-המשך -
ראה בשיעור הקודם שהקצות הקשה על ביאור התוס' רי"ד מאין שליח לדבר עבירה, והובא ביאור הקצות בסי' קפ"ב דשליחות שייך רק על מעשה ולא על מידי דממילא וכו' ולפי"ז הוקשה דא"כ למה יש דסב"ל דאינו מועיל שליחות במילה הרי כאן ה"ז שליחות על מעשה המילה?
והנה על עצם ביאור זה של הקצוה"ח, באור שמח ריש הל' שלוחין ושותפין הקשה ע"ז ממצות אכילת מצה דלמה אי אפשר לעשות שליח לעשות מעשה האכילה עבורו, אלא דעכצ"ל דגדר ענין אכילה הוא מה שגרונו וכו' נהנה וזהו מידי דממילא כנ"ל, וא"כ קשה מהא דאמר רבא בקידושין שם (מג,א) דאף דסב"ל לשמאי הזקן שבכל עבירה אמרינן יש שליח לדבר עבירה מ"מ מודה באומר לשלוחו צא ואכול חלב שהשליח חייב והמשלח פטור דלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב עיי"ש, וקשה שהרי כאן איירי בנוגע לאכילה, וא"כ תיפוק ליה בפשיטות שהשליח חייב כיון דבמידי דאכילה לא שייך שליחות כלל דהוה מידי דממילא, ולמה לי להטעם דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן? ואי נימא דהא גופא כוונתו דכיון דהנאה הוא מידי דממילא לכן לא שייך שליחות א"כ למה הוצרך רבא לומר זה רק לפי שמאי הזקן דלא קיימ"ל כוותיה, הרי הי' צריך לומר חידוש זה לדידן להלכה בנוגע לדבר מצוה דאכילה הוה מידי דממילא ולא שייך בזה שליחות? וא"כ משמע מזה שלא כהקצוה"ח אלא דגם במידי דממילא שייך שליחות אם יש גם מעשה (משא"כ בנדרים בשמיעה ליכא מעשה כלל), ולכן הוצרך לחדש דין מיוחד לגבי עבירה לפי שמאי הזקן דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן?
והאור שמח עצמו רצה לומר דבמצוות כאלו שגם השליח מקיים מצוה בעצמו ע"י פעולה זו לא שייך בו שליחות כלל, ולדוגמא בציצית תפילין ישיבה סוכה, (שמצוות אלו נקט התוס' רי"ד) הרי כאשר השליח עושה פעולה זו הרי מקיים המצוה בעצמו, שהרי בכל רגע שהוא לבוש בציצית מקיים מצוה וכן בתפילין וכן בישיבה בסוכה, לפיכך לא שייך שהמצוה יתייחס אל המשלח, (וראה גם בס' טבעות זהב על הקצוה"ח שם סי' קפ"ב שהאריך בזה), ואף שישנם מצוות שכשהשליח כבר קיימם אי אפשר לו עוד להוסיף בזה לעצמו שום קיום מצוה כמו באכילת מצה דלאחר שאכל כזית יצא ידי חובתו ועד"ז בנוגע ללולב וכיו"ב, הנה בזה מבאר דכיון שכבר אינו יכול לקיימו עוד הרי הוא כמו אינו בר חיובא, וכשאינו בר חיובא אינו יכול ליעשות שליח לחבירו, וע"ד דמבואר לגבי עכו"ם דאינו יכול ליעשות שליח להפריש תרומה דאינו בר חיובא עיי"ש, משא"כ במצות הפרשת תרומה ועד"ז בגירושין וכו' שהשליח אינו מקיים בזה שום מצוה בעצמו ע"י שליחותו וכ הוה מחוייב בדבר וכו' רק בזה מועיל שליחות.
אבל לכאורה דבריו אינם מובנים שהרי בברכת המצוות ידוע הכלל (סוף ר"ה) אעפ"י שכבר יצא מוציא את השני, וכמבואר בשו"ע אדה"ז סו"ס קס"ז הטעם דכיון דכל ישראל ערבים זה לזה במילא כשחבירו עדיין לא יצא ידי חובתו עדיין הוא מחוייב בדבר עיי"ש, וא"כ ה"ה בשליחות נימא כן?
