-המשך -
ולפי מה שהובא מהאבני מילואים (בשיעור הקודם) דממה שכתב הרמב"ם דהקונה חמץ בפסח לוקה, וכן מהגמ' ע"ז דישראל שקנה ע"ז מעכו"ם אין לו ביטול, דמוכח מזה דיש זכי' באיסורי הנאה דאיסורי הנאה הוה "שלו", וא"כ יוקשה מזה על השיטות דסבר דאינו שלו1
וי"ל כמ"ש הר"ן בע"ז שם (יח,ב, מדפי הרי"ף בד"ה ומצא טבעת) שביאר דין זה דישראל שקנה ע"ז מגוי אין לו ביטול, דאף דליכא זכי' באיסור הנאה כיון שאין שם דין ממון, מ"מ שפיר קנה הישראל, דכיון דלפני הקנין כאשר הוא ע"ז של הנכרי שייך בו ביטול שיוכל הישראל להשתמש בו, במילא יש כאן דין ממון גם לגבי הישראל, ולכן יכול לזכות בו, וממשיך שכן הוא לגבי חמץ שישראל הקונה חמץ בפסח מנכרי כיון שכשהוא ביד הנכרי יהי' החמץ מותר לישראל אחר הפסח (דלא קיימ"ל כרבי יהודא דחמץ שעבר עליו הפסח אסור, אלא כר"ש שמותר מן התורה אלא מדרבנן קנסינן ליה, אבל הכא דלא שייך קנס אצל הנכרי ה"ז מותר לישראל) לכן ישראל שפיר קונה החמץ עיי"ש, אבל במקום דגם כשהוא אצל המוכר ה"ז אסור בהנאה להקונה לעולם ליכא שם דין זכי' עיי"ש.
ובאור שמח ריש הל' חומ"צ ביאר דבריו, דאף דלאחר שיזכה בו הישראל יהי' הע"ז והחמץ אסור לו לעולם, מ"מ זהו רק מסובב ותוצאה הבא אחר הקנין מצד הקנין, אבל לא שייך לומר שמסובב יעכב את הסיבה, דכיון דבעת הקנין יש כאן דין ממון לישראל שפיר חל הקנין.
ולכאורה יל"ע, דלמה הוכרח הר"ן לומר משום דגם אצל הלוקח הישראל יש כאן דין ממון, ולמה לא אמר בפשטות דכיון דאצל העכו"ם ה"ז ממון מעליא, כיון דלעכו"ם ליכא איסור הנאה בע"ז ורק איסור לעובדו, וכמ"ש אדה"ז בקו"א כאן (סי' תל"ה ס"ק ב): "ואין לדחות שהנכרי אביו היה מותר לו ליהנות מע"ז ואינו מוזהר אלא לעבדה"2, ובמילא י"ל דלכן שם זכה הישראל בהע"ז שהגוי מקנה הממון להקונה, וכיון דדעת אחרת מקנה לו הוא קונה? וכהדין בהמחזיק בנכסי חבירו שנתן לו במתנה ולא ידע שהשדה של חברו אלא שחשב ששלו היא ולא נתכוון לקנותה, כיון שדעת אחרת מקנה לו ה"ז חזקה וקנה (ראה ב"ב מא,א, בעובדא דרב ענן ונמ"י שם) אף שהדין הוא בעודר בנכסי הגר שמת ואין לו יורשים וכסבור שהם שלו שלא קנה כיון שלא נתכוון לקנות כדאיתא ביבמות נב,ב, כיון ששם זוכה מן ההפקר וליכא דעת אחרת מקנה, (ראה לקו"ש חי"א ע' 146) ועד"ז מצינו בקטן אף שאין לו זכי' מ"מ ב"דעת אחרת מקנה הוא קונה", וא"כ גם הכא נימא כן דהגוי מקנה לו ממונו וכיון שהישראל רוצה לקנות קונה? משא"כ באופן דגם אצל המקנה אין בו דין ממון לא שייך זכי' כלל, ולמה לא ניחא ליה להר"ן לומר כן?
ואפשר לומר בזה, דלעולם בעינן מעשה קנין של הקונה בכדי דדעת אחרת תועיל, דאז מצרפינן מעשה הקנין של הקונה עם הדעת מקנה שלך המוכר, ואי נימא דלגבי ישראל אין בזה דין ממון כלל, אין זה מעשה קנין כלל דכאוירא בעלמא הוא אצלו שלא שייך בזה מעשה קנין, ולכן הוצרך הר"ן לומר דהוה ממון עכשיו גם אצל הישראל, (וראה אנציקלופדיה תל' כרך ז' ערך "דעת אחרת מקנה" אות ב-ג).
