- שיטת הר"ן -
עד כאן נתבארו שיטת הרמב"ם ושיטת ר"ת, והר"ן יש לו שיטה אחרת, (ועד"ז היא שיטת הריב"א המובא בהרא"ש) דהר"ן ג"כ הקשה דלמה פליגי בנוסח הברכה דוקא כאן ולא בשאר מצוות, ומבאר דמצוות כאלו שאינו יכול לקיים ע"י אחר כמו כל מצוות שבגופו תפילין סוכה וכו' ודאי מברך בל', דלשון זה משמע שעליו בלבד החיוב מוטל, ובזה לא פליגי אמוראי כלל, ופליגי רק במצוות כאלו דאף שהן חובה אבל אפשר לעשותם גם ע"י אחר כמו בביעור חמץ, מצוות מילה, דמאי מברך, חד מ"ד סב"ל דצריך לברך לבער וטעמו הוא דכיון דזהו חיוב שלו שייך הלשון דל', ואם מ"מ יברך ב"על" יש מקום לטעות שזהו לשון דמעיקרא והרי צריך לברך על להבא, משא"כ שליח המברך בשביל חבירו כמו במילה ודאי מברך ב"על" דכיון דלא שייך אצלו לברך בל' כיון דאין זה חיובא דידיה ליכא מקום לטעות כלל דהיינו מעיקרא, (וזהו כוונת הגמ' לא סגיא דלאו איהו מהיל וכיון שצריך לברך ב"על" במילא אין זה משמע שהוא לשון עבר).
אבל חד מ"ד סב"ל דאף כשהוא עצמו מקיים מצוותו כמו כשבעה"ב בודק חמץ מ"מ צריך לברך ב"על", בכדי שלא לשנות נוסח הברכה מבעה"ב להשליח, גם דכיון דמצוה כזו אפשר לעשות גם ע"י אחר לא שייך כ"כ הלשון בל' במילא לא יטעו דהיינו מעיקרא, וגם עי"ז ניכר חידוש שאפשר לקיים מצוה זו ע"י שליח, וכוונת הגמ' בלבער כו"ע לא פליגי דהיינו רק לעתיד, ולכן במקום דבעינן בל' [דאי אפשר ע"י אחר] צריך דוקא ל' ופליגי רק במצוות שאפשר לקיים ע"י אחר.
וזהו ג"כ הביאור דבמגילה מברכים על מקרא מגילה, ובשופר לשמוע בל' ועל השמיעה ולא על התקיעה, כי מקרא מקיימים ע"י שליח ולכן מברכים בעל, משא"כ שמיעה הוא מצוה שבגופו ואי אפ]שר לקיים ע"י שליח מברכים בל', והר"ן הקשה דלמה במגילה מברכים על הקריאה ולא על השמיעה ובשופר על השמיעה ולא על התקיעה, ולא להיפך? ומתרץ דבמגילה שיש שם פיסוקי אותיות וצריך לשמוע לכל אות וכו' כמו בקריאה, לכן מברכים על הקריאה משא"כ בשופר אין שם פיסוקי אותיות וכו' עיי"ש 1ועי' גם בחי' הר"ן בזה.
ומסקינן להלכה דבכל מצוות שאפשר לקיים ע"י אחר מברך ב"על", כמו האב במצות מילה, ובמעקה כו' וחולק בזה על הרמב"ם, עיי"ש עוד בפרטי המצוות ועי' גם בחי' הרמב"ן כאן שהאריך לבאר ע"ד שיטת הר"ן וכן האריך בפרטי המצוות, וכן בחידושי הריטב"א ועוד.
וראה לקו"ש חי"א ע' 43 שהוזכר שיטה זו בביאור הגמ' בסיום מסכת פסחים דאבי הבן מברך "על פדיון הבן", דמזה מוכח דאפשר ע"י שליח, וראה בהערה 14 שם, וראה בס' נחל איתן סי' ה' סעי' ג' שהאריך בכל ענין זה דנוסח הברכות בפרטיות והביא בזה י' שיטות בראשונים ואין הזמן גרמא להאריך עוד.
