רמב"ם: הל' תמידין ומוספין פ"ו - ח
בגמ' וניבטליה בשית כיון דאיסורא דרבנן עילויה כדאורייתא דמיא ולאו ברשותיה קיימא ולא מצי מבטל דאמר רב גידל א"ר חייא בר יוסף אמר רב המקדש משש שעות ולמעלה אפילו בחיטי קורדניתא אין חוששין לקידושין וכו', והנה רש"י פירש דהמקדש משש שעות ולמעלה היינו בשעה ששית שאינו אסור בהנאה אלא מדרבנן, ולקמן כא,ב, בד"ה משש שעות פירש דעכצ"ל דהיינו בשעה ששית דאם לאחרי שעה ששית שהוא אסור מדאורייתא פשיטא דאין מקדשין באיסורי הנאה עיי"ש, (ויתבאר לקמן הכרחו של רש"י), ולרש"י הראי' מר' גידל הוא בפשטות על שעה ששית עצמו דאינה מקודשת הרי מוכח דאז לאו ברשותיה קאי לבטל.
אבל התוס' כאן בד"ה משש שעות הקשו על רש"י דלשון זה "משש שעות ולמעלה" קאי על אחר שש, וכדקאמר לעיל ד,ב, דכו"ע דחמץ מו' שעות ולמעלה אסור, ושם הכוונה לאחרי חצות דהרי מביא פסוקים מדאורייתא, והמהרש"א כאן הוסיף דכן מוכח גם מר' אלעזר דמשש שעות ולמעלה עשאו הכתוב כאילו ברשותו, ועכצ"ל דקאי על אחר חצות דאז אסור מדאורייתא, ולפי תוס' מביא ראי' מחמץ דרבנן בשעות דאורייתא לחמץ דאורייתא בשעה דרבנן דלא שנא עיי"ש.
ולפי רש"י כבר תירץ במגיני שלמה דלשון זה משתמש בב' אופנים, והביא דוגמאות כיו"ב דקאי גם על תחילת השעה, כגון לא יאכל אדם מן המנחה ולמעלה ששם אין הפירוש לאחר זמן מנחה אלא מתחילת זמן מנחה וכו' ובמילא סב"ל לרש"י דמפרשינן כל מקום ומקום לפי הענין, דלעיל ד,ב, עכצ"ל דהכוונה הוא ללאחר שש וכן בר' אלעזר, משא"כ בר' גידל הכריח רש"י כנ"ל דעכצ"ל דקאי על שעה ששית דאל"כ מה חידש בכלל. (ועי' גם לקו"ש חט"ו פ' וירא בנוגע ללשונות המשנה בן חמש למקרא וכו' שיש לפרש משמלאו לו חמש שנים או בשנת החמש עיי"ש עוד).
והפנ"י ביאר הכרחו של רש"י דרש"י סב"ל דחיטי דקורדניתא הוא ספק חמץ דאורייתא וכלשון רש"י "שבאו לחשש חמץ" וכיון דספיקא דאורייתא לחומרא ואסור להאשה להשתמש בו (ולרוב פוסקים ה"ז מדאורייתא לחומרא וראה לקו"ש ח"ז ע' 71 שזהו גם שיטת רש"י) א"כ פשיטא שאינה מקודשת כיון דאסורה להשתמש בו מן התורה.
עוד פירש הפנ"י וכ"כ המגיני שלמה, דראיית רש"י הוא מלשונו של ר' גידל דבתחילה קאמר המקדש משש שעות ולמעלה דמשמע סתם אפילו חמץ דאורייתא, ואח"כ הוסיף בזה עוד חידוש דאפילו בספק חמץ דאורייתא אינה מקודשת [דמן התורה יש כאן ספק קידושין והפקיעו חכמים הקידושין לגמרי] דלא קאמר מיד דהמקדש משש שעות ולמעלה בחיטי דקורדנייתא, משמע דגם בהרישא יש חידוש מצ"ע, ומזה הוכיח רש"י דעכצ"ל דכוונתו לשעה ששית כי אם לאחרי חצות הרי כבר תנן בקידושין (נו,ב) דהמקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת.