ולכן נראה לומר בהתוס' רי"ד ע"ד הנ"ל דדין שליחות שייך רק כשפועל איזה חלות עבור המשלח, היינו שהיא מצוה כזו שענינה לפעול חלות עבור המשלח, כמו הפרשת תרומה וכו', דכיון דגוף החלות הוא עבור המשלח לכן חידשה התורה שם דין שליחות, אבל במקום שגוף מעשה המצוה זהו כל המצוה כמו הנחת תפילין וכו' שאין שם שום המשך הקשור להמשלח, בזה לא חידשה התורה דין שליחות, כי בודאי כוונת התורה שכאו"א מישראל יקיים המצוה בעצמו ולא שאחד יניח תפילין או יאכל מצה וכו' עבור הרבה אנשים והם אינם עושים כלום, וכדביאר בחלקת יואב להגאון מקינצק זצ"ל חו"מ סי' ד' דהתורה הטילה חיוב המצוות על האדם ולעול על צואריהם ניתנו, ולכן לא שייך כלל שיעשה שליח והוא יעשה מה שלבו חפץ ורק במצוות שהשליח פועל רק חלק מחלקי המצוה בזה אמרינן שפיר כיון שהבעלים עוסקין בגופו של מצוה שנמנין על הפסח ואוכלין וכיו"ב רק שם יש שליחות עיי"ש.
ואין להקשות כקושיית הקצות א"כ למה לי קרא דאין שליח לדבר עבירה כו' הרי שם אין לו להמשלח שום קשר לגוף העבירה? כי כל סברא זו שייכת רק לגבי מצוות דאמרינן בפשטות שכוונת התורה שקיום המצוה צריך להיות ע"י כל אחד ואחד מישראל, משא"כ בנוגע להעבירה הרי שם לא שייך לומר סברא זו דידעינן בודאי דצריך לקיים בעצמו כנ"ל שהרי כאן ה"ז עבירה, והדיון הוא לגבי העונש מי נענש עליו, ובזה שייך שפיר לומר דכיון שהמשלח הוא הסיבה שהי' כאן מעשה עבירה שישראל הרג את הנפש או שאכל חלב כו' הו" שהמשלח נענש ע"ז, לכ בעינן לקרא מיוחד דאין שליח לדבר עבירה, ולשמאי הזקן באמת ישלד"ע, וראה גם בההמשך באור שמח, ועפ"ז אתי שפיר דעת הסוברים דליכא שליחות במילה כיון ששם מתקיים מצות מילה לגמרי בלי האב.
וי"ל בזה עוד באופן אחר, דהנה עד כאן נתבאר שישנם מצוות שבגופו שלא שייך שליחות, ומצוות הפועלים חלות עבור המשלח שבהן שייך שליחות, אמנם יש להוסיף בענין זה הא דמבואר באחרונים דכל מה דמצינו דחידשה התורה דין שליחות הוא רק במקום דבעינן שיעשה המשלח מעשה מסויימת שעשי' זו מצ"ע הוה המכוון, כגון נתינת גט דרק עי"ז שהבעל נותן גט לאשתו היא מגורשת ועד"ז בקידושין דרק ע"י נתינת הבעל כסף קידושין היא מתקדשת, וכן בהפרשת תרומה דאמרה התורה דבכדי שיחול ע"ז דין תרומה צריך מעשה הפרשה ע"י הבעלים דוקא וכיו"ב, וע"ז חידשה התורה הדין דשלוחו של אדם כמותו שאם הבעלים ממנים שליח לעשות מעשה זו במקומו ה"ז "כמותו".
אבל ישנם סוג מצוות שאין הכוונה בעצם המעשה אלא בתוצאת המעשה כגון נתינת צדקה ששם עיקר המכוון שיהי' לו להעני מעות להחיות את נפשו ועד"ז שאר מצוות שבין אדם לחבירו, וכן עשיית מעקה ששם המכוון הוא התוצאה שגגו יהי' שמור, וכתב בזה המחנה אפרים הל' שלוחין סי' י"א דאפשר לעשות מעקה גם ע"י נכרי אף דנכרי אינו בר שליחות כיון דכאן לא בעינן לשליחות כלל, העיקר דע"י הבעלים יש מעקה על גגו, וכ"כ בתשובת הרשב"א (ח"א סי' שנ"ז) לגבי מצות ובערת הרע מקרבך דאפשר גם ע"י נכרי כיון שהכוונה הוא שהרע יבוער, וכ"כ בקובץ שיעורים ביצה אות כ"ה וח"ב סי' כ"ג וביאר שלכן מת ביו"ט קוברים אותו ע"י נכרי אף דנכרי אינו בר שליחות, ולמה אין מחכים עד מוצאי יו"ט שיקבר ע"י ישראל? אלא כיון ששם אין המצוה בגוף הקבורה, אלא בהתוצאה שהמת יקבר ולכן אם נתגלה אח"כ חייבים לחזור לקוברו, ואם הי' המצוה גוף המעשה לא היו מחוייבים, ולפי זה יוצא דבמקום שהמצוה מתקיימת בלי ענין השליחות אי"צ שם כלל לדין שליחות.
