בענין אין ספק מוציא מידי ודאי

הנה בסוגיין הקשה על רבא דאין ספק מוציא מידי ודאי, מחבר שמת והניח מגורה מליאה פירות דה"ה בחזקת מתוקנים אלמא דספק מוציא מידי ודאי, ותירץ התם ודאי וודאי הוא כר' חנינא חוזאה חזקה על חבר וכו' היינו שהוא ודאי שעישר ואין זה ספק, ואח"כ תירץ דה"ז "ספק וספק" ולא ודאי וספק הוא דדילמא עביד כר' אושעיא דאמר רבי אושעיא: מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה, כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר, וה"נ אין זה ודאי טבל דדילמא לא נתחייב בתרו"מ מעולם.

וביארו רש"י ותוס' דהערמה של ר' אושעיא מועיל רק לגבי בהמתו אבל לא לגבי האדם, דהאדם אסור מדרבנן לאכול אכילת קבע, כי כשם שיש איסור מדרבנן לאדם לאכול אכילת קבע קודם גמר מלאכתו כו' כן נמשך איסור זה גם עכשיו כשהכניסה במוץ וגמר מלאכתו בבית ולא ראה פני הבית ושום דין לא נשתנה, משא"כ בבהמתו -דאפילו אכילת קבע אצלה הוה כאכילת עראי- מותר להאכילה אפי' קבע, אבל אם הי' מכניסו לאחר גמר מלאכה הי' אסור ליתן לבהמתו כלל דטבל אסור בהנאה וכדביארו התוס' בד"ה כדי (ב'), ולכן הי' קשה להם דא"כ למה אמרינן ביורש שהן בחזקת מתוקנין, ומשמע שאפילו הוא עצמו יכול לאכול, הרי לגבי האדם צריך לומר דאין ספק מוציא מידי ודאי איסור, כיון דאפילו אם עביד כר' אושעיא יש עליו איסור אכילה מדרבנן ונמצא דשוב אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי?

והתוס' תירצו בב' אופנים: א) דבדרבנן באמת אמרינן דספק [הרגיל] מוציא מידי ודאי, ומתניתין דמבואר דאם חזינא צריך בדיקה, איירי שלא ביטלו ובדיקה הוא מה"ת ולכן אמרינן דבחזינא צריך לחזור ולבדוק דאין ספק מוציא מידי ודאי, אבל אם כבר ביטלו וחיוב בדיקה היא מדרבנן1, אפילו בחזינא אי"צ בדיקה ב) דבאמת גם בדרבנן אמרינן דאין ספק מוציא מידי ודאי והא דאמרינן שהן בחזקת מתוקנים ה"ז רק לגבי בהמה עיי"ש, ובנוגע לרש"י לפום ריהטא משמע דסב"ל כתירוץ הראשון שבתוס' דבדרבנן אמרינן דספק מוציא מידי ודאי.

אבל באמת כשנדקדק בלשון רש"י מובן שמתכוון לביאור אחר, דרש"י כתב: "וגבי איסור דרבנן סמכינן אחזקת חבר שעישרן" וכ"כ בנדה טו,ב, (בד"ה כדי) וז"ל: כדי שתהא בהמתו אוכלת - אפי' לאחר מירוח, ולהכי נקט בהמתו דאילו אמאכל אדם לא מצי למימר הכי דאי נמי לא מחייב מדאורייתא רבנן גזור על אכילת קבע אפי' בדבר שלא נגמרה מלאכתו אבל מאכל בהמה קבע שלה עראי חשיב לה ..דתנן במסכת פאה (פ"א מ"ו) מאכיל לבהמה לעופות ולחיות עד שימרח הילכך כל כמה דלא חל עליה שם טבל דאורייתא מאכיל לבהמתו, והכא [בחבר שמת] כיון דאיכא למימר דעביד להו כרבי אושעיא מותרין לאדם דלגבי איסורא דרבנן מהניא חזקת חבר", דמשמע דלגבי רבנן סמכינן אחזקה דר' חנינא דהוה ודאי והוה ודאי מוציא מידי ודאי.

ולכאורה הרי לתירוץ זה הב' בגמ' לא סב"ל מחזקה דר' חנינא חוזאה אלא דספק מוציא מידי ספק, וא"כ הי' לו לרש"י לומר דבדרבנן אמרינן דספק מוציא מידי ודאי, ולמה כתב דסמכינן "אחזקת חבר כו'", ועי' גם בתור"פ שהקשה קושיא הנ"ל ותירץ כרש"י ואח"כ תירץ כתוס' דבדרבנן ספק מוציא מידי ודאי, הרי מוכח בהדיא מדבריו שהם ב' תירוצים שונים.