והנה בסוגיין ישנם כמה ענינים הצריכים ביאור: א) רש"י בד"ה אפילו ביאר הטעם דאינה מקודשת משום דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש והפקיעו חכמים הקידושין דאורייתא והפקר בי"ד הפקר, אבל עי' בריטב"א כאן שכתב וז"ל: ואגב אורחיה שמעינן שהמקדש באיסורי הנאה דרבנן אין חוששין לקידושין כלל ואפילו להחמיר ולא משום טעמא דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש כדכתב הר"ב בעל העיטור ז"ל, אלא שכך דינו מן התורה דשוה פרוטה אמר רחמנא וליכא וכו' עכ"ל, וכן בקידושין נו,ב, (בד"ה המקדש בערלה) כתב וז"ל: והמקדש באיסורי הנאה דרבנן כגון סתם יינם וכיו"ב אינה מקודשת, וכדאמרינן בפסחים המקדש אשה משש שעות ולמעלה ואפילו בחטי דקורדנייתא כו' שאינם חמץ מדאורייתא אלא חמץ - נוקשה - דרבנן אינה מקודשת ואע"ג דהמקדש בעדים פסולים מדרבנן מקודשת אומר מורי נר"ו דלא דמי, דהתם איכא עדות מעליא מן התורה ומקודשת של תורה היא, ולא מפקעי רבנן קידושי דאורייתא בכדי, אבל הכא כיון דאמר רחמנא דליתיב לה ממונא ומאי דיהיב לה השתא לאו ממונא הוא דהא אסורא דרבנן עלה לא מיקדשה כלל כו' עכ"ל, וכ"כ בתוס' ר"פ כאן ובמאירי עיי"ש, וא"כ צריך ביאור בשיטת רש"י דלמה הוצרך כאן הענין דכל המקדש אדעתא וכו' והריטב"א וכו' אי"צ לזה? (ומצינו דוגמא לזה ברשימות חוברת ק"ס לענין עדי קיום בקידושין דאף אם הם פסולין דרבנן יש כאן חשש קידושין כיון שפעולתם אינו משום בירור אלא עדי קיום היינו עצם נוכחותם, ועצם נוכחותם ע"פ תורה לא נשתנה, משא"כ בשבועת העדות ששם ענינם בירור כיון שמדרבנן אין להם בירור אין כאן דין דשבועת העדות כלל עיי"ש).
ועוד דהרי בפשטות כוונת הריטב"א הוא דבקידושין בעינן מן התורה הנאת האשה בפרוטה, וכיון דכאן לפועל אינה יכולה ליהנות ממנו שהרי הוא אסור אינה מקודשת מן התורה, [ואינו דומה להמקדש בעדים פסולים מדרבנן דמן התורה יש כאן קידושין מעליא לכן לא הפקיעו חכמים הקידושין בכדי] וא"כ למה לא סב"ל לרש"י מסברא זו שאינה מקודשת מדאורייתא כיון שאינה יכולה ליהנות בפועל, ועי' גם ברש"ש כאן שהקשה עד"ז.
ב) מהו ראיית הגמ' מקידושין שכן הוא גם לענין ביטול שאינו ברשותו לבטל, דלרש"י י"ל דשאני התם משום דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש, ויש בקידושין ענין מיוחד דאם אינו לפי דעת חכמים אינה מקודשת אבל אפ"ל דגוף החמץ אכתי הוה ברשותו ובבעלותו לבטל, וכן לפי הריטב"א יש להקשות דדילמא קידושין שאני כיון דבפועל אסורה ליהנות ממנו לכן אינה מקודשת כנ"ל, אבל יש לומר דמ"מ יש לו בעלות לבטל? וראה בשפת אמת כאן שהקשה עד"ז.
ג) שיטת התוס' היא (בחולין ד,ב, ד"ה מותר, ובקידושין נח,א, ד"ה אלמא כמצויין בגליון) דאינה מקודשת רק בחד דרבנן, כגון בחמץ דרבנן ושעות דאורייתא, או שעה דרבנן וחמץ דאורייתא, אבל בתרי דרבנן חוששין לקידושין כגון בשעה דרבנן וחמץ דרבנן עיי"ש, וצריך ביאור דלכאורה הלא אף בתרי דרבנן אין האשה בפועל יכולה להשתמש בהחמץ כמו בחד מדרבנן, וא"כ מאי שנא חד דרבנן מתרי דרבנן?
[וי"ל דראייתם למה לא אמר חחידוש גדול יותר דאפילו חמץ דרבנן ושעות דרבנן אינה מקודשת, ומזה משמע דשם אכן חוששין לקידושין]. וראה בר"ן כאן.