בענין ברכות המצוות עובר לעשייתן
בגמ': "דכולי עלמא מיהא, מעיקרא בעינן לברוכי, מנלן? - דאמר רב יהודה אמר שמואל: כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן. מאי משמע דהאי עובר לישנא דאקדומי הוא? אמר רב נחמן בר יצחק: דאמר קרא (שמואל ב, יח) וירץ אחימעץ דרך הככר ויעבר את הכושי. אביי אמר: מהכא, (בראשית לג) והוא עבר לפניהם. ואי בעית אימא: מהכא, (מיכה ב) ויעבר מלכם לפניהם וה' בראשם וכו'".
ועי' בחי' הריטב"א כאן שביאר למה נקט הלשון "עובר" ולא "קודם" וז"ל: פירשו דלהכי נקיט האי לישנא ולא נקיט קודם לאשמועינן שלא יתעסק ויתעכב בין ברכה למצוה אלא א"כ שוהה בדבר מצוה עכ"ל, וכ"כ בתשב"ץ ח"ב סי' רע"ז, משום דלשון קודם משמע זמן רב, אבל הלשון עובר משמע בסמוך, וכמשמעות לשון הפסוק שלפנינו עיי"ש, היינו דמשמיענו בזה שצריך להיות בסמיכות ממש להמצוה, וכמ"ש הראשונים כאן שלכן אין מברכין על הלולב בעודו על השלחן דאז בודאי יהי' עובר לעשייתן, דבעינן שיהי' כבר בידו שהוא סמוך ממש לקיום המצוה, וכן הדין בתפלין וכו' שמברך לאחר שהתפלין מונחין כבר על ידו.
עוד כתב הריטב"א הטעם בזה דבעינן עובר לעשייתן וז"ל: וכתב הרי"ט ז"ל וטעם זה שאמרו חז"ל לברך על המצוה עובר לעשייתן כדי שיתקדש תחלה בברכה ויגלה ויודיע שהוא עושה אותה מפני מצות השי"ת, ועוד כי הברכות מעבודת הנפש וראוי להקדים עבודת הנפש למעשה שהיא עבודת הגוף עכ"ל, ועד"ז כתב בחי' החת"ס כאן וביאר עפ"ז גם הלשון "כל המצוות" וז"ל: דקדק לומר כל המצות והיה די באומרו חייב לברך על המצות עובר לעשייתן, י"ל משום דמבואר בכוזרי טעם הברכה שיהי' ההכנה לעשיית המצוה וקבלת הקדושה ההיא, ע"ד שהוסיפו המקובלי' עתה לומר הריני מזמן, וא"כ הי' אפשר לומר דוקא במצות שהם הכנת קבלת תוספת קדושה כאכילת פסח וקדשים או מצה והדומה ישיבת סוכה והנחת תפילין ורבים כאלו, לזה יצטרך ההכנה קודם עשייתן, משא"כ מצות שטעמם להעביר גילולים מן הארץ כביעור חמץ והדומה ולדעת המקובלים גם חתוך הערלה מסוג זה, (ראה לקו"ש חכ"ו ע' 164: מילה וטבילה פועל'ן כניסת נפש הקדושה, די מילה הסרת הערלה איז אים מוציא פון טומאת עכו"ם, און די טבילה ברענגט אים אריין לקדושת ישראל, ובהערה 35 כתב שלכן צריך להיות מילה לפני הטבילה עיי"ש וכן הוא בעוד כ"מ) על זה א"צ הכנה כו' קמ"ל כל המצות דייקא וכו' עכ"ל.
