת היה שהרי בה' בשבת יצאו ישראל ממצרים .. וכיון שט"ו בניסן היה בה' בשבת א"כ עשרה בניסן היה בשבת" ונמצא דב' הי' בערב שבת, וג' הי' בשבת, וא"כ לא מסתבר לומר שאמר להם דיני קרבן פסח בערב שבת משום כבוד השבת שטרודים בהכנות וכו' וכדאיתא בשבת פח,א, בהטעם שהוסיף משה יום אחד מדעתו במתן תורה ולא רצה שיהי' בערב שבת "משום טורח שבת" ועד"ז איתא לקמן יג,א: "כבר מובטח להן לישראל שאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים מפני הטורח", ופירש"י שיש להן לעסוק בסעודות שבת, ויטרדו בו, וכן בג' ג"כ לא שייך דאיתא בנדרים לז,א, דאין קורין בתחילה (דבר חדש) לתינוקות של בית רבן בשבת מפני הטורח עיי"ש, וכן הכא.
ובענין זה ראה שיחת ש"פ אמור תשמ"ד (שיחה א') שהובא הא ד"בשבת אין קורין להם (לתינוקות) בתחלה פרשה שלא קראוה מעולם מפני טורח שבת אבל שונין להם פרשיות שקראו אותן בחול", ונת' שם דזהו משום דבשבת צריך לימוד התורה להיות באופן של מנוחה דזהו"ע השבת, ולכן שונין להם רק פרשיות שקראו אותן בחול, אבל לא פרשה חדשה שלא קראוה מעולם עיי"ש.
אבל עי' בשו"ת מנחת אלעזר ח"ד (סי' מ"ה) שחולק על מ"ש בשו"ת צפיחית בדבש סי' כ"ג שאוסר לימוד העיון בשבת מפני שמייגע א"ע ומונע מעונג שבת, והמנח"א חולק ע"ז וכתב דמה שהביא בשו"ת הנ"ל ראי' מנדרים לז, א, דתינוקות לא קורין בתחילה, הנה בגמ' שם ישנם ב' טעמים הא' משום עונג שבת, והב' משום דאכל ושתי יותר ע"כ יקיר לביי' ואבריהם כבדים, ואין יכולים ללמוד ולהשיג כ"כ בנקל.
ומוכיח המנחת אלעזר דלהלכה פסקינן כטעם הב' משום שקשה להם להבין בשבת דבר חדש, וראייתו דדין זה הובא רק ביו"ד סי' רמ"ה בהל ת"ת, ואם הטעם הוא משום עונג שבת, הי' צ"ל דין זה בהל' שבת, כיון דזהו דין מחמת שבת, אלא ודאי דטעם הב' הוא העיקר משום קבלת הלימוד שבשבת קשה להם לקבל וכו', ע"כ העמידו בהל' ת"ת, ואף שכתב משום טורח השבת, די"ל דהיינו שטורח להם לקבל אז דיקיר לביי' מפני אכילה ושתי' בשבת כנ"ל עיי"ש בארוכה, ומסייםמשם: "והגם שכ' שם מפני טורח שבת י"ל דהיינו שטורח להם לקבל אז דיקיר לביי' מפני אכילה ושתי' בשבת כנז' וגם זה שייך רק בתינוקות שמוחם חלש עוד והוי כבעה"ב לד' המאירי כנ"ל דאין ת"ת ענג להם בפרט לקבל וללמוד דבר חדש, משא"כ ת"ח שהוא גדול בשנים פשיטא שענג הוא להם" וכפי שרואים במוחש בתלמידי השיעור יחיו, וראה בענין זה בארוכה בשו"ת יביע אומר ח"ב סי' יח.
