בהסוגיא "מאי אור"

ובענין צאת הכוכבים

בגמ' "מיתיבי: ויקרא אלהים לאור יום אלמא אור יממא הוא! - הכי קאמר: למאיר ובא קראו יום. - אלא מעתה ולחשך קרא לילה - למחשיך ובא קרא לילה? - והא קיימא לן דעד צאת הכוכבים יממא הוא! - אלא הכי קאמר: קרייה רחמנא לנהורא: ופקדיה אמצותא דיממא, וקרייה רחמנא לחשוכא ופקדיה אמצותא דלילה", י"ל שהמקשן לא רצה לפרש כשנעשה אור גמור אז ה"ז יום דידע דזה אינו כי יום מתחיל בעלות השחר דליכא אור גמור, וגם לא רצה לפרש דהיינו בתחילת האור בעלות השחר, דא"כ קשה מלילה דעד צאת הכוכבים יממא הוא, ולכן פי' דעכצ"ל דהוה קריאת שם, דאור נקרא יום אלמא אור יממא הוא, ובתחילה תירץ התרצן למאיר ובא קרא יום ואינו שם דבר, והקשה המקשן מיד מלילה, דשם ודאי אי אפשר לומר דמשמתחיל להחשיך ה"ז לילה כו', עד דמסיק דקרא לאור וציוה לו לשמש ביום וקרא לחושך וציוה לו לשמש בלילה וע"ד דאמרינן "חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם" שכל אחד יהי' בתחומו לבד.

וזהו ע"ד המדרש (ב"ר פ"ג,ו): "א"ר ברכיה כך דרשו שני גדולי עולם רבי יוחנן ור"ש בן לקיש, ויבדל (בראשית א,ד) הבדלה ממש, משל למלך שהיה לו שני איסטרטיגין א' שליט ביום וא' שליט בלילה, והיו שניהם מדיינין זה עם זה, זה אומר ביום אני שולט, וזה אומר ביום אני שולט, קרא המלך לראשון א"ל פלוני יום יהא תחומך, וכן לשני א"ל פלוני לילה יהא תחומך כך ויקרא אלהים לאור יום (שם,ה), א"ל יום יהא תחומך, ולחשך קרא לילה, אמר ליה לילה יהא תחומך"1 .

ועי' בתור"פ כאן שכתב וז"ל: ופקדיה אמצותא דיממא, נראה דלהכי נקט אמצותא ולא נקט ופקדיה איממא, לפי שיש מצות הנוהגות ביום ואין נוהגות בלילה כגון ציצית ותפלין, ונקט נמי אמצותא דליליא דאיתא נמי מצות שאינם נוהגות אלא בלילה כגון ספירת העומר כדאמר במס' מנחות (סו,א) שבע שבתות תמימות תהיינה (ויקרא כג,טו) אימתי אתה מונה אותן שלימות כשאתה מונה אותן מבערב עכ"ל, דהיינו שצוה הקב"ה שהמצוות שקיומן ביום, תלויות באור השמש דוקא, ומצוות שקיומן בלילה תלויות בזמן החושך דוקא, וזהו ע"ד הענין דהעולם נברא בשביל התורה ובשביל ישראל.

[ראה הערת הרבי בספר המאמרים תש"ח ע' 239 ולקוטי שיחות ח"ח ע' 353 שחושך הוא מציאות ואינו רק העדר האור עיי"ש, וכן משמע גם מלשון זה "וקרייה רחמנא לחשוכא" דחושך הוה בריאה, וראה בנצי"ב כאן וז"ל: וקריא רחמנא לחשוכא ופקדיה אמצותא דליליה. למדנו בזה חז"ל דחושך הוא בריאה ממש, וכלשון המקרא ובורא חשך, ולא שהוא העדר האור לחוד. איברא יהא תמוה למאי נברא החשך, והרי בהעדר האור יהיה חשך. אבל ודאי יש נפ"מ בזה לענין אור האש, שמאיר בחושך הלילה יותר מביום במקום חושך, וכדאי' בירושלמי פסחים פ"א ה"א ובמדרש פ' נח. וזה לשון הגמ', קרא רחמנא לחשיכה ופקדיה למצוותא דליליא, שיאיר בו האש יותר עכ"ל, וכ"כ בשו"ע אדה"ז בסי' תל"ג סעי' ו' "לפי שאין הבהקת הנר ביום אפילו בחדר אפל דומה להבהקתו בלילה"].