ויש להקדים במ"ש האבני מילואים (סי' כ"ח ס"ק נ"ד) דבקידושין ג,א, מבואר דאין אשה נקנית בחליפין משום דקנין חליפין אינו משום ממון דהוה גם בפחות משוה פרוטה עיי"ש, ושם בדף ו,ב, איתא דהמקדש את האשה בפרוטה מתנה על מנת להחזיר אינה מקודשת לפי שאין אשה נקנית בחליפין, וביארו התוס' שם כוונת הגמ' דאף דכאן מן התורה מקודשת שהרי נתן לה פרוטה מ"מ הפקיעו רבנן הקידושין משום שלא יאמרו דאשה נקנית בחליפין דמתנה על מנת להחזיר דומה לחליפין דגם שם מחזיר הכלי עיי"ש, וכ"כ בחי' הריטב"א שם, והנה הכא יש רק נתינת פרוטה אבל לא הנאה, כי בפועל אין האשה יכולה ליהנות ממנו כיון שהוא ע"מ להחזיר ומ"מ מקודשת מדאורייתא, הרי מוכח מזה דבקידושין בעינן רק "נתינת ממון" ולא הנאה, ולפי"ז יוצא בעניננו שלא כהנ"ל, דכאן אין דנים כלל אודות אם יכולה האשה ליהנות ממנו או לא, אלא אם יש כאן נתינת "ממון" או לא.
ולפי"ז לכאורה הי' אפשר לבאר פלוגתת רש"י והריטב"א דפליגי בחקירה הידועה אם איסור דרבנן הוא רק איסור גברא או גם איסור חפצא, וכפי שהאריך הרבי בענין זה בשיחת אחש"פ תשל"ו וכו', (והביא מ"ש בזה הצפע"נ שישנם בזה כמאה סתירות בש"ס, וכ"ק חידש בזה עפ"י לשון התניא (פ"ז) "שבקרבו" דלפני שעבר האדם ה"ז רק על הגברא, אבל אח"כ נעשה לאיסור חפצא, וראה גם בס' אתוון דאורייתא כלל י' ואכ"מ) וראה לקו"ש חכ"ט (פ' שופטים ב') ע' 106 בענין זה ובהערה 21 כתב דלפי מה שכתבו באחרונים שהוא רק איסור גברא הנה צע"ג איך ליישב עפ"ז מש"כ בתניא רפ"ח "ואפילו הוא איסור דרבנן" ועד"ז בכ"מ עיי"ש.
די"ל דהריטב"א סב"ל דאיסור דרבנן הוא איסור חפצא במילא ע"י איסור הנאה דרבנן נתבטל החפצא דממון ולכן אינה מקודשת אפילו מדאורייתא כיון דאי"כ ממון, משא"כ רש"י סב"ל דאיסור דרבנן הוא רק על הגברא והחפצא לא נשתנה כלל ונמצא שיש כאן דין ממון, לכן צריך לכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש.
מיהו לפי האמת אין לומר כן, דאפילו אי נימא דאיסור דרבנן הוא גם על החפצא, מ"מ אין זה אלא מדרבנן, היינו דמדרבנן אין כאן ממון, אבל מדאורייתא שאין זה אסור בהנאה יש כאן ממון גמור מצד החפצא, וא"כ אכתי צריכה להיות מקודשת מדאורייתא וצ"ל משום דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש, וא"כ מהו הביאור בשיטת הריטב"א דאין צריך לזה?
ויש לבאר ענין זה עפ"י מה שחקר בקובץ שיעורים ח"ב (קונטרס דברי סופרים סי' א' אות ה') דבהא דאמרינן דאיסורי הנאה אין בו חשיבות ממון יש לפרש בשני אופנים: א) משום דבפועל אינו שוה כלום שאינו ראוי להשתמש בו, ואף שעכו"ם יתן דמים עבורו הרי אסור למוכרו לעכו"ם, ועי"ז שבפועל אין זה ראוי לשום השתמשות נפקע ממנו דין ממון. ב) משום שכן הוא דין התורה שהאיסור עצמו מפקיע ממנו שם ממון, דדין האיסור שבו משוי ליה כעפרא בעלמא, אבל אין זה משום הבפועל, דהרי אם רצה לעבור על האיסור יוכל ליקח כסף עבורו מנכרי.
וכבר נתבאר בהא שהקשו להגר"ח דלר"ש דחמץ אחר הפסח מותר, וסב"ל ג"כ דגורם לממון כממון דמי, א"כ למה צריך לומר משום שעשאו הכתוב כאילו ברשותו הרי גם בלאו הכי עובר כיון דגורם לממון אח"כ כממון דמי גם עכשיו, ודומה להמבואר לקמן כט,א, לגבי אוכל חמץ של הקדש בפסח דלמ"ד דגורם לממון כממון דמי מעל כיון דגם בפסח הרי זה ממון הקדש עי"ז שיוכלו לפדותו אחר הפסח? ותירץ הגר"ח דרק בהקדש שאין שם שום איסור הנאה, אלא משום דבפועל אין זה ראוי עכשיו להקדש כיון דישראל אסור לקנותו, הנה בזה אמרינן דכיון דאחר הפסח מותר לפדותו ה"ז ממון הקדש גם עכשיו, משא"כ לגבי הדיוט שיש בו איסור הנאה, הנה עצם הדין דאיסור הנאה מפקיע ממנו הממון, ובמילא כאן אינו נוגע כלל המציאות שאחר הפסח יהי' ממון לגבי', ולכן גם לר"ש בעינן חידוש מיוחד דעשאו הכתוב כאילו ברשותו עיי"ש, והגר"ח סב"ל כאופן הב' המבואר כאן.