ולכן צריך לומר דכוונת רש"י היא דגם תירוץ הב' סב"ל מחזקה דר' חנינא חוזאה, והחילוק הוא דלתירוץ הראשון בגמ' ה"ז נחשב לודאי ממש גם בדאורייתא, ותירוץ הב' סב"ל דחזקה זו אינו ודאי לגבי דאורייתא, ואכתי הוה בגדר ספק, ומיהו בנוגע לדרבנן הם אמרו והם אמרו דחזקה זו הוא הוה ודאי לגבי דרבנן, דלגבי איסור דרבנן ה"ז ודאי מוציא מידי ודאי, דסמכינן על חזקה זו ואמרינן דהוה ודאי.

ועי' גם בחי' ר"ד שכ"כ בהדיא, בביאור תירוץ הב' שסומכין על חזקתו של ר' חנינא חוזאה שתהא כודאי לענין איסור של דבריהם וז"ל: כוונתי לומר שלא נדו מתירוצא קמא דנקיטי לה משום דר' חנינא חוזאה אלא באיסורא דאורייתא, אבל באיסורא דרבנן סמכי אתירוצא קמא ולא נדו מיני' עכ"ל, ועי' גם בחי' הרמב"ן בד"ה ומכניסה.

ולפ"ז יוצא נפק"מ להלכה לפי רש"י שאין צריך לומר דמתניתין איירי שלא ביטל, כי אפילו אם ביטל והוה רק מדרבנן אמרינן דאין ספק דאכלתיה מוציא מידי בדיקה דרבנן, כיון דשם אין חזקת ודאי לומר דאכלתיה, ורק הכא שיש הך חזקה דר' חנינא דבודאי עישר מותר לו להיורש לאכול דלגבי דרבנן ה"ז ודאי.

ומצינו שיטה אחרת בזה לגמרי, והוא בתוס' מנחות סז,ב, שהביא שיטת ר' אפרים וכ"כ בחי' ר"ד כאן ובארוכה בתוס' ר"פ ותוס' הרא"ש כאן ועוד, דסבירא ליה דלאחר שנגמר מלאכתו בבית מותר אפילו לאדם אכילת קבע, וטעם החילוק בין קודם שנגמר מלאכתו [שמותר רק באכילת ארעי ולא אכילת קבע] הוא, דכל זמן שהוא בשדה לפני גמר מלאכה כו' אכתי יכול לבוא לידי חיוב דאורייתא, במילא אסרו רבנן לאכול אכילת קבע משום גזל כהן כו' דע"י אכילת הבעלים יפסיד אח"כ הכהן או הלוי, אבל לאחר שהכניסה במוץ וגמר מלאכתו בבית, דאז אי אפשר עוד שיתחייב בהן מדאורייתא, לכן נפקע האיסור דרבנן להאדם, ובמילא שפיר אמרינן הכא לגבי היורש שמותר לאכול מהן, כיון דאיירי בפירות שכבר נגמר מלאכתן, והוה ספק מוציא מידי ספק.

ובמילא לא קשה מהברייתא דביצה יג,א, שהביאו התוס' הכניס לבית שבלין לעשות מהן עיסה אוכל רק אכילת עראי, דשם איירי כל זמן שעדיין לא נגמרה מלאכתן לכן לא נפקע האיסור, כיון דאפשר שאכתי יבוא לידי חיוב דאורייתא, אם יחזירם להשדה ויגמור שם מלאכתן ושוב יכניסנו ע"י פני הבית, משא"כ הכא איירינן באם גמר מלאכה הי' כבר בבית, ונמצא דלא שייך עוד שיתחייב מן התורה אפילו אם יוציאם עכשיו בחוץ ויחזירם ע"י פני הבית לא יתחייב כיון שכבר נגמרו מלאכתן בבית, נמצא דמעכשיו לא שייך לומר דע"י אכילתו גוזל ממון כהנים וכו' לכן מותר אפילו מדרבנן, והא דקאמר ר' אושעיא "כדי שתהא בהמתו אוכלת" -ולא קאמר שהוא עצמו יאכל אפילו קבע- כוונתו דזה גופא הוא ההערמה שלו שאומר לאחרים שזהו בשביל בהמתו ולא בשביל עצמו.