אלא שיש להקשות מהר"ן על מ"ש בקצוה"ח (סי' שפ"ו ס"ק ז' הובא לעיל בשיעור ל"ה) בשורף חמץ נוקשה של חבירו בפסח דלאחר הפסח הוא מותר בהנאה אבל עכשיו אסור אם חייב לשלם, והוכיח הקצות מלקמן כט,א, באוכל חמץ של הקדש אם מעל או לא, דמבואר שם דכיון דרק אחר פסח יוכלו הקדש למוכרו לישראל, ה"ז תלוי בדין גורם לממון אי כממון דמי או לא עיי"ש, והך דשורף חמץ נוקשה דרק אחר הפסח יהא מותר דומה לזה, נמצא דזה תלוי אם גורם לממון כממון או לא וכיון דפסקינן דלאו כממון פטור עיי"ש, הרי מוכח מזה דבזה שיהי' מותר לישראל אחר הפסח לא אשוי לי' דין ממון בפסח, כיון דסב"ל דלאו כממון דמי, וא"כ איך אמר הר"ן דכיון שיהא מותר אחה"פ הרי זה נחשב לממון להישראל גם עכשיו שלכן יש בו זכיה?
ועי' אור שמח שם שהקשה קושיא זו מהר"ן להגמ' דלקמן כט,א, ומחלק דאם דבר זה עצמו כמו שהוא, יהי' ראוי אחר זמן אין זה הדין דגורם לממון אלא דהוה ממון עצמו לכו"ע, ורק בהקדש דחמץ זה עצמו אינו ראוי להקדש אלא שעומד לפדיה, וכיון דעכשיו אינו ראוי לפדיה ה"ז גורם לממון עיי"ש עוד, ולפי"ז יש לדחות דמיון הקצות מהקדש לחמץ נוקשה, שהרי שם זה עצמו מותר בהנאה אחר הפסח, ובמילא לכו"ע ה"ז ממון וחייב לשלם ויל"ע.
עוד יש להקשות מהר"ן על דברי הגר"ח (שהובא בהשיעור שם) שהקשה לפי ר"ש דגורם לממון כממון דמי, וסב"ל גם דחמץ אחר הפסח מותר, א"כ למה צריך לחידוש מיוחד דעשאן הכתוב ברשותו, תיפוק ליה שהוא עובר דכממון דמי בפסח? ותירץ הגר"ח דחמץ בפסח כיון שהוא אסור מצד הדין אין לו דין דמים כלל וה"ז כמו הפקר, ובזה אינו מועיל מה דלאחר הפסח יהי' מותר כיון דעכשיו נפקע ממנו לגמרי דין ממון עיי"ש, וא"כ איך כתב הר"ן שלהישראל יש בו עכשיו דין ממון מצד דלאחר הפסח יהי' מותר?
ואולי יש לחלק, דדברי הגר"ח איירי בנוגע לחמץ של ישראל שכבר חל בו דין איסור הנאה דבמילא נפקע ממנו לגמרי שם ממון, אבל הר"ן איירי בחמצו של נכרי שעכשיו אין עליו שום איסור כלל, ובמילא עכשיו לפני הקנין שפיר יש לדון בו דין ממון מצד אחר הפסח.
והנה מובן שלפי הר"ן יש לדחות ראיית הריב"ש הנ"ל מהך דע"ז, כיון דשם שאני דהוה ממון אצל הישראל הקונה כנ"ל, משא"כ באופן דאינו ממון כלל להלוקח לא שייך בו זכי', ולפי"ז יש לדחות גם ראיית האבני מילואים מהרמב"ם מהא דאפשר לקנות חמץ בפסח מוכח שיש זכיה באיסורי הנאה, דיש לפרש כוונת הרמב"ם כשקנה החמץ מנכרי, [דרק אז שייך לומר ש"קנה חמץ" ויש שם דין זכיה] דשם כיון שכשהוא אצל העכו"ם הרי הוא מותר אחר הפסח להישראל לכן יש לו דין ממון ושפיר חל הקנין, אבל אם קונה חמץ מישראל (דאז אסור אחה"פ לכל ישראל) באמת לא חל הקנין.