והנה בדיעבד אם שכח לברך לפני המצוה האם יכול לברך גם אחר המצוה, מצינו בזה פלוגתא בראשונים, דהרמב"ם (הל' ברכות פי"א הל' ה-ו) כתב וז"ל: העושה מצוה ולא בירך אם מצוה שעדיין עשייתה קיימת מברך אחר העשייה ואם דבר שעבר אינו מברך, כיצד הרי שנתעטף בציצית או שלבש תפילין או שישב בסוכה ולא בירך תחילה חוזר ומברך אחר שנתעטף כו' אבל אם שחט בלא ברכה אינו חוזר אחר השחיטה כו' עכ"ל. וכ"כ בהל' אישות פ"ג הכ"ג לענין קידושין דאם לא בירך שוב לא יברך עיי"ש. ומלשון התוס' כאן בד"ה בעידנא שכתבו "היאך יברך" משמע דסב"ל ג"כ כהרמב"ם דאחר קיום המצוה אינו מברך.
אבל האור זרוע בהל' ק"ש (סי' כ"ה, מובא בהגהות אשר"י פ"ק דברכות) חולק על הרמב"ם דזהו רק לכתחילה דבעינן עובר לעשייתן, אבל בדיעבד אם שכח לברך יכול לברך אפילו אחר שגמר המצוה, וז"ל: כל היכא שלא ברך קודם המצוה מברך לאחר כן ויוצא ידי ברכה וראיה לדבר טבילת גר שמברך אחר טבילה משום גברא דלא חזי לא מצי לברך קודם לכן ה"ה לשכח דלא אפשר לי' לברך כבר עובר לעשייתה שמברך לאחר כך. ותו ראי' דאמר בירושלמי פ' הרואה שחיטה אימתי מברך עלי' ר' יוחנן אומר עובר לשחוט ר' יוסי בר נהוראי אומר משישחוט למה שלא תתנבל בשחיטתה הרי למדנו שאדם יוצא ידי חובת הברכה אחר עשיית המצוה מעתה היכא ששכח לברך עובר לעשייתה יברך אחר כך עכ"ל.
ובשיטת הרמב"ם מצינו פלוגתא בין הש"ך והגרע"א מתי סב"ל דאינו מברך לאחר שכבר גמר המצוה, דהנה ביו"ד סי' י"ט כתב הרמ"א (מהאור זרוע הל' כיסוי הדם סי' שפ"ז) דאם שוחט בהמה שיש בה ריעותא לא יברך מקודם דילמא לאו שחיטה הוא, ורק אח"כ כששחט ורואה שהיא כשרה יברך, והש"ך האריך שם דאף דפסקינן כהרמב"ם דאחר גמר המצוה לא יברך , מ"מ כאן שאני דגם הרמב"ם יודה דמברך כיון שהי' אונס שלא הי' יכול לברך מקודם דילמא לאו כשרה היא, וזה דומה לטבילת גר דגם הרמב"ם שם כתב דמברך אחר הטבילה כיון דמקודם ה"ה כעכו"ם כו'.
אבל בהגהות רע"א שם חולק על הש"ך וסב"ל דלפי שיטת הרמב"ם אין שום הפרש אם שכח או הוא אונס, דלעולם לא שייך ברכת המצוה אחר גמר המצוה, ואינו דומה לגר ששם תיקנו מעיקרא שיברך אחר הטבילה משא"כ הכא, ומ"ש הרמ"א שיברך ה"ז משום דסב"ל להרמ"א כדעת האור זרוע והאור זרוע לשיטתו קאי דשייך ברכת המצוות אחר הקיום, אבל לדידן דקיימ"ל כהרמב"ם גם בכה"ג באם יש לו ריעותא לא יברך כלל כי בשחיטה תיקנו לברך רק לפני המצוה ולא אח"כ, ועי' גם שאג"א סו"ס כ"ו שכ"כ דהרמ"א דסב"ל כהאור זרוע פסק כן, אבל לא לשיטת הרמב"ם.