ולפי"ז יתבאר היטב פלוגתת רש"י והריטב"א, דהריטב"א סב"ל דשם ממון נפקע ממנו משום הבפועל, דבזה דאין החמץ ראוי להשתמש בו וכו' זה גופא מבטל ממנו שם ממון, ובמילא בנדו"ד אף שיש רק איסור הנאה דרבנן, מ"מ אין כאן ממון מדאורייתא, כיון דבפועל אינו ראוי להאשה כלל, דהרי עפ"י תורה צריך לשמוע לדברי חכמים, וכאן נוגע המציאות אם יכולה להשתמש בו או לא, וכיון שאין יכולה להשתמש בו נתבטל ממנו שם "ממון", משא"כ רש"י סב"ל כאופן הב' דאין זה משום הבפועל, אלא האיסור עצמו הוא הוא המפקיע ממנו שם ממון, במילא שפיר סב"ל דבמקום שיש רק איסור דרבנן, אבל מדאורייתא ה"ז היתר נמצא דמן התורה יש בזה דין ממון ובמילא מקודשת מדאורייתא, ולכן צריך לומר משום דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש כו' שרבנן הוצרכו להפקיע הקידושין דאורייתא.
וזהו גם הביאור בשיטת התוס' שיש נפק"מ בין חד דרבנן לתרי דרבנן כנ"ל והוקשה לעיל דמאי שנא, דכל קושיא זו שייך רק אם דנים מצד הבפועל, וא"כ גם בתרי דרבנן אין האשה יכולה להשתמש בו ונפקע ממנו דין ממון, אבל לפי הנ"ל י"ל דגם התוס' סב"ל כאופן הב' וכרש"י שהאיסור עצמו הוא המפקיע ממנו שם ממון, במילא שפיר יש לחלק דהפקיעו רבנן רק בחד דרבנן ולא בתרי דרבנן, ולשיטת הריטב"א דסב"ל כאופן הא' באמת לא שייך לחלק בין חד דרבנן לתרי דרבנן, דגם בתרי דרבנן כיון דבפועל אי אפשר להאשה להשתמש בו אי"כ קידושין מדאורייתא, וכפי שנת', (ובאמת גם לרש"י אין הכרח לומר שאמרו כל המקדש וכו' רק בחד דרבנן, דאפשר דגם בתרי דרבנן אמרו כן).
והנה הפר"ח בסי' תל"ד הביא ספיקת חכמי וינציא אם אחד לא ביטל לפני שעה ששית, אם יבטל אח"כ בשעה ששית, אם הוה ביטול עכ"פ מדאורייתא שעכ"פ לא יעבור בב"י מדאורייתא און דאין הביטול מועיל כלל אפילו לגבי דאורייתא עיי"ש.
ולכאורה יש לתלות זה לפי הנ"ל, דלפי הריטב"א דהאיסור הנאה דרבנן מפקיע ממנו לגמרי שם ממון אפילו מדאורייתא כנ"ל, לא שייך כאן ביטול כלל, משא"כ לפי רש"י שהדין דאיסור הנאה מפקיע ממנו שם ממון, וכשאסור רק מדרבנן ה"ז ממון מדאורייתא, א"כ אפ"ל דמתי הפקיעו חכמים הקידושין לגמרי אפילו מדאורייתא רק שם דהוה תרתי דסתרי, דאי נימא דאי"ז קידושין מדרבנן והוה מקודשת מדאורייתא ה"ז סתירה זה לזה, ולכן הפקיעו רבנן הקידושין אפילו מדאורייתא, משא"כ לענין ביטול אפשר דאמרו רק דאין כאן ביטול מדרבנן ועובר ב"י רק מדרבנן בלבד, ומ"מ יש כאן ביטול מדאורייתא, דלמה ירצו להפקיע הביטול דאורייתא, ודומה להמבואר בלקו"ש חי"א פ' וארא א' בהערה 10 דאף דחכמים חייבו הסיבה מ"מ לא הפקיעו מצות מצה מדאורייתא אם אכל בלי הסיבה עיי"ש, דלפי רש"י שפיר שייך לומר שיבטל עכ"פ בשעה ששית, ועוד יתבאר בע"ה.
ע"כ
שמחה של מצוה בכל לבבך ובכל נפשך!!!