האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני כו' הרי זה צדיק גמור

בגמ' תנא אין מחייבין אותו להכניס ידו לחורין ולסדקין לבדוק מפני הסכנה וכו' והא אמר ר' אלעזר שלוחי מצוה אינן ניזוקין אמר רב אשי שמא תאבד לו מחט ואתי לעיוני בתרה, ומקשה וכה"ג לאו מצוה הוא והתניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או שאהי' בן עוה"ב הרי זה צדיק גמור? ומתרץ דילמא בתר דבדק אתי לעיוני בתרה.

והתוס' בד"ה שיזכה וכו' הרי זה צדיק גמור הקשו ממתניתין דאבות פ"א אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס כו' וא"כ איך אפ"ל שהוא צדיק גמור? ומתרצים דשם איירי באופן דאם לא תבוא לו אותה הטובה שהוא מצפה תוהא ומתחרט על הצדקה שעשה, משא"כ כאן עיי"ש, ועי' גם ר"ה ג,ב, שאומר לגבי כורש כאן קודם שהחמיץ וכאן לאחר שהחמיץ, ומקשה דהרי באותה הזמן דאמרינן שהחמיץ כתוב שאמר שיתנו כל מה שצריכים לקרבנות בביהמ"ק וכו' וא"כ איך אפ"ל שהחמיץ, ומתרץ דכתוב שם שנתנו בכדי שיתפללו עבורו ובניו וזהו חסרון, ומקשה בגמ' מהנותן סלע לצדקה בשביל שיחיה בני הרי זה צדיק גמור, וא"כ איך אפ"ל ע"ז שהוא חסרון, ומתרץ כאן בישראל כאן באוה"ע, והתוס' שם הקשו ג"כ קושייתם כהכא מאל תהיו כעבדים המשמשים וכו' ותירצו שהמשנה איירי בעכו"ם דוקא שתוהא ומתחרט אם לא יתקיים מה שמצפה עיי"ש, והתוס' יו"ט ריש אבות הקשה דאיך שייך לומר דאנטיגנוס איש סוכו אמר לתלמידיו ענין הנוגע לעכו"ם דוקא, וגם דלפי"ז איך שייך משנה זו בכלל במסכת אבות כשזה לא קאי אלא על עכו"ם? וביאר (ע"פ התחס' דכאן) דאין כוונת התוס' שהמשנה איירי בעכו"ם, אלא לכל ישראל דאמרינן שלא יהיו משמשין את הרב באופן כזה שמתחרט ותוהא אם לא נתקיים מה שמצפה, אלא דלפי דבעכו"ם כן הוא לעולם, לכן אמרו התוס' דאיירי בעכו"ם, וזה גופא הוא הפירוש בגמ' דאצל כורש הי' זה חסרון כיון שתוהא ומתחרט וכו' והא דאמרינן דה"ז צדיק גמור ה"ז רק בישראל שאינו תוהא.

וישנה מאמר מאדה"ז (שנדפס בשו"ת אדה"ז ובספר מאמרים תקע"ב ועוד) בענין זה, שמקשה על תירוצם של התוס' דאיך אפ"ל דהמשנה באבות איירי באופן שתוהא ומתרחט על מה שעשה אם לא נתקיים וכו' הרי מלשון אנטיגנוס "אל תהיו'" משמע דאין זה אלא עצה טובה בלבד, ואם תוהא ומתחרט וכו' הרי איסור גמור יש בדבר, דהרי לגבי כורש קרי לה "החמיץ"?