והנה בקובץ שיעורים כאון חקר בהא דמבואר בגמ' שם דמצאת הכוכבים לילה הוא, אם הפי' שהכוכבים עצמם עושים לילה או שהם סימן ללילה, דכשיש כוכבים אז ידעינן שהוא ודאי לילה, אבל אין עצם הלילה נפעל ע"י הכוכבים, (וע"ד שנת' בלקוטי שיחות ח"א פ' שמיני (עמ' 222 ואילך) בענין סימני כשרות; שיש להסתפק האם הסימנים הם ה"טעם" והגורם להכשרות, או שהם רק "סימן" להכשרות, אבל הכשרות הוא מצ"ע, ועד"ז חקר בחי"א פ' בא א' לגבי מלאכת אוכל נפש ביו"ט ועוד בכ"מ).

ונפק"מ לגבי שתי עדים המעידים שראו כוכב אחד, ושתי עדים אחרים מעידים שראו כוכב אחר וכו', אם יש בזה החסרון ד"דבר ולא חצי דבר" דהנה מבואר בב"ב נו,ב: "ר"ע אומר: דבר - ולא חצי דבר. ורבנן האי דבר - ולא חצי דבר מאי עבדי ליה? אילימא למעוטי אחד אומר אחת בגבה ואחד אומר אחת בכריסה, האי חצי דבר וחצי עדות היא! אלא למעוטי שנים אומרים אחת בגבה ושנים אומרים אחת בכריסה", דהיינו דאף שיש ב' עדים על שערה אחת וב' עדים על שערה אחרת, מ"מ כיון דלגדלות בעינן ב' שערות, נמצא שכל כת מעיד על חצי דבר בלבד, וצריך לדבר שלם, ומבואר שם הטעם בשטמ"ק למה בג' שני חזקה יכולים ב' עדים להעיד על שנה אחת וב' עדים אחרים על שנה שניה כו', ואין בזה החסרון דחצי דבר, וז"ל: נראה דגבי שערות שביאתן הוא הגדלות אמרינן ביה חצי דבר אבל בחזקה שאינה אלא לראיה ואינו גוף הקניה לא אמרינן ביה חצי דבר והרי זה נכון. עד כאן משיטה לא נודע שם מחברה עכ"ל, ז.א. דהחסרון דחצי דבר הוא רק במקום שעדותם פועל הדבר כמו שערות שזה גופא פועל הגדלות, משא"כ חזקה אינו פועל הקנין, אלא הוא רק ראי' שקנה, ובזה ליכא חסרון דחצי דבר, וראה לקו"ש חט"ו ע' 291 הערה 19 וז"ל: ואולי יש להסביר טעם שיטה זו, כי ס"ל דסימנים (ושנים) "עושים" גדלות (ולא דהוי ראי' על גדלות) עיין צפע"נ לרמב"ם הל' אישות פ"ב ה"ט. עכ"ל. וזהו כנ"ל.

וכן י"ל הכא בעניננו, כששני עדים מעידים על יציאת כוכב אחד ועוד שני עדים על כוכב אחר וכו', אם עדותם עדות או לא, דאי נימא שהכוכבים הם ראי' על לילה העדים כשרים, אבל אם הכוכבים פועלים לילה הרי זה חצי דבר ואינו עדות, ויכול להיות נפק"מ עי"ז בחיוב מיתה כגון שמעידים שכבר הי' צאת הכוכבים והי' שבת ואחד עשה מלאכה וכו' .

והקו"ש פשיט זה ממעשה בראשית, שהכוכבים נבראו ביום ד', ולפני זה כבר כתוב שהי' לילה, -ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד- אלמא דהי' לילה גם בלי הכוכבים, ועכצ"ל שהם ראי' על הלילה אבל לא שהם פועלים לילה עיי"ש2.