אמנם דבריו הם לא כפי המבואר בהשיחה כנ"ל, ואפשר לומר משום שיש להקשות על ראייתו דהרי אדה"ז הביא בהל' ת"ת (פ"א מ"י) דגם ביו"ט אין מלמדין את התנוקות משום שמחת יו"ט, וכן הביאו הרמב"ם דין זה בהל' ת"ת פ"ב ה"ב, וז"ל: ולא יבטלו התינוקות כלל חוץ מערבי שבתות וערבי ימים טובים בסוף היום ובימים טובים עצמן שמצוה לשמח בהם התינוקות במה שהיא שמחה להם כמו אגוזים וכיוצא בהם כמו שנתבאר בהלכות יום טוב אבל בשבת אין קורין להם בתחלה פרשה שלא קראוה מעולם מפני טורח שבת אבל שונין להם פרשיות שקראו אותן כבר בחול עכ"ל, וכאן הרי זה משום שמחת יו"ט ומ"מ הוא מובא בהל' ת"ת, וא"כ אפ"ל דה"ה לגבי שבת, דהטעם הוא משום עונג שבת שהלימוד צ"ל במנוחה ואכמ"ל, ולכן נקט הגמ' בד' וה'.
והקשה הת' הנעלה והחשוב שמואל שי' פריפערטיג דבתוס' (ד"ה ממאי) נקט: "דילמא משה לא אמר להם לישראל אלא בג' או בד' בירחא", והת' הנעלה והחשוב יעקב דוד שי' גארדאן הקשה דהרי גם אח"כ בקרבן פסח דשנה השנית הקשה הגמ: "דילמא בארבעה בירחא או בחמשה בירחא קאי" ושם לא שייך טעם הנ"ל כיון שערב פסח אז הי' בשבת (שבת פז,ב), ור"ח ניסן הי' אז ביום ראשון עיי"ש וא"כ הי' אפשר להקשות דילמא ביום ב' או ג' ויפה הקשו, מיהו כן כתב גם היעב"ץ כאן, וסיים דאגב ריהטא דקמייתא נקט כן גם אח"כ. וראה עוד בתירוץ קושיית התוס' בשיחת ש"פ נשא תשמ"ה (תורת מנחם ח"ד ע' 2268).
ב) עי' מהרש"ל ומהרש"א בהחילוק בין רש"י ותוס' כאן בענין תרי עניני וכו' דרש"י ביאר דקושיית הגמ' למ"ד דגם מרוחקין דנין בכלל ופרט קאי על המ"ד במנחות נה,ב, דאפילו בב' פרשיות דנים כלל ופרט, נמצא דבתחילה אמר הגמ' דדנים רק בפ' אחת אבל בב' פרשיות לא דאין מוקדם ומאוחר בתורה וכפי שפירש"י בתרי עניני "בב' פרשיות", וע"ז הקשה מהמ"ד במנחות וכו' דגם בב' פרשיות (עיי"ש שהוא פ' ויקרא וצו) דנים, ותירץ דשאני התם שהוא בענין ותוכן אחד, אבל בב' פרשיות והם ענינים שונים לא, דאין מוקדם ומאוחר, ולפי"ז מובן דלא קשה מעיקרא קושיית התוס' כלל (בד"ה אבל) מעשרת הדברות, שהרי למ"ד זה הרי דנים אפילו בב' פרשיות אם הוא ענין אחד ועשה"ד ודאי ענין אחד.
אבל לפי שיטת התוס' נמצא דהגמ' קאמר דאם מרוחקין אין דנין היינו דדנין רק אם התיבות נכתבו בסמיכות זה לזה ממש, וע"ז הקשה למ"ד דגם מרוחקין דנין אף שאינם בסמיכות זה לזה? ותירץ דכל זה הוא אם הוא בפרשה אחת אבל בב' פרשיות לא (וראה תוס' מנחות שם הטעם בזה שלא ר"ל כרש"י) ולפי"ז נמצא דבב' פרשיות לכו"ע אין דנין, וא"כ קשה להם מעשרת הדברות? ותירצו דזהו כפרשה אחת, כיון שנאמרו בדיבור אחד וזהו מ"ש המהרש"א.