ומתרץ באופן אחר, דהנה בצדקה יש מה שהאדם מחוייב ליתן, באופן שישנם עניים שצריכים להחיותם וכו' ובזה מבואר בכ"מ (ראה ב"ב ח,ב) דכופין על הצדקה כיון שהוא מחוייב ליתן, אבל יש מצות צדקה באופן שאינו מחוייב כלל כגון שרוצה ליתן לעני יותר ממה שצריך להחיותו וכו', (וראה גם לקו"ש חכ"ז פ' בחוקותי (ג') בסיום ספר הפלאה ברמב"ם שביאר כעין זה לתרץ סתירת הרמב"ם דבסוף הל ערכין כתב דאל יפזר יותר מחומש, ובפיהמ"ש דפאה כתב שיש מעלה ליתן אפילו יותר מחומש, דבפיהמ"ש איירי כאשר יש עני הצריך סלע בכדי להחיותו, אבל בהל' ערכין איירי כמו בדין ערכין שמנדב מעצמו להקדש כו' דבזה אמרינן שלא יפזר יותר מחומש עיי"ש). וממשיך לבאר דזהו גם החילוק בין ב' מימרות הנ"ל, דהא דאמר אל תהיו כעבדים המשמשים וכו' שם איירי בדוגמת עבדים שמחוייבים לעשות עבודת רבם, ובישראל זהו תרי"ג מצוות שהוא מחוייב לקיים, דבזה אמר אנטיגנוס דתומ"צ שהוא מחוייב לקיים צריך להיות לגמרי שלא ע"מ לקבל פרס אלא רק לשמה, דאם עושה בשביל תועלת, אינו עובד את ה' אלא עובד ראת עצמו, ובזה אומר "אל תהיו וכו'" שכנ"ל ה"ז עצה טובה, כי אפילו אם יהי' ע"מ לקבל פרס ה"ז קיום תומ"צ כדבעי כיון דבישראל אפילו אם לא נתקיים מה שמצפה אינו תוהא ומתחרט, ורק בעכו"ם אמרינן על זה "שהחמיץ" שזהו חסרון כיון דאצלם הוא באופן שתוהא ומתחרט, והא דאמר הכא הנותן סלע וכו' ה"ז צדיק גמור, הנה כאן איירי באופן שכבר קיים את חיובו אלא שרוצה להוסיף יותר בשביל סגולה מיוחדת ע"מ שיחיה בני וכו' דבזה שפיר אמרינן שהוא צדיק גמור והוא בשלימות כיון דאין זה קיום מצוה שהוא מחוייב, ורק במה שהוא מחוייב אמרינן שצ"ל לגמרי שלא ע"מ לקבל פרס ולולי זה ה"ז חסרון עכתו"ד עיי"ש.

אלא דלפי"ז יל"ע בסוגיין, דהרי הכא איירינן לגבי בדיקת חמץ שהוא מצוה שהוא מחוייב לקיים, ולפי הנ"ל איזה ראי' ישנה מהך דהנותן סלע כו' שהוא צדיק גמור לעניננו, דילמא רק התם כן הוא כיון שאינו מחוייב ליתן סלע וכו' משא"כ הכא, וצ"ע.

והנה יש מקשים (ראה דבר שמואל ועוד) דמהו בכלל ראיית הגמ' מצדקה לנדון דידן בבדיקת חמץ, הרי ידוע מה שנתבאר בכ"מ דבצדקה אינו נוגע כוונת הנותן כו' העיקר הוא שהעני קיבל הצדקה להחיות נפשו ולגבי העני אינו נוגע הכוונה וכו', וכמו שהביא הרבי הרבה פעמים מהא דאיתא בספרי פ' ראה דאפילו אם אבד סלע ובא עני והגביה והחי' את נפשו קיים מצות צדקה (ראה שיחת חגה"ש תשמ"ח בארוכה ולקו"ש פ' ראה תשמ"ט הערה 38 ועוד) וא"כ דילמא רק בצדקה אמרינן שהוא צדיק גמור אבל מנלן שכן הוא גם לגבי בדיקת חמץ?

לכאורה י"ל עפ"י המבואר בלקו"ש חי"ט פ' תצא ובהערה 51 דבכל מצוה שתכליתה הוא התוצאה לכו"ע אין צריך כוונה עיי"ש, וא"כ גם בדיקת חמץ הוא בגדר זה שהעיקר הוא התוצאה שימצא החמץ, ובמילא בזה אי"צ כוונה ושפיר יש דמיון ממצות צדקה להכא.

ובזה הי' מקום לתרץ מ"ש בלקו"ש ח"ו ע' 271 שמביא מאמר זה [להוכיח שיש מצוות שיש בהן סגולה מיוחדת לדבר מסויים] ומביא ראי' מהכא שאומר שנותן צמדקה בשביל שיחיה בני, ולכאורה למה לא נקט מצוה אחרת? אלא משום דצדקה יש בו סגולה מיוחדת שיחיה בנו וכו', וכן תפלין וכו' עיי"ש, וממשיך דאין לומר דזה שייך רק בצדקה כיון שלהעני אין נפק"מ, דהרי מוכח מרש"י ותוס' שכן הוא גם בכל מצוות עיי"ש.

