ריש פרק כל שעה

כל שעה שמותר לאכול מאכיל

ברש"י ד"ה כל שעה שמותר לאכול מאכיל: "לדוקייא איצטריך דתידוק הא משעה שאינו מותר לאכול אינו מותר להאכיל" כוונתו דהרי ההיתר להאכיל קל יותר מלאכול בעצמו, וכדמוכח משיטת רבי יהודא דבשעה חמישית אסור לאכול ומותר להאכיל, והטעם בזה כבר נת' -דאף דבדינא ליכא שום חומרא באכילה על הנאה לפני זמנו דבשניהם עובר בלאו, ואינו דומה ליו"ט עצמו דבאכילה חייב כרת משא"כ בהנאה עובר רק בלאו- דחכמים לא רצו לאסור הנאה כיון שעי"ז בעל החמץ מפסיד ממונו לגמרי, משא"כ כשאוסרים רק באכילה הרי