ועי' בשו"ת רע"א מהד"ת סי' קמ"ח, (מובא גם בחי' רע"א על הרמב"ם הל' חומ"צ שם), שהקשה דאי נימא דשיטת הרמב"ם דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני איך חל הקנין כלל? וחידש רע"א דכל כלל זה אמרינן רק במקום שיש לפרש דזהו כוונת התורה שהדבר לא יחול כלל כמו בתמורה דכתיב לא ימיר שהי' אפשר לפרש שהתורה אומרת שהתמורה אינו חל או בקידושין דכתיב לא יקח שכוונת התורה שהקידושין לא יחול, אבל במקום שאי אפשר לפרש כן כוונת התורה כמו בב"י וב"י דאין לפרש כוונת התורה שהדבר לא יהי' כלל כיון דאפשר שיעבור בב"י באופן אחר, כשחימץ בידים או אם לא ביער חמצו שם לא שייך כלל לומר דלא מהני, ובזה ביאר גם למה חל קנין בשבת אף דאסור מדרבנן, כיון דיסוד הדבר הוא לא תעשה מלאכה, ושם אי אפשר לפרש כוונת התורה שלא יהי' עשוי כו', אבל רע"א עצמו הוכיח שם שהתוס' לא סב"ל מכלל זה ולעולם שייך לומר לא מהני עיי"ש.
ולפי הנ"ל דהרמב"ם איירי בקנה מן הנכרי, יש לתרץ עפ"י מ"ש בשו"ת פנים מאירות ח"א סי' ל"ד ד"לא מהני" אמרינן רק אם אדם עובר האיסור בעצמו, או גם כשנעשה ע"י שנים ויש איסור לכל אחד, אבל אם לאחד ליכא איסור מהני, וכאן הרי להעכו"ם ליכא שום איסור למכור ולכן מהני.
והנה אדה"ז בקו"א הביא דברי החק יעקב שם דמי שמת אחר זמן האיסור ולא ביער חמצו דאין היורשים מחוייבים לבער דאין יורשים איסור הנאה, ואדה"ז חולק על הח"י ומאריך לבאר דאיסורי הנאה יש לו בעלים ואסור ליקח בע"כ של הבעלים ושפיר יש בו דין ירושה ובמילא מחוייבים היורשים לבער, (מובא בשיעור ל"ח), ומביא ראי' מהך דקידושין יז,ב, דאיתא שם דגר אינו יורש את אביו עכו"ם מן התורה אלא מדרבנן שלא יחזור לסורו כו' ומביא הגמ' ראי' לזה מהא דתניא דעכו"ם שמת והניח בן גר ובן עכו"ם, גר יכול לומר לעכו"ם טול אתה ע"ז ואני מעות, טול אתה יין נסך ואני פירות, אם משבאו לרשותו אסור דהוה כחליפי ע"ז, ומוכיח בגמ' דאי נימא דירושת הגר מדאורייתא אפילו קודם שבאו לרשותו צ"ל אסור כיון דמיד שהאב מת קנה הישראל מחצה מכל הירושה ועכשיו הוה חליפי ע"ז, אבל אי נימא שהוא רק מדרבנן א"ש דרבנן תיקנו שיורש רק ההיתר ולא האיסור ובמילא אין זה חליפי ע"ז, [ורק כשבאו לרשותו החמירו], ומוכיח אדה"ז דאי נימא דליכא ירושה כלל באיסור הנאה, מהו ראיית הגמ' דלעולם אפ"ל דגר יורש את אביו מן התורה ומ"מ כאן מותר לו ליקח מעות כיון דע"ז הוה איסור הנאה לכן לא ירש זה כלל, ומוכח שיש ירושה באיסור הנאה.
ובס' תפארת ציון סו"ס י"ג דייק בגמ' זה דלמה הביא הגמ' ראי' מע"ז דחליפי ע"ז קא שקיל ולא הוכיח גם מיין נסך? וביאר עפ"י הר"ן הנ"ל דדבר שהוא ממון להקונה כשהוא אצל המקנה שפיר יש שם זכי' כנ"ל, והנה הדין הוא דע"ז של עכו"ם שייך ביטול ומותר לישראל אח"כ, משא"כ ביין נסך שהוא תקרובות ע"ז אין שייך ביטול כלל כמבואר בע"ז נ,א, ולפי"ז ביאר דהגמ' הוכיח הראי' רק מע"ז ולא מיין נסך, דביין נסך יש לדחות דהא דמותר לקחת עבורו פירות משום דליכא ירושה שם כלל כיון דלעולם לא שייך היתר להישראל כיון דאינו מתבטל, וכל הראי' הוא מע"ז דוקא, ששייך שם ביטול וא"כ לא שייך לומר שם דליכא ירושה מצד איסור הנאה כיון דהוה ממון לגבי הישראל, וא"כ קשה דאפילו קודם שבאו לידו צ"ל אסור כיון שהישראל כבר קנה מחצה, ומוכח דאינו יורש אביו כלל מן התורה.