ולפי שיטה זו לא קשה גם קושיית התוס' שהקשו ממנחות שם, דקאמר בגמ' שם, דתיקנו רבנן דמירוח נכרי אינו פוטר התבואה משום עשירין שהיו מוכרים תבואתם לנכרי והי' גמר מלאכה כשהוא של נכרי, ואח"כ חוזר וקונים, לכן תיקנו רבנן דאינו מועיל, ומקשה הגמ' דא"כ למה גלגול נכרי בעיסה פטור מחלה ושם לא תיקנו כלום, ומשני דשם בכל אופן אפשר לו ללוש פחות מכשיעור שלא יתחייב בחלה, ומקשה א"כ גם בתבואה יכול לפטור א"ע כדר' אושעיא וא"כ למה תיקנו דמירוח עכו"ם אינו פוטר? ותירץ דשאני התם שהוא בפרהסיא לעשות כר' אושעיא ומתבייש לעשות כן עיי"ש, והקשו התוס' על מה שכתבו דהערמה דר' אושעיא אינו מועיל לגבי האדם עצמו א"כ מהו קושיית הגמ' הלא לגבי האדם אינו מועיל אפילו אם עביד כר' אושעיא? ותירצו דכוונת הגמ' הוא רק בתבואה שראוי לבהמה, דלמה תיקנו שם דגם בזה מירוח אינו פוטר הרי בזה יש לו עצה דר' אושעיא? אבל לשיטת ר' אפרים מובן קושיית הגמ' בפשטות כיון דאי עביד כר' אושעיא וגומר מלאכתו בבית ה"ז מועיל גם לגבי האדם.

ועי' בתורת חיים כאן שכתב וז"ל: מערים אדם על תבואתו וכו'. נראה דלהאכיל בהמתו אפילו טבל גמור שראה פני הבית שרי דמ"ש משאר הנאה דשרי דלא מצינו טבל שהיא אסור בהנאה.. והא דקאמר מערים אדם על תבואתו כשהוא עצמו רוצה לאכול ממנו אכילת קבע איירי ואם מכניסה במוץ שלה ודאי מותר לאכול אדם ממנה אפילו קבע כיון שלא ראו פני הבית אלא דלכתחילה לאו שפיר הוא להפקיע חיוב מעשר מן התבואה לכך קאמר מערים אדם על תבואתו וכו' שמכניסה במוץ שלה ואומר שעושה כן כדי שתהא בהמתו אוכלת ממנה דאורחא דמילתא הוא להאכיל תבואה לבהמה כמות שהיא עם המוץ שלה ואחר שהכניסה בהיתר פטורה היא מן המעשר כיון שלא ראה פני הבית ויכול הוא עצמו לאכול ממנה אפילו קבע עכ"ל.

וזהו כשיטת ר' אפרים שההערמה הוא לגבי האדם עצמו וכפי שנתבאר בשיעור ששים, דכיון דאחר שגמר מלאכתו בבית שוב לא שייך שיחול עוד חיוב דאורייתא במילא נפקע מן האדם גם האיסור מדרבנן ומותר אפילו באכילת קבע, והא דנקט "כדי שתהא בהמתו אוכלת" הפירוש הוא דבזה גופא הוא מערים שאומר שמכניסה במוץ לא להפטר ממעשר אלא שהוא בשביל בהמתו שהיא אוכלת במוץ כו', במילא שוב אפ"ל דבאמת ליכא שום איסור להאכיל לבהמתו טבל, דההערמה כאן הוא רק בשביל האדם.

והנה בתוד"ה כדי שתהא כו' משמע דבטבל שראה פני הבית אפילו בהמה נמי לא אכלה וכו', ומבאר התוס' דמהיקש זה דילפינן דטבל טמא אסור בהדלקה, מזה גופא יש ללמוד גם שכן הוא בטבל טהור שיש שם איסור הנאה של כילוי, דהגמ' קאמר שם בשבת על הא דתנן דאין מדליקין בטבל טמא דילפינן מההיקש דבשתי תרומות הכתוב מדבר דכמו בטהורה אין לו כלום עד ההפרשה שאסור באכילה לפני זה, עד"ז בטבל טמא אסור להדליק בו עד אחר ההפרשה, ומזה ילפינן שיש איסור בטבל טמא על כל אחד ואחד מישראל להדליק כו' כמו שיש איסור אכילה בטבל טהור, וכיון שיוצא דפסוק זה איירי גם בהאיסור הנאה של כילוי בטבל טמא, שוב ילפינן בההיקש שהאיסור הוא גם על טבל טהור, ולכן אסור להאכיל לבהמתו כיון דאסור בהנאה של כילוי.