ולכאורה למה הוצרך להביא ראי' מרש"י ותוס' הרי מהגמ' עצמה כאן מוכח כן כיון שמדמה צדקה לבדיקת חמץ? ולהנ"ל הי' אפ"ל דמהגמ' עצמה יש לומר דזה שייך רק במצוות כאלו שהתכלית הוא התוצאה כמו צדקה ובדיקת חמץ כפי שנת', ולא במצוות כאלו שהעשי' עצמה היא התכלית כמו בתפילין דאיירי התם, אבל ממה שהקשו התוס' מאל תהיו כעבדים המשמשין וכו' ולא חילקו דתלוי באיזה סוג מצוות משמע דמימרא זו דהנותן צדקה כולל כל המצוות אף שהתכלית הוא בגוף העשי', אבל אכתי יל"ע מה שציין גם לרש"י).

אלא דבעיקר הענין י"ל דאין זה קושיא מעיקרא, דישנם ב' ענינים: א) כוונה. ב) לשמה, דדין כוונה נוגע לקיום המצוה, דהיינו שמתכוון לצאת ידי חובתו בעשי' זו, משא"כ דין לשמה הו"ע אחר לגמרי שאינה שייך לגבי קיום המצוה אלא לגבי שלימות המצוה וכו', דהרי אפילו אם מקיים המצוה שלא לשמה יש לו כוונה לצאת ידי חובתו, אלא שרוצה גם להרוויח לעצמו, וכגון הכא כשחושב משום שיהי' בן עוה"ב הלא אדרבה רק ע"י זה שיוצא ידי חובתו רוצה שיהי' לו עוה"ב או שיחיה בנו כו' וכן באופן שלומד תורה שיתקרא רב כו', דבודאי רוצה לקיים חיובו אלא דמ"מ עושה גם בשביל עצמו, והרי מוכרח לומר כן, דהרי מבואר ברמב"ם הל' תשובה פ"י אודות העבודה לשמה שהיא עבודה גדולה וכו' הכי נימא דכל זמן שלא הגיע למדריגה זו (שהיא מדריגת אברהם אבינו כמ"ש הרמב"ם בהל' תשובה שם, ועי' לקו"ש חל"ג פ' שלח (ב), וחלק כ' פ' לך (ב)) אין יוצאים יד"ח בקיום מצוה? ומוכרח מזה שהם ב' דברים שונים זה מזה כפי שנת'.

ולפי"ז י"ל דכל מה דאמרינן דצדקה שאני כיון דלהעני אין נפק"מ זהו רק בנוגע לכוונה ולקיום המצוה, וכן בהא שהובא מחלק י"ט שכן הוא בכל מצוות שעיקרם הוא התוצאה כל זה הוא לגבי כוונה וקיום המצוה, אבל הכא לא איירינן אם קיים המצוה או לא, אלא אם שייך בזה הענין מיוחד דשלוחי מצוה אינן ניזוקין, וכוונת הגמ' דאולי נימא דבכדי שיהי' לו ההגנה המיוחדת דשלוחי מצוה צ"ל לגמרי לשמה וכו' ולא כשמחפש גם אחר מחט, ולזה מביא ראי' מצדקה שה"ז צדיק גמור, היינו דגם קיום באופן זה הוא בשלימות וא"כ בודאי גם הכא יש לו ההגנה דשלוחי מצוה וכו', ובנוגע לשלימות המצוות אין שום הפרש אם הוא מצות צדקה או מצוה אחרת שגוף העשי' הוא התכלית וא"ש, ועי' גם קו"ש כאן.