ג) המהרש"ל הקשה דמנלי' להגמ' לחלק בין פרשה אחת לב' פרשיות דילמא החילוק לעולם הוא אם מוכרח לומר אין מוקדם וכו' או דאין הכרח דאז נקטינן שהוא בסדר ודרשינן כלל ופרט וכלל? אבל באמת ליכא שום חילוק בין פרשה אחת לב' פרשיות, ותירץ דבכל פרט וכלל הקשו התוס' בנזיר (לה,ב, בד"ה איכא) וז"ל: וא"ת כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט וא"כ כללא מאי אהני? ותי' דלא נילף מג"ש או במה מצינו טפי מן הפרטא, ובהכי נמי פרט וכלל, דרבי כל מילי א"כ מאי אהני פרטא? אלא דלא נילף מג"ש או מק"ו למעט עכ"ל, היינו דאם לא הי' כותב הכלל ודאי היינו למדים מק"ו וכיו"ב גם על שאר דברים, לכן כתב התורה הכלל לגלות שכל הכלל כאן, הוא רק הפרט בלבד וכו', ונמצא מזה דבכל פעם דדרשינן כלל ופרט וכו' יש הכרח בעצם לומר דאין מוקדם ומאוחר ולא נדרשנו כיון שהסברא אומר להיפך, וממ דרשינן כלל ופרט וכו' הרי מוכח מזה שיש חילוק בין פרשה אחת לב' פרשיות, דבב' פרשיות אם מוכרח אמרינן אין מוקדם ומאוחר משא"כ בפרשה אחת אפילו אם מוכרח לא אמרינן כן.
אבל המהרש"א הקשה עליו ממ"ש בתוס' ד"ה אבל, ששם יש הכרח דסקילה באה בסוף, ולכן אמרינן שם בפרשה אחת אין מוקדם ומאוחר, הרי דאין שום חילוק בין פרשה אחת לב' פרשיות, וכוונתו בזה להוכיח דהקושיא בכלל ופרט וכו' מכח ק"ו צריך לומר דבודאי אין זה הכרח כ"כ וכו', דאי נימא דזהו הכרח מאי שנא מהך דסקילה? ועכצ"ל שזה אינו דומה לההכרח של סקל יסקל וב' הפרשיות דבחודש השני כתוב ברישא וכו', וא"כ שוב הדרה קושיית המהרש"ל לדוכתיה דמנלן לחלק בין פרשה אחת לב' פרשיות דילמא החילוק הוא רק אם יש הכרח או לא?
ותירץ המהרש"א שבאמת אין הכרח לזה שיש חילוק בין פרשה אחית לב' פרשיות, אלא דהגמ' קאמר כן מצד הסברא גרידא, שכן מסתבר לומר דבב' פרשיות אין לדרוש, כיון דמצינו דאין מוקדם וכו', אבל בפרשה אחת מסתבר לומר שלעולם הוא נכתב בסדר, ונוכל לדרוש כלל ופרט עיי"ש.
איסור הנאה אם יש בו דין זכי'
בס' אבני מילואים סי' כ"ח ס"ק נ"ו הביא דברי הרמב"ם בהל' חומ"צ (פ"א ה"ג) דאינו לוקה על ב"י וב"י אלא א"כ קנה חמץ בפסח או חימצו בידים, ולמד מזה שיש זכיה באיסורי הנאה, דאי נימא דלא שייך שם זכיה דלא שייך בעלות כלל באיסוה"נ הרי אין הקנין חל כלל ולמה לוקה? ואף דאמר ר"א דחמץ אינו ברשותו של אדם ועשאן הכתוב ברשותו לעבור בב"י וב"י, הנה זהו רק בחמץ שלו שלא ביערו, אבל הכא דאין הקנין חל כלל מהיכי תיתי נימא דעשאן הכתוב ברשותו, ועכצ"ל דגם באיסוה"נ שייך בעלות וזכי', [דנעשה שלו] אלא דאינו ברשותו, ולכן אינו יכול להפקיר ולבטל כו' כדילפינן מהקדש (ב"מ ו,א) דבעינן דומיא דביתו מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו, אבל "שלו" הוה. (וכבר דובר בזה דזהו פלוגתת הראשונים בסוכה לה,א, עיי"ש בריטב"א ועוד).