ויש לבאר פלוגתתם דהנה ברכות המצוות הוא מדרבנן, וגם יש דין דעובר לעשייתן, ויש מקום לפרש זה בב' אופנים: א) שהכל הוא תקנה אחת שתיקנו חכמים תקנה אחת לברך ברכות המצוות לפני קיום המצוה, ויותר מזה לא תיקנו כלום, [ורק בטבילת גר תיקנו לברך אחר הטבילה]. ב) שהם שני תקנות נפרדות, דבתחילה תיקנו ברכות המצוות בכלל דבעינן ברכה עם קיום המצוה, ואח"כ תיקנו תקנה נפרדת שזה יהי' לפני קיום המצוה.
וראה ברכות טו,א, ברש"י ד"ה ברכה שכתב דברכות המצוות הוה מדרבנן שתיקנו לברך עובר לעשייתן עיי"ש, ועי' בחי' רע"א שם ומהר"ץ חיות שם ובהר צבי שם ועוד, שהקשו דמה ענין עובר לעשייתן לעיקר תקנה דברכות עיי"ש, ועכ"פ מלשון רש"י משמע שהכל היא תקנה אחת.
דלפי"ז יש לומר דרע"א סב"ל בדעת הרמב"ם כאופן הא' שהי' רק תקנה אחת לברך לפני עשיית המצוה, ולכן אם לא בירך אינו מברך אח"כ כיון דאין כאן תקנת ברכה כלל, ובמילא אין נפק"מ אם שכח או הוא אונס וכו' דסו"ס ליכא כאן שום תקנת ברכה כלל אחר המצוה, משא"כ הש"ך סב"ל לפי הרמב"ם כאופן הב' שיש ב' תקנות נפרדות, ותקנה הא' הוא בכלל דקיום כל מצוה צריך ברכה, [ולא חילקו בין תחילה לסוף] ואף דאח"כ תיקנו תקנה הב' שצ"ל עובר לעשייתן ואפילו בדיעבד אינו מברך, מ"מ אין זה אלא בשכח כו' אבל במקום שהוא אונס כנ"ל בזה לא הוציאו מכלל תקנה הראשונה ולכן יכול לברך.
והנה בשולחן ערוך או"ח (סי' תלב סעי' א') כתב המחבר: קודם שיתחיל לבדוק יברך: אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ. וכתב ע"ז הרמ"א "ואם התחיל לבדוק בלא ברכה, יברך כל זמן שלא יסיים בדיקתו, כל בו", הרי מוכח מזה דסב"ל להרמ"א דלאחר שכבר גמר הבדיקה אינו מברך, ותמה השאג"א שם -לשיטתו כנ"ל- דכיון דהרמ"א פסק כהאור זרוע -כנ"ל לענין בהמה שיש לה ריעותא- דבדיעבד יכול לברך גם אחר עשיית המצוה, א"כ למה פסק הרמ"א דאם שכח ולא בירך עד שגמר הבדיקה לא יברך עוד הרי לפי האור זרוע מברך גם לאחר שגמר?
ועי' מגן אברהם שם ס"ק ב' שכתב על הרמ"א דהיינו שלא יברך אחר הבדיקה אבל יברך למחר בשעת שריפה דהרי חייב לשרפו כו' וממשיך דמ"ש הב"ח דלשיטת הרמב"ם אין מברכים אחר המצוה ובמילא לא יברך כלל, צ"ע דהרי כתב הרמב"ם דכל מצוה שיש לה משך זמן חייב לברך וא"כ ה"ה הכא שצריך לשרוף.