ולפי"ז מובן שהתוס' שהוכיחו מכאן שאסור להאכיל טבל לבהמתו לשיטתייהו אזלי, דכיון שכתבו לעיל שכל ההערמה של ר' אושעיא אינו מועיל אלא לגבי בהמה, כי לגבי האדם עצמו נשאר האיסור דאכילת קבע גם אח"כ, (וכ"כ רש"י) הרי מוכח דלכן מכניסה במוץ כו' בכדי שיוכל להאכיל לבהמתו, כי אם יגמר מלאכתו בשדה ויכניסה ע"י פני הבית ה"ז טבל גמור מדאורייתא ויהא אסור להאכיל לבהמתו לגמרי, וזהו ראיית התוס' דטבל אסור לבהמה.

אבל ראה בחי' הרשב"א שבת כו,א, (ובתוס' מנחות סז,ב, ותוס' ברכות מז,ב) דסב"ל דליכא שום איסור להדליק או להאכיל לבהמתו טבל טהור, והאיסור הוא רק בטבל טמא, ומפרש ההיקש שם דבשתי תרומות הכתוב מדבר שלכל אחד מהן יש איסור לעשות בטבלו מה שמיוחד לו לעשות כשהוא תרומה, דטבל טהור שמיוחד לאכילה אחר הפרשה אסור לאדם לאוכלו בטבלו, וטבל טמא שמיוחד להדלקה וכילוי אחר הפרשה אסור לעשות זה בטבלו עיי"ש, וזהו שיטת רבינו אפרים דבשביל בהמתו אינו צריך להערים דאפילו בטבל דאורייתא מותר ליתן לבהמתו דאין איסור הנאה אפילו בהנאת כילוי ובמילא עכצ"ל שההערמה היא בשביל האדם עצמו וכשיטתו דלעיל.

ומ"ש התוס' אח"כ דרש"י לא פי' כן בשבת, כוונתם על דין זה -דכנ"ל גם רש"י סב"ל דטבל טהור אסור בהנאה של כילוי- הנה רש"י כתב דאיסור זה אינו מצד ההיקש אלא "וכ"ש טבל טהור" שהוא מק"ו, משא"כ התוס' צריך על זה ההיקש ואי אפשר ללמדו מק"ו, ובפשטות יש לבאר הטעם שהתוס' לא ניחא להו ללמוד זה מק"ו, כיון שיש לומר כסברת הרשב"א לעיל, שהאיסור הוא רק באותו הדבר המיוחד לו לאחר ההפרשה, ולכן י"ל דרק בטבל טמא יש איסור הנאה של כילוי ולא בטבל טהור לכן הוצרכו לההיקש דוקא.

אמנם יש להוסיף על זה עוד, די"ל דרש"י דיליף מק"ו לשיטתו קאי ביבמות פו,א, בד"ה מה תרומה (וראה גם רש"י סנהדרין פג,א ד"ה סימן, ובחי' הריטב"א ב"מ נג,א בשם הראב"ד) דסב"ל שכל האיסור דטבל אינו מצ"ע אלא מצד התרומה המעורב בו, ולכן חייב מיתה ביד"ש בטבל כמו בתרומה עיי"ש, (מובא בלקו"ש חל"ח פ' קרח ב' בביאור שיטת רש"י על התורה בנוגע לתרומת מעשר, וקאמר בהשיחה דרש"י לשיטתו קאי דסב"ל בש"ס דאיסור טבל הוא מצד התרומה שבו עיי"ש). והתוס' שם (בד"ה מה תרומה) הקשו עליו דא"כ למה הדין דכהן האוכל טבל ג"כ חייב מיתה ביד"ש הרי אין עליו חיוב בתרומה, ולכן פירשו שהאיסור דטבל והאיסור תרומה הם ב' איסורים שונים עיי"ש.

והגר"י ענגל באתוון דאורייתא כלל ב' תירץ שיטת רש"י דכהנים מותרים בתרומה רק לאחרי ההפרשה דאז משלחן גבוה קא זכו אבל לפני זה ה"ז של גבוה ואסורים גם בתרומה ואכמ"ל, דלפי"ז י"ל דכיון דסב"ל לרש"י דיסוד האיסור של טבל הוא התרומה שבו, לכן שפיר יליף ק"ו מטבל טמא לטבל טהור, דאם בטבל טמא שקדושתו של תרומה אינו גדולה שם כ"כ, כיון דלא יהא נאכל אח"כ אסר בו רחמנא הנאה של כילוי כ"ש טבל טהור שקדושתו של התרומה שם גדולה יותר דאסור בהנאה של כילוי, משא"כ התוס' דסב"ל דטבל ותרומה הם ב' איסורים שונים נמצא דאיסור טבל לא שייך לקדושה, והוא איסור בפ"ע א"כ אין לעשות ק"ו זה דלמה נימא דטבל טהור חמור יותר כיון שהאיסור טבל אינו שייך להתרומה דאח"כ.