ומביא שכ"כ גם בשו"ת הריב"ש סי' ת"א, והריב"ש הביא ראי' מע"ז מב,א, דהדין הוא דבע"ז של עכו"ם שייך ביטול ונפקע האיסור לגבי הישראל, אבל ע"ז של ישראל אין לו ביטול לעולם, ומבואר בגמ' שם דישראל הקונה ע"ז של עכו"ם אינו מתבטל דנעשה ע"ז של ישראל, ואי נימא דליכא זכי' באיסוה"נ הלא לא קנאה הישראל לעולם ולמה אין לו ביטול עיי"ש.
ועי' גם בשו"ת אבני מילואים סו"ס ז' שהביא זה, והקשה מהך גמ' להשיטות שאין זכי' באיסוה"נ דא"כ לא חל הקנין ולמה אין הע"ז יכול להתבטל עיי"ש, ועי' גם בחי' הריטב"א ע"ז שם שהוכיח מדין זה שיש זכי' באיסור הנאה, (וכשיטתו בסוכה שם) ומסיק שם ג"כ דלכן אם קנה חמץ בפסח יש בזה זכי' ונעשה חמץ של ישראל ואסור לאחר הפסח עיי"ש, וכמ"ש האבני מילואים.
והאבני מילואים לשיטתיה אזיל בקצוה"ח סי' ת"ו, שתירץ שם קושיא הידוע בהך דב"ק צ,ב, שור שהמית ואח"כ הזיק אם הוא מועד דנין אותו בתחילה דיני ממונות ואח"כ דיני נפשות, קדמוהו ודנו אותו דיני נפשות אין חוזרין ודנים דיני ממונות, ומקשה בגמ' דאפילו אי קדמוהו ודנו דיני נפשות ליהדר ולידייני אותו דיני ממונות עיי"ש, ומקשים (ראה גם בגליון הש"ס להגרע"א שם) הרי מבואר בכריתות כ"ד דשור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו כיון שהבעלים הפקיר השור כשנגמר הדין, וא"כ גם הכא נימא כן דמיד אחר שנגמר הדין דנפשות, הבעלים הפקירו השור ושוב אי אפשר ליהדר ולידייני דיני ממונות כיון דבעינן דין בבעלים דוקא?
ומתרץ דשור הנסקל שהוא אסור בהנאה אין מועיל בו הפקר כנ"ל כיון דאינו ברשותו אבל אכתי הוה "שלו" שהוא הבעלים של השור, (ומביא גם הריב"ש הנ"ל) ולכן שפיר מקשה בגמ' שיש לחזור ולידייני דיני ממונות כיון שההפקר שלו אינו חל כלל מצד האיסור הנאה, ומ"מ הרי הוא בעל השור, ושאני בכריתות ששם הוזמו עדיו ואיגלאי מילתא למפרע שלא הי' אסור בהנאה כלל ובמילא שפיר חל ההפקר וכל המחזיק בו זכה בו, ועד"ז כתב אדה"ז בקו"א סי' תל"ה אות ב' בסופו עיי"ש
ועי' גם בריטב"א בע"ז שם שכ"כ וז"ל: גזירה דילמא מגבה לה ישראל מעיקרא והדר מבטל לה והויא לה עבודה זרה של ישראל שאין לה בטלה עולמית. פירוש דאף על גב דכי מגבה לה איסורי הנאה היתה, ישראל זוכה באיסורי הנאה לחשבה שלו להוסיף בהם איסור, מכאן לישראל הזוכה בחמץ בפסח שהוא אסור לאחר הפסח כדין חמץ גמור שהיה לו קודם הפסח שעבר עליו הפסח, מ"ר, ועוד יתבאר בע"ה.
ע"כ