ועד"ז איתא בלקו"ש חי"ט ע' 203 הערה 51 ממלוא הרועים דמצוות אלו שהתוצאה הוא המכוון לכו"ע יצא אפילו בלי כוונה עיי"ש, וכן האריך הרבי בכ"מ (ודיבר בזה עם הגר"א סאלאווייצ'יק ז"ל בימי ה"שבעה" דכ"ב שבט תשמ"ח) בהא דמצינו בספרי דאם אבד סלע ובא עני והגביהה וכו' קיים האובד מצות צדקה, אף שלא נתכוון לזה כלל ואדרבה מצטער ע"ז שאבדה מ"מ כיון דעל ידו הי' לו להעני סלע להחיות את נפשו קיים בזה מצות צדקה ואכמ"ל.
והנה בקידושין כט,א, איתא שאשה אינה חייבת למול את בנה וילפינן ממ"ש אותו ולא אותה, והקשו התוס' (בד"ה אותו) דלמה לי קרא מיוחד, תיפוק ליה דהוה מ"ע שהזמן גרמא ונשים פטורות כיון דמילה היא רק ביום ולא בלילה? ותירצו התוס' שהלימוד הוא למ"ד דמילה שלא בזמנה הוה אפילו בלילה ובמילא אין זה זמן גרמא עיי"ש.
אבל בתוס' רי"ד שם תירץ באופן אחר וז"ל: היכא אמרינן דמ"ע שהזמן גרמא נשים פטורות הני מילי מצוה דתלוי בגופה והיא אינה מצווה אלא לזמן ידוע ולא בכל זמן, אבל מצוה דלא תליא בגופה כגון למול את בנה אע"ג דמילת הבן יש לה זמן, נהי דקבוע הזמן לגבי בן הנימול, אבל האב שצוהו הבורא להתעסק במילת בנו, העסק ההוא אין לו זמן שבין ביום ובין בלילה יטרח ויכין צרכי המילה, והילכך אי לאו אותו הוה מחייבינן גם האשה, ואין זמן הקבוע לבן פטורה עכ"ל. היוצא מדבריו דמצוות האב אינו בגוף מעשה דמילה אלא ההשתדלות שבנו יהי' נימול ועל ההשתדלות ליכא זמן קבוע (וראה לקו"ש ח"ג ע' 760 שתירץ קושיית התוס' באופן אחר). 1
וראה גם בשו"ת מהר"ח אור זרוע סי' י"א שכתב עד"ז וז"ל: מענין המילה נראה דאין האב חייב למול בנו בידיו אלא לעסוק שיהי' נימול דומיא דכל הני דחשיב התם (קידושין שם) ללמדו תורה ללמדו אומנות להשיטו בנהר וכי לא ישכור מלמד לבנו ללמדו תורה ולכל הני וכו' או בסוכות דכתיב חג הסוכות תעשה וכו' וכי לא יאמר לאחר לעשות סוכה וכו' אלא כל הני עיקר מצוותן אינו העשייה אלא שהמילה חתומה בבשרו וכן ישיבתו בסוכה וכו' ומילה ג"כ עיקר מצותה כן, שאל"כ דוד המלך ע"ה שהי' מצטער כשנכנס למרחץ וראה עצמו ערום בלא מצוה נזכר על המילה (מנחות מג,ב) ואם לא הי' מצות המילה אלא העשייה למה שמח עליה יותר מראשו וזרועו וכל גופו שקיים בהם מצות תפילין וציצית וכמה מצות, אלא מילה היא מצוה בכל עת כתפילין המונחים על ראשו וציצית בבגדו כו' (וראה לקו"ש שם ' 759 שהביא ראי' זו), ועוד אם האב בעצמו חייב למולו או הוא או שלוחו דוקא א"כ אם מל אותו אחר בלא רשות האב שאינו חפץ בשליחותו אינו מהול ויצטרך להטיף ממנו דם ברית כיון דהאומר לשלוחו צא ותרום לי והלך ומצאו תרום אינו תרומה אלא ודאי אין האב חייב למול בידו אלא שיתעסק שיהא בנו נימול עכ"ל.
דנקודת דבריו הוא ג"כ כהתוס' רי"ד, שחיובא דהאב הוא רק ההשתדלות שיהא בנו נימול, אבל לא עצם מעשה המילה, אלא שהתוס' רי"ד ביאר כיון דאין זה מצוה בגופו, והר"ח או"ז ביאר משום דבכלל כל הגדר דמצות מילה המכוון הוא רק התוצאה שיהא נימול, ולא עצם המעשה דמילה.