ולפי"ז יש להקשות על מ"ש האגלי טל בהפתיחה לתרץ דברי הרמב"ם, דבהל' ת"ת פ"ג ה"ה כתב: תחילת דינו של אדם אינו נידון אלא על התלמוד ואח"כ על שאר מעשיו. לפיכך אמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה בין לשמה בין שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה עכ"ל. והנה מסגנון הרמב"ם וממה שאמר "לפיכך" משמע דדין זה דלעולם יעסוק אדם בתורה כו' הוא דין מיוחד בתלמוד תורה דמצד גודל המעלה דלימוד התורה אמרינן שיעסוק אפילו שלא לשמה וכו', וכן נקט גם הלשון "לעולם יעסוק אדם בתורה כו'" ולא נקט מצוות, וקשה דהרי בגמ' (לקמן נ,ב, והוריות י,ב, ובכ"מ) הובא המימרא בשם רב יהודא אמר רב ושם אמר ג"כ "מצוות" ולמה השמיט זה הרמב"ם? ולא עוד אלא שמשמע מדבריו שהוא דין מיוחד משום מעלת התורה ואינו שייך לכל המצוות? ואין לומר דהרמב"ם גריס שם רק "בתורה" דהרי לקמן הובא זה לענין מצוות לגבי נשים שאין עושות מלאכה בערבי שבתות כו', וכן בהוריות שם מובא ע"ז הראי' מבלק שהקריב מ"ב קרבנות שלא לשמה ועי"ז זכה שיצא ממנו רות עד דוד המלך ע"ה שריווה הקב"ה בשירות ותשבחות כו' עיי"ש, וקרבנות אינו ענין של לימוד התורה אלא מצוות?

ותירץ האגלי טל בהקדם דהא דאמרינן דמתוך שלא לשמה בא לשמה אין הפי' דע"י עצם העשי' מתרגל בזה ובמילא אח"כ יוכל לבוא לידי לשמה, אלא הפי' הוא דזכות המצוה שמקיים אפילו שלא לשמה פועל עליו שיבוא ללשמה, וכעין ענין של שכר כו', וראי' לזה מהך דבלק, דשם לא שייך לפרש דע"י הרגילות של בלק פעל זה רגילות אצל דוד, אלא שהו"ע של שכר דזכות מצוה זו אף שהיתה שלא לשמה פעל שיצא ממנו רות ואח"כ דוד שריוה להקב"ה בשירות כו', ולפי"ז מובן דדין זה שייך רק כשיש בעשייתו משום קיום מצוה דאז שייך לומר שבזכות קיום זה יש לו שכר כו' שיבוא אח"כ ללשמה, אבל אם אין בעשייתו קיום מצוה לא שייך זה.

והנה ידועה שיטת הרמב"ם שבהל' שופר (פ"ב ה"ד) פסק דמצוות צריכות כוונה ואם לא נתכוון לא יצא, ואילו בהל' חמץ ומצה (פ"ו ה"ז) פסק לגבי אכילת מצה דאם אכל בלי כוונה יצא ידי חובתו, וכבר האריכו המפרשים לתרץ סתירת הרמב"ם עי' במגיד משנה שם ועוד. ואדה"ז בשו"ע סי' תע"ה סעי' כ"ח הביא בזה תירוץ של הר"ן (ר"ה כח,א) וז"ל: אכל מצה בלא כוונה שלא נתכוון לצאת י"ח באכילה זו יצא ולא אמרו שכל המצות שעשאן שלא במתכוין דהיינו שלא נתכוין לצאת ידי חובתו בעשייה זו לא יצא ידי חובתו אלא במצות שאין בהן הנאת הגוף כלל כגון ק"ש ותקיעת שופר ונטילת לולב וכיו"ב שכשלא נתכוין בעשייתן לשם מצוה לא קיים המצוה כלל שאינו אלא כמתעסק בעלמא ואין עשייתו נקרא עשיית מצוה, אבל מצות התלויות באכילה כגון פסח מצה ומרור וכיו"ב כיון שיש בהן הנאה לגוף אף שלא נתכוין לצאת באכילה זו יצא י"ח, שהרי על כרחו נהנה הגוף מאכילה, והרי זו נקראת אכילה ונמצא שקיים מצות האכילה כו' עכ"ל. הרי מבואר בזה דבכל המצוות שאינן ענין של הנאה רק אם יש לו כוונה יוצא י"ח, משא"כ במצוות התלויות בהנאה יוצא י"ח אפילו בלי כוונה (וזהו בדוגמא שמצינו גם באיסורים דמתעסק בכל התורה כולה פטור משא"כ בחלבים ועריות חייב שכן נהנה וכפי שנת' בשיעור ה' ואכ"מ).