וז"ל אדה"ז שם סעי' ה): אם שכח לברך קודם התחלת הבדיקה אם נזכר קודם שגמר את הבדיקה לגמרי דהיינו שנשאר לו עדיין לבדוק מקום אחד או אפילו זוית אחת ואפילו חור אחד (אם הוא בענין שיש לחוש שמא יש שם בחור כזית חמץ עיין סי' תמ"ו) חייב לברך קודם שיגמור בדיקה זו אבל אם נזכר לאחר שגמר בדיקתו לגמרי לא יברך כלום שכל המצות מברכין עליהם עובר לעשייתן אבל לאחר גמר עשייתן היאך יברך וצונו לעשות מצוה פלונית ואינו עושה כלום שכבר עשה(א) ויש מי שאומר שאף על פי כן יברך למחר בסוף שעה ה' כששורף את החמץ שמצא בבדיקה שהרי שריפה זו עיקר ביעור חמץ והיה ראוי לברך עליה אלא שפוטרין אותה בברכת על ביעור חמץ שמברכין בשעת בדיקה וזה שלא בירך בשעת בדיקה צריך לברך בשעת השריפה ויש לחוש לברך אותה בלא שם ומלכות עכ"ל.
ובפשטות משמע דדעה הב' בשו"ע אדה"ז הוא דעת (הט"ז) והמגן אברהם, משא"כ דעה הראשונה היא דעת הב"ח ( (שם ס"ק ב') וז"ל: מיהו למעשה כיון שהרמב"ם בפרק י"א מהלכות ברכות (הל' ה - ו) ופרק ג' מהלכות אישות (הכ"ג) פסק דאין לברך אחר שעשה המצוה דמה שנעשה נעשה ספק ברכה להקל וכיון שסיים בדיקתו הפסיד הברכה עכ"ל, ומסיק אדה"ז שיש לחוש לברך אותה בלא שם ומלכות, וכפי הנראה מדברי המג"א זה גופא הוא כוונת הרמ"א שלא יברך אחר הבדיקה אלא למחר בשעת השריפה.
דלפי"ז י"ל דלא קשה קושיית השאג"א הנ"ל, די"ל דלכן פסק הרמ"א דלא יברך אחר הבדיקה משום דעדיף יותר לברך למחר דזהו עובר לעשייתן לפני עשיית עיקר המצוה שהוא הביעור, ורק במקום דאם לא יברך אחר המצוה לא יוכל לברך כלל בזה סב"ל להאור זרוע שיברך עכ"פ אחר המצוה משא"כ הכא.
אבל אכתי יש להקשות ע"ז, דהרי אדה"ז בקו"א שם כתב די"ל דכוונת המג"א לברך בשעת שריפה, דזהו רק אם שורף כפי שהוא מעיקרא דדינא ששורף לאחר האיסור דהיינו בשעה ששית, דאז שייך לברך "וצונו" שיש מצוה מדבריהם לשרוף אז בתחילת שש, אבל לפי מה שאנו נוהגין ששורפין בסוף שעה חמישית (כמבואר בסי' תל"ד סעי' י"ב) כיון שנוהגין לבטל גם בשעת שריפה ובתחילת שעה ששית אינו יכול לבטל עוד, הרי זה כמו שמבער באמצע השנה כשמפרש ויוצא בשיירא, דסב"ל להרמ"א (סי' תל"ו סעי' א') שלא יברך אז כיון שאין זה זמן ביעור לרוב העולם, וכ"ש כששורף בסוף שעה חמישית שגם לדידיה אינו זמן ביעור אלא משום מנהג דביטול שורפין אז, א"כ איך יברך אז.