ועי' גם רש"י כאן וז"ל: קריה רחמנא לנהורא כו' – האי ויקרא (בראשית א,ה) - לאו קריאת שם הוא, דתימא שקרא את שם האור יום, אלא: קרא לבריאה המאירה, שברא מהוד מעטה לבושו, ופקדיה אמצותא דיממא - צוהו לשמש ביום, ולחושך צוה לשמש בלילה, קרא - כמלך שקרא לעבדו שיבא לפניו עכ"ל, ולכאורה גם מזה משמע שהי' כבר מציאות של יום ולילה לפני זה, אלא שצוה להשמש שישמש ביום והחושך ישמש בלילה, אבל גם לולי זה יש מציאות של יום ולילה וזהו כנ"ל.

אמנם יש לדחות ראיית הקובץ שיעורים, דאה"נ שבג' ימים הראשונים לא היו יום ולילה תלויות באור וחושך דוקא, אבל מיום ד' ואילך כאשר נבראו השמש והירח וכו' שוב נשתנה הדבר ע"פ פקודת ה' שפקד שהאור ישמש ביום והחושך ישמש בלילה, דמעתה יום הוא מצד האור ולילה מצד החושך, ולפי"ז אין ראי' גם מדברי רש"י הנ"ל, כיון שי"ל דלאחר שקרא הקב"ה להשמש שישמש ביום וכו' נעשה כל מציאות היום תלוי באור השמש, ומציאות הלילה בחושך.

וזה כמו שכתב רבינו בחיי בראשית (א,יג) וז"ל: ויהי ערב ויהי בקר יום שלישי – בשלשה ימים אלו הזכיר ערב ובקר ולא היו שם מאורות שיהיו מחייבין הערב והבקר, כי שקיעת האור הוא הערב וזריחתו הוא הבקר, אמנם הזכיר בשלשתם ערב ובקר ולא כלפי האור, אלא כלפי הגלגל שהוא חוזר ומתגלגל בו כי כל חלק מחלקי הרקיע כשהוא עולה הוא לו בקר וכששוקע הוא לו ערב, אך מיום רביעי ואילך שנבראו המאורות הזכיר ערב ובקר כלפי האור עכ"ל, הרי כתב דמיום רביעי ואילך נשתנה הענין דערב ובוקר.

והנה כתבו התוס' כאן בד"ה והא קיימא לן עד צאת הכוכבים יממא הוא - וז"ל: אומר ר"י דפשיטא ליה לגמרא דעד צאת הכוכבים יממא משום דמסקינן בספ"ב דמגילה (דף כ:) דמעלות השחר יום הוא דכתיב ואנחנו עושים במלאכה מעלות השחר עד צאת הכוכבים ואומר והיה לנו הלילה משמר והיום מלאכה ומהתם נמי מוכח דעד צאת הכוכבים יום הוא, ולא קשה מההוא קרא לתנאי דפרק במה מדליקין (דף לד: ולה.) דקאמר ר' יהודה משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין ואיכא למאן דאמר התם שני חלקי מיל שהוא לפי הנראה שעה גדולה לפני צאת הכוכבים דאין אנו בקיאין בצאת הכוכבים כדאמר התם לא כוכבים גדולים הנראין ביום ולא כוכבים קטנים הנראין בלילה אלא בינונים עכ"ל, ובמה שכתבו "ולא קשה מההוא קרא לתנאי דפרק במה מדליקין (דף לד: ולה.) דקאמר ר' יהודה משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין" יש ב' פירושים מהו כוונת קושייתם וז"ל המהרש"א כאן: בא"ד ול"ק מההוא קרא כו' ואיכא למ"ד התם ב' חלקי מיל שהוא לפי הנראה שעה גדולה כו' עכ"ל .. במהרש"ל דלאו שעה גדולה ממש קאמרי אלא זמן גדול, ועוד יש ליישב להגדיל הקושיא קאמרי דשעה גדולה ממש יש לפי הנראה מזמן שקיעת החמה עד צאת הכוכבים והיאך שיערו אותו בתרי חלקי מיל ודו"ק עכ"ל.