ולפי"ז מבאר האגלי טל בעניננו דכשעוסק במצוות שלא לשמה משום ענין אחר וכו' הרי אין אצלו כוונת מצוה, ולשיטת הרמב"ם דבמצוות אלו שאין בהם הנאה כו' לא יצא ידי חובתו, לא שייך לומר שמתוך שלא לשמה בא לשמה דהיינו דבזכות עשי' זו יבוא ללשמה, דהרי אי"כ קיום המצוה כלל, משא"כ מצוות ת"ת שהוא מצוה של הנאה כדכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב וראה גם בט"ז יו"ד סי' רכ"א ס"ק מ"ג להלכה בנוגע לתלמוד תורה שהו"ע של הנאה ולכן אסור במודר הנאה מחבירו כו', וראה לקו"ש חי"ד פ' האזינו לגבי ברכת התורה שהיא ע"ד ברכת הנהנין, הנה מצוה זו יוצא גם בלי כוונה, ולכן הרמב"ם לשיטתו סב"ל דדין זה דלעולם יעסוק כו' משום שיבוא לשמה הוא רק בלימוד התורה גרידא, משא"כ בשאר המצוות לא, ורק רב יהודא אמר רב דסב"ל דמצוות אין צריכות כוונה, (כמ"ש בהגהת אשר"י ר"ה כ"ח) נמצא דבכל המצוות יש קיום אפילו בשלא לשמה, לשיטתו אזיל שלעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות שלא לשמה כו' שיבוא ללשמה, כיון שיש קיום מצוה לעולם, אבל הרמב"ם לשיטתו פסק כן רק בנוגע לתורה.

אבל לפי הנ"ל יש להקשות עליו דעצם יסודו דכשמקיים מצוה שלא לשמה ליכא בזה קיום מצוה משום דמצוות צריכות כוונה תמוה, כיון ד"כוונה" ו"לשמה" הם שני מושגים שונים, וכנ"ל דבלי כוונה היינו שאינו מכוון לצאת ידי חובתו כגון קורא ק"ש להגיה ס"ת וכו', משא"כ שלא לשמה הוא דבודאי מכוון לצאת ידי חובתו אלא שיש לו ג"כ פני' כגון לקבל שכר או שלא להענש כו' ואדרבה כיון דזהו כל כוונתו הרי שפיר רוצה לצאת ידי חובתו, כיון דרק עי"ז מקבל שכר וכו', וא"כ איך אפ"ל דבכל המצוות אם מקיימם שלא לשמה אי"כ קיום מצוה כלל? עוד יש להקשות דהרי בהל' תשובה פ"י ה"ה הביא הרמב"ם דין זה דלעולם יעסוק כו' ושם איירי לגבי חינוך הקטנים, ופשוט דכוונתו שם קאי גם על עשיית המצוות, דאם לא כן נמצא דקטנים לא יתחנכו כלל בקיום המצוות. ואחרון אחרון הוכחת אדה"ז בקונטרס אחרון (הל' ת"ת פ"ד ה"ג) דעל כרחך גם לשיטת הרמב"ם ה"ז גם בכל המצוות ולא רק בתורה, דהרי בהל' תשובה איירי גם לגבי נשים, ונשים הרי פטורות מתלמוד תורה, ועכצ"ל שאיירי שם בנוגע למצוות, לא כהאגלי טל?

והנה התוס' הקשו בכמה מקומות (ראה לקמן נ,ב ד"ה וכאן, ותוס' סוטה דף כ"ב ובכ"מ) דאיך אמרינן דלעולם יעסוק אדם כו' שלא לשמה כו' הרי בברכות יז,א, איתא דכל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא? ותירצו דבברכות מיירי שלומד שלא ע"מ לעשות אלא לקנטר, משא"כ כשלומד משום שכר או להתכבד וכו', בזה אמרינן דלעולם יעסוק אפילו שלא לשמה עיי"ש, והלח"מ בהל' ת"ת כתב דזהו גם שיטת הרמב"ם, והברכי יוסף סי' רמ"ט ס"ק י"ב הוכיח דזהו גם שיטת הרמב"ם דהרי בהל' תשובה שם כשהזכיר לימוד שלא לשמה הזכיר רק לימוד בשביל שכר וכו' ובהמשך לזה הביא הדין דלעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה כו', משמע דרק באופן כזה קאי, אבל לא כשלומד שלא לעשות ולקנטר עיי"ש.