וממשיך אדה"ז להוכיח כן מהרא"ש כאן בסוגיין שלא יברך בסוף שעה חמישית וז"ל: וכן כתב הרא"ש בהדיא, אלא דסבירא ליה דמשהגיע שבע עובר עליו בבל יראה ובל ימצא מן התורה ומשהגיע שש עובר בבל יראה מדרבנן, וא"כ מן הדין צריך לבערו בסוף ה' כדי שלא יעבור כשתגיע שעה ו', ואפילו הכי כתב דאין לברך על זה, וכל שכן לדידן דאינו עובר בבל יראה עד הלילה, ומשתגיע ז' הוא מצווה להתעסק בביעור מן התורה, ומדברי סופרים משתגיע ששית, אבל קודם לכן אינו מצווה כלל ואיך יברך. שהרי המפרש בים תוך ל' יום שהוא חייב לבדוק, ואף על פי כן אינו מברך, לפי שאינו זמן ביעור לרוב העולם כמו שיתבאר בסי' תל"ו, וכל שכן המבער קודם שש, שאף לו בעצמו אינו זמן ביעור אלא מנהג בעלמא. ודוחק לחלק בין שעה מועטת לשעות הרבה, דאם כן נתת דבריך לשיעורין. ועוד כל שיעורי חכמים כך הוא ברגע שקודם זמן הברכה אם מברך הוה ליה ברכה לבטלה כיון שעדיין לא הגיע זמן המצוה איך יברך וצונו וכו' עכ"ל.
ביאור דבריו: דהנה בסוגיין הקשה הרא"ש דלמה אין מברכין בזמן הביעור שמקיים מצוה דתשביתו מן התורה?2 ותירץ הרא"ש שהמצוה דתשביתו מן התורה הוא לשרוף לאחר שכבר אסור דהיינו אחר חצות, ומה ששורף בשעה חמישית אי"כ קיום מצוות תשביתו עיי"ש ולכן אינו מברך אז, וזהו אפילו לפי שיטת הרא"ש דעוברים ב"י מן התורה מחצות וא"כ צריך להשבית בסוף שעה ששית3, ומדרבנן עוברים משש ומשום זה צריך להשבית בסוף חמישית ומ"מ אינו מברך, כ"ש לדידן דבל יראה מתחיל בלילה והשריפה בסוף חמישית אינו אלא מנהג בעלמא ודאי לא יברך עיי"ש.
ואדה"ז ממשיך דמ"מ אם שורף בתחילת שש פשיטא שמברך כיון שמקיים מצות שריפה דרבנן, והרי אפילו אם בדק ומצא חמץ בפסח מברך לפני הביעור, כ"ש הכא שלא בירך בעת הבדיקה עיי"ש.
היוצא מזה דאדה"ז סב"ל דלפי הרמ"א לא יברך כלל כששורף בסוף שעה חמישית, דהרי סב"ל דבמפרש וכו' ובודק באמצע השנה אינו מברך, וא"כ קשה לומר דכוונת הרמ"א שכתב דלא יברך אחר הבדיקה שהוא משום שיברך למחר בעת השריפה, דהרי בפשטות שורפין בסוף חמש ולא בתחילת שש, וכמ"ש הרמ"א לקמן סי' תל"ד סעי' ב': "וטוב לחזור ולבטלו פעם אחרת ביום י"ד סוף שעה חמישית, קודם שתגיע שעה ששית, שמשתגיע שעה ששית נאסר ואין בידו לבטלו. ואין לבטלו ביום אלא לאחר ששרף החמץ, כדי לקיים מצות שריפה בחמץ שלו (מהרי"ו), וכתב שם המג"א: "וא"כ צריך לשרוף קודם שעה ששית", ואם הי' כוונת הרמ"א שהוא ישרוף למחר בתחילת שש בכדי שיוכל לברך הי' צריך לפרש זה, ובמילא נמצא דלפי הרמ"א לא יברך למחר כלל, והדרה הקושיא לדוכתיה דאם סב"ל להרמ"א כהאור זרוע למה לא יברך לאחר הבדיקה? וצ"ע. ולכאורה עכצ"ל כהש"ך דהרמ"א עצמו סב"ל כהרמב"ם דאם שכח וכו' לא יברך כלל ולכן גם הכא אינו מברך, אלא דאכתי קשה קושיית המג"א על הב"ח כנ"ל, דגם הרמב"ם מודה במצוה שיש המשך דחייב לברך וכאן הרי יש המשך בביעור חמץ? ועוד ית' אי"ה.
ע"כ