ועי' מנ"ח מצוה שצ"ה שכתב דאפילו אם הכניסן במוץ וגמר מלאכתן בבית, ושוב הוציאן והכניסן דרך פני בית אחר מתחייב מדאורייתא, וז"ל: וזה נראה פשוט כיון דבית טובל אפילו הכניס לבית במוץ דלא נטבל ומירחו בבית דגם כן לא נטבל כמ"ש אם אחר המרוח מכניסן בבית אחר דרך שער בודאי נטבל מן התורה דמה לי נמרח בשדה או נמרח בבית הכלל אם לאחר מירוח נכנס לבית דרך שער הבית נטבל מה"ת כך נראה פשוט עכ"ל. אבל בתור"פ כאן ועוד מפורש דלא סב"ל כן, דהם סב"ל דרק אם מוציאם וגומר מלאכתו בחוץ ואח"כ מכניסן דרך פני הבית מתחייב, אבל לאחר שכבר גמר מלאכתן בבית שוב אי אפשר שיתחייב עוד.

ואפשר לומר שתוס' ורש"י סב"ל כהמנ"ח, נמצא דגם כשהכניסה במוץ אכתי אפשר שיתחייב מן התורה אם שוב יוציאם ויכניסם דרך פני בית אחר, ודומה ממש לדין אכילה לפני שנגמר מלאכתו, במילא אין לחלק ביניהם כלל ואפילו כאשר נגמרה מלאכתן בבית אכתי יש איסור לאדם לאכול אכילת קבע, משא"כ ר' אפרים סב"ל דאם נגמר מלאכתו בבית שוב אינו מתחייב לעולם,צועי' בכל זה היטב.

והנה מכל הנ"ל יוצא שיש פלוגתא אם בדרבנן מקילים לומר דספק מוציא מידי ודאי, דתירוץ א' שבתוס' וכן בתור"פ בחד תירוצא סב"ל דבדרבנן אמרינן דספק מוציא מידי ודאי, אבל תירוץ הב' של התוס' ורש"י חולק, ועי' גם בפמ"ג משבצות זהב סי' תל"ד סק"ב בזה, וצריך ביאור בפלוגתא זו.

ונראה לבאר פלוגתתם דפליגי בהא דאמרינן ד"אין ספק מוציא מידי ודאי", אם הפי' הוא דספק במקום ודאי אינו פועל כלום, ע"ד דאמרינן בחזקה דספק אינו יכול לשנות החזקה כלל ונשאר דין ודאי, כמו בספק גט דאמרינן העמד אשה על חזקתה והוה בחזקת אשת איש, ואם זינתה חייבת מיתה, וא"כ ה"ה הכא ונשאר כאן דין ודאי איסור, או שהפירוש הוא דספק הרגיל שפיר פועל ונעשה ספק, אלא דמ"מ כיון שנשאר ספק אזלינן לחומרא (ראה בס' זכר יצחק החדש סי' ע"ו ובכ"מ שם), דאי נימא דנשאר דין ודאי, צריך לומר שכן אמרינן גם באיסור דרבנן כיון שיש כאן ודאי איסור, וזהו שיטת רש"י ותירוץ הב' של תוס', אבל אי נימא דנעשה ספק השקול שפיר יש לחלק דרק בדאורייתא דספיקא דאורייתא לחומרא אמרינן לחומרא, משא" כ בדרבנן אזלינן לקולא וזהו תירוץ הא' של התוס'

ועי' רמב"ם הל' טומאת מת (פ"ט הי"א): "בור שמטילין לתוכו נפלים המאהיל עליו טמא דין תורה אף ע"פ שחולדה וברדלס מצויין שם אין ספק מוציא מידי ודאי" [היינו דאם ידעינן בודאי שמטילין לבור זה נפל, המאהיל טמא ודאי מן התורה] ולכאורה הרי הרמב"ם עצמו שם כתב בהל' שלאח"ז דספיקא בדאורייתא מן התורה לקולא, וא"כ למה בבור טמא מן התורה, הרי לכאורה יש כאן ספק כיון דחולדה וכו' מצויים שם, ולפי הנ"ל י"ל שהרמב"ם סב"ל באין ספק מוציא מידי ודאי, שנשאר דין ודאי, ולכן טמא מן התורה.

ע"כ