אבל אדה"ז בהל' ת"ת הביא שם בתחילה דעת התוס' דאם לומד שלא לקיים נעשה לו סם כו' ועדיף שלא ילמוד, ואח"כ כתב די"א דגם בזה אמרינן לעולם יעסוק אדם שלא לשמה כי המאור שבה יחזירו למוטב וכו' ובא"ד כתב: "וכן דעת הרמב"ם במ"ש לפיכך", הרי דסב"ל בהדיא שלא כהלח"מ והברכי יוסף בשיטת הרמב"ם, וכוונתו הוא דזהו כוונת הרמב"ם ב"לפיכך" דכיון דמעלת התורה גדולה כ"כ לכן אפילו כשלומד שלא ע"מ לעשות כו' עדיף יותר שילמוד דמצד מעלת התורה אמרינן דהמאור שבה מחזירו למוטב.

ויש להביא ראי' לאדה"ז דזהו שיטת הרמב"ם ממ"ש הרמב"ם בתשובותיו (סי' תנ"ה) שהקשו לו סתירה הנ"ל דלעולם יעסוק אדם בתורה כו' ולאידך גיסא אמרינן דנוח לו שלא נברא? ותירץ הרמב"ם דאין כאן שום סתירה דאה"נ שכשעוסק בתורה שלא לשמה שלא ע"מ לקיים טוב לו שלא נברא, מ"מ אמרינן דימשיך לעסוק בזה כיון דעי"ז יבוא ללשמה עיי"ש, הרי מפורש כאדה"ז דגם על אופן זה סב"ל להרמב"ם דיעסוק אפילו שלא לשמה, (ומה שהקשה הברכי יוסף מהא דבהל' תשובה לא הזכיר זה, אפ"ל דשם קאי לענין חינוך דמתחילים שלא לשמה כו' ובודאי לא שייך שם שלא לשמה שלא ע"מ לעשות אלא שלא לשמה בשביל שכר וכו' ולכן לא הזכירו שם).

עכ"פ היוצא מכל זה דמ"ש הרמב"ם בהל' ת"ת דיעסוק שלא לשמה הרי הוא קאי באופן שלומד שלא ע"מ לעשות דמ"מ יעסוק בתורה וכו' כנ"ל, ולפי"ז מתורץ למה הביא הרמב"ם דין זה גם בהל' ת"ת דמשמע דזהו מעלה מיוחד ששייך בת"ת, כי כאן אה"נ הוא דין מיוחד בת"ת, דמצד גודל מעלת התורה אמרינן דאפילו כשלומד ע"מ שלא לעשות ויש בזה חסרון בעצם הלימוד דנעשה לו סם וכו' הנה מ"מ מצד גודל מעלת התורה אמרינן דמ"מ ילמוד, משא"כ בשאר מצוות לא שייך מקיים שלא לעשות וכו' ורק סתם שמקיים משום שכר וכו', ונמצא דחידוש זה הוא חידוש מיוחד בתלמוד תורה, וזהו הוכחת אדה"ז דכיון שכתב לפיכך יעסוק בתורה אפילו שלא לשמה מוכח דסב"ל דזהו גם באופן שמקיים שלא ע"מ לעשות, דלכן יש כאן חידוש מיוחד על כל שאר המצוות וכפי שנת'.

וי"ל דמ"מ נקט הרמב"ם גם בהל' תשובה הלשון "בתורה" ולא נקט במצוות, כיון שעיקר החידוש שבזה בכלל הוא בתורה דאף כאשר יש חסרון בלימודו כו' מ"מ יעסוק שלא לשמה, משא"כ בשאר המצוות הרי גם כשעוסק משום קבלת שכר וכיו"ב ליכא חסרון בקיום המצוה עצמו, ומזה ידעינן במילא שבודאי כן הוא לגבי מצוות, וזהו כוונת אדה"ז בקונטרס אחרון שם, ועי' ג"כ במאמרים קצרים לאדה"ז ע' תקס"ט, מובא בס' שו"ת אדה"ז מילואים סי' ח' כעי"ז ושם תירץ ג"כ קושיית התוס' הנ"ל מהסתירה כמו שתירץ הרמב"ם בתשובותיו, וראה לקו"ש ח"כ ע' 48 הערה 19.

ע"כ