אלא דלפי"ז הקשה על אדה"ז דא"כ מהו ראיית אדה"ז משם לחלוק על הח"י שיש ירושה באיסור הנאה, דאימא לך דבאופן שגם כשהוא אצל המקנה ליכא דין ממון להקונה כמו בהדין דמת והניח חמצו כו' באמת ליכא ירושה כיון שכבר לא הי' שם ממון כלל להקונה, משא"כ הכא שאני? ונשאר בצע"ג.
אבל באמת הרי אדה"ז עצמו העיר בזה, דהרי כתב אח"כ דאף שיש לדחות דשאני בהך דקידושין דהוה ממון אצל העכו"ם שאין לו איסור ליהנות מע"ז לכן יש דין ירושה, משא"כ בנדו"ד של החק יעקב דגם אצל המוריש לא הי' בו דין ממון ליכא ירושה? הנה ע"ז ממשיך אדה"ז להוכיח מהש"ך (יו"ד סי' קמ"ו ס"ק ה') וז"ל: לפי שירושת הגר מדרבנן: וחכמים הקילו בגר שלא יחזור לקלקולו ש"ס, ולפ"ז דוקא גר, אבל מי שהמיר אביו ובנו עמו ומת אביו אינו יכול לומר לאחיו המומר טול אתה אלילים כו' עכ"ל, היינו שהש"ך למד דין מהגמ' קידושין דישראל מומר שמת והניח ב' בנים האחד ישראל והב' מומר, אין הישראל יכול לומר לאחיו המומר טול אתה ע"ז ואני אקח מעות כו' וראייתו מהגמ' שכל ההיתר כאן הוא משום שאינו יורש את אביו מן התורה, אבל שם שיורש את אביו מן התורה אסור דהוה חליפי ע"ז, הרי דגם באופן שלא הי' דין ממון מעולם להישראל היורש כיון דע"ז של ישראל אין לו ביטול מ"מ ה"ה יורש עיי"ש.
וכ"כ הרמב"ם בפירוש המשנה (דמאי פרק ו מ"י) וז"ל: התרנו לגר שיאמר לגוי טול אתה עבודה זרה ואני מעות ולא התרנו בכגון זה במה שקדם בחבר ועם הארץ, מפני שחבר ועם הארץ יורשין את אביהן מן התורה, וגר אינו יורש את אביו מן התורה, לפי שאין ביניהם שום קרבה מפני שהבדיל הדת ביניהם, אבל יורשו בתקנת חכמים שלא ירתע ויחזור לגיותו כדי שיירש את אביו, לפיכך מותר לו להחליף כל זמן שלא הגיע הדבר לידו. אבל אם הגיע אותו הדבר האסור לרשות הגר אסור לו להחליף בו, לפי שכבר קנה אותו דבר שהוא אסור בהנאה קנין גמור וחייב לאבדו עכ"ל, אלמא שיש זכי' באיסורי הנאה אף אם אסור בהנאה גם להמקנה, דאי נימא דליכא זכי' למה בתחילה אסור להחליף, הרי לא ירש כלום באיסורי הנאה.
נמצא דאדה"ז עצמו העיר מסברא זו וכתב שעיקר הראי' הוא מהש"ך, ולפלא על התפארת ציון שלא הרגיש בזה.
והנה הר"ן ביאר כנ"ל, משום שכשהוא אצל הנכרי ה"ז ממון גם להישראל כנ"ל ולכן שייך זכי', משא"כ אדה"ז ר"ל משום דהוה ממון רק אצל האב, וכבר נתבאר לעיל טעמו של הר"ן דבעינן שיהי' דין ממון לגבי הקונה ומאדה"ז לכאורה לא משמע כן? וי"ל בפשטות דגם אדה"ז סב"ל כן, ומ"מ כאן לא צריך לסברא זו, והחילוק הוא דהר"ן איירי בנוגע לקנין, ואדה"ז איירי בנוגע לירושה דלא בעינן קנין כלל דירושה ממילא חייל, ולכן י"ל דכאן מספיק לומר דאם רק הוה ממון אצל המוריש כבר חל דין ירושה, כיון דלא בעינן שום קנין מצד היורש ואפילו תינוק בן יומו יורש כו'.
ע"כ
בשיחת ש"פ נשא תשמ"ה (תורת מנחם ח"ד ע' 2268), תירץ הרבי הקושיא דאיך אפ"ל דהחודש הזה לכן נאמרה בד' או בה' וז"ל:
אלא דזה מתרץ רק הך שנתקשה משה כו', אבל התוס' הביאו גם דהגמ' בשבת נקט דהוה בר"ח מדכתיב זה וכו' ויל"ע.