ביאור הדבר שהמהרש"ל פירש כוונת התוס' בקושייתם, דאיך אפ"ל דעד צאת הכוכבים הוה יום, והרי בגמ' שבת מבואר דאחר השקיעה עד שיעור הליכה ב' תלתי מיל ( שהוא כשש דקות) הוה בין השמשות שהוא ספק יום וספק לילה, וקשה דאיך אפשר לומר שזהו ספק יום ספק לילה הרי כיון שאין עדיין צאת הכוכבים הוה ודאי יום ולא ספק? (ולפירוש זה הא דנקט מ"ד ב' תלתי מיל ולא דעה הב' ג' רבעי מיל, כי ר"ל דאפילו למ"ד זה קשה, וכ"ש דקשה למ"ד ג' רבעי מיל, שהוא שיעור גדול יותר של ספק ועי' מהרש"א הארוך, ולכן הקשה מהרש"ל כיון שזהו רק כמה דקות למה כתבו התוס'שהוא שעה גדולה לפני צאה"כ וז"ל: וק"ל מה שאמר שעה גדולה אין זה שעה של אחד מכ"ד ביום דהא מיל גופא מהלך שליש שעה פחות חלק ל' אלא שעה גדולה כלומר עת גדול וק"ל עכ"ל.

אבל המהרש"א פירש קושיית התוס' באופן אחר, שלא הקשו מהזמן של ספק דבין השמשות, אלא על הזמן דאח"כ, דאיך אפ"ל דמיד אחר בין השמשות הוה ודאי לילה, והרי זהו כמה דקות אחר השקיעה, ומיד אח"כ הוה ודאי לילה, הרי ליכא צאת הכוכבים עדיין ויש אז שעה גדולה עד צאת הכוכבים? ותירצו התוס' דיש כוכבים שונים גדולים ובינונים וכו' ופליגי איזה כוכבים בעינן, ובמילא שייך ספק וכו'.

ולכאורה יל"ע בפירוש המהרש"א, דאכן באמת למה הקשו התוס' קושייתם מהזמן דאחר בין השמשות, ולא הקשו ממה שקודם לזה, מבין השמשות עצמו, והי' להם להקשות (כפי' המהרש"ל) דאיך שייך בין השמשות כלל, שהוא ספק יום ספק לילה, כיון דליכא עדיין כוכבים הרי זה ודאי יום?

ואולי יש לומר שהמהרש"א סב"ל דצאת הכוכבים הוה ראי' ללילה ואינו פועל הלילה, ז.א. די"ל דצאת הכוכבים מוכיח דבודאי הוא לילה, מיהו אכתי יש לומר דשייך ספק לילה גם לפני צאת הכוכבים ונמצא דליכא קושיא מבין השמשות, ולכן הקשו התוס' דאיך אפ"ל דאחר בין השמשות הוה ודאי לילה, והרי יש עוד הרבה זמן עד צאת הכוכבים, ורק צאת הכוכבים הוה ראי' לודאי לילה? משא"כ המהרש"ל י"ל דסב"ל דצאת הכוכבים פועלים לילה, וכל זמן דליכא צאת הכוכבים בודאי אין כאן לילה, וא"כ שפיר מקשה דאיך שייך בין השמשות ספק יום וספק לילה הרי אין כאן ספק כלל שהוא לילה.