ולפי זה שנתבאר מהתוס' רי"ד שעל האב לא מוטל החיוב דעצם מעשה המילה אלא ההשתדלות שבנו יהי' נימול, ולכן לא קשה קושיית התוס' דהוה מ"ע שהזמן גרמא, וכ"כ בחי' הרמב"ן והריטב"א והר"ן שם, ועד"ז כתב מהר"ח אור זרוע (אלא שהוא הוסיף דבכלל כל מצות מילה היא שיהי' נימול וכדהביא הראי' מדוד המלך ע"ה) יש מקום לבאר כוונת הרא"ש דסב"ל דלא שייך שליחות במילה, שלכן סב"ל שהשני שחטף אינו מחוייב לשלם קנס להאב כפי שביאר בקצוה"ח, וכן כתב דאם אין האב מל בעצמו ה"ז מצוותו של כאו"א, ולא אמרינן דכאשר האב מינה את הראשון הרי זה כאילו מל האב מדין שלוחו של אדם כמותו.
דלפי הנ"ל י"ל דבמקום שהמצוה מתקיימת בלי ענין השליחות לא חידשה התורה כלל שם דין שליחות, ובמילא י"ל דזהו כוונת הרא"ש דרק אם האב עצמו מל שעליו יש חיוב ההשתדלות שבנו יהי' נימול, לכן רק כשהוא עצמו מל שהוא בעצמו פועל שיהא נימול, הנה החוטף ממנו חייב קנס כיון שההשתדלות הוא מצוה שלו והמעשה דמילה הוא ג"כ הוספה בהשהתדלות, אבל כשהאב עצמו אינו מל כיון שכל המצוה שלו הוא התוצאה שבנו יהי' נימול במילא לא שייך ע"ז שליחות כלל ובזה גופא שמינה אחת למול קיים מצוותו, ולכן שפיר סב"ל ששני שחטף מהראשון פטור לשלם להאב כיון דאין ע"ז שליחות, וגם שהראשון לא קנה הך מצוה במילא פטור להראשון, וא"ש ג"כ מה שכתב דאם אין האב מל בעצמו ה"ז חיוב דכל אחד היינו דכאו"א שוה בזה כיון דליכא שליחות, והאב בכל אופן קיים מצוותו כיון שהוא עשה ההשתדלות שיהא נימול.
ולפי פירוש זה אין שום הכרח לומר שהתוס' חולק על הרא"ש כפי שנתבאר מהבית הלוי, די"ל דגם התוס' סב"ל כהרא"ש ורק בגר מברכים "למול" כיון ששם יש חיוב השתדלות על כל ישראל וכאו"א הוה כמו האב, משא"כ במוהל סתם אף שכתב הרא"ש דאם אין האב עצמו מוהל כאו"א מחוייב, הנה כנ"ל כוונתו רק דכאו"א שוה כיון דלא שייך שליחות על מעשה דמילה והראשון לא זכה בהך מצוה, אבל כיון שאין עליהם החיוב דהשתדלות שזה מוטל רק על האב לכן מברכים על המילה ולא למול, ולפי"ז א"ש שהתוס' הרא"ש כאן כתב כהתוס' דבגר מברך "למול", וגם מפרש "לא סגיא וכו'" כמו התוס', דרק האב שעליו מוטל החיוב מברך למול משא"כ בגרים החיוב הוא על כאו"א מישראל כמו בהאב עיי"ש, (משא"כ לפי הבית הלוי נתבאר שמפרש באופן אחר דגם בגרים מברך "על" עיי"ש), ולהנ"ל ניחא כי חיוב ההשתדלות גם כשאינו מל בעצמו הוא רק על האב.
אבל זה אינו מתאים להאור זרוע והש"ך, דסב"ל דאם יכול לימול בעצמו אסור לו לכבד אחר נראה דסב"ל לא כהנ"ל שהחיוב הוא ההשתדלות אלא עצם מעשה המילה, (וכן נראה סב"ל להתוס' בקידושין כט,א, שלא תירצן כהתוס' רי"ד) דאי נימא דסב"ל שחיובו של האב הוא ההשתדלות ודאי יכולים לכבד אחר, וכ"כ במנחת עני על היד הקטנה הל' מילה אות ה', ובס' המקנה קידושין שם, ועכצ"ל דסב"ל דבמצוה זו לא שייך שליחות וכאופן הא' הנ"ל עפ"י התוס' רי"ד דרק במקום שאף כשיש שליחות בעינן להמשלח דוקא, בזה חידשה התורה דין שליחות, אבל במקום שכשהשליח יקיים מצוה זו ה"ז מצוה בשלימותה גם בלי המשלח בזה לא חידשה התורה דין שליחות.
ובנוגע להלכה למעשה בענין זה, ראה בס' אוצר הברית ח"א סי' ג' סעי' ג' והלאה כל הפרטים והדעות בזה.
ע"כ