והנה במה שכתבו התוס' בתחילת דבריהם ד"הא דפשיטא ליה לגמרא דעד צאת הכוכבים יממא משום דמסקינן בספ"ב דמגילה (דף כ:) דמעלות השחר יום הוא דכתיב ואנחנו עושים במלאכה מעלות השחר עד צאת הכוכבים ואומר והיה לנו הלילה משמר והיום מלאכה ומהתם נמי מוכח דעד צאת הכוכבים יום הוא", הקשה המהרש"א דלכאורה מהגמ' מגילה מוכח שאינו כן וז"ל: ומיהו ק"ק בסוגיא דהתם לפי זה דקאמר וכולן שעשו משעלה עמוד השחר מה"מ כו' אלא מעתה כו' הא קי"ל דעד צאת הכוכבים כו' אלא אמר ר' זירא מהכא ואנחנו עושים במלאכה מעלות וגו' וא"כ ע"כ הא דפריך והא קי"ל דעד צאת כו' לאו אהאי קרא סמיך דא"כ הוה ידע נמי מהאי קרא דמעלות השחר יום הוא וכדמסיק ויש ליישב ודו"ק עכ"ל. דהגמ' שם מביא המשנה שכל מצוות היום אם עשה מעלות השחר יצא כי כבר הוה יום, ומקשה הגמ' מנלן? ומתרץ: דאמר קרא ויקרא אלהים לאור יום - למאיר ובא קראו יום. - אלא מעתה, ולחשך קרא לילה, למחשיך ובא קרא לילה? הא קיימא לן דעד צאת הכוכבים לאו לילה הוא! - אלא אמר רבי זירא, מהכא: ואנחנו עשים במלאכה וחצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים, ואומר: והי' לנו הלילה משמר והיום מלאכה ע"כ, ואי נימא שהמקור לזה דקאמר דקיימ"ל דעד צאת הכוכבים לאו לילה הוא מכח הפסוק דואנחנו וגו' א"כ הרי במילא ידע כבר גם משם דמעלות השחר הוה יום ומה מקשה? ועכצ"ל דכשאמר והא קיימ"ל דעד צאת הכוככים לאו לילה הוא ממקור אחר? ואיך אמרו התוס' הכא שהוא מצד הפסוק?

ותירץ באבן העוזר שיש נפק"מ בין לשון הגמ' הכא ללשון הגמ' שם, דשם קאמר " הא קיימא לן דעד צאת הכוכבים לאו לילה הוא" היינו דעד צאת הכוכבים אין כאן ודאי לילה, אבל אפשר שיש ספק, וכוונת הגמ' הוא דכיון דיודעים שהכהנים אינם אוכלים בתרומתן עד לילה (אם היו טבולי יום אף שכבר טבלו צריכים לחכות על הלילה לאכול) ומכיון שידעינן שמחכים עד צאת הכוכבים מוכח דרק אז הוה לילה ודאי ולכן אינם אוכלים מקודם משום ספק, וזהו קושיית הגמ' דאיך אפשר לומר דמיד שמתחיל להחשיך הוה ודאי לילה, והלא ידעינן דאינו כן מהכהנים, ורק אח"כ מביא הפסוק דואנחנו, משא"כ הכא בגמ' קאמר " והא קיימא לן דעד צאת הכוכבים יממא הוא" דהיינו דזהו ודאי יום, וזה אי אפשר לידע מהכהנים דהוה ודאי יום דדילמא יש ספק ולכן מחמירים מספק, ולכן כתבו התוס' דהכא ודאי צריך לומר דמקורו הוא מהקרא דואנחנו וגו' וא"ש.

ונמצא דהאבן עוזר סב"ל דהלשון "יממא הוא" היינו ודאי יום, אבל לעיל נת' לפי המהרש"א שלא הקשו התוס' דאיך שייך בין השמשות ספק יום וספק לילה הרי ליכא כוכבים, כי המהרש"א סב"ל דכוכבים הוא ראי' דהוה ודאי לילה אבל אפשר שיש ספק גם מקודם ושייך בין השמשות, ואי נימא דגם המהרש"א פירש "יממא הא" דכוונת הגמ' דהוה ודאי יום, הי' התוס' יכול להקשות גם מבין השמשות דאיך שייך ספק, ומוכח שהמהרש"א פי' "יממא הוא" דעכ"פ שייך ספק יום מקודם, ולא כהאבן עוזר, וי"ל דלכן לא ניחא ליה להמהרש"א לתרץ כהאבן עוזר ועי' בכל זה היטב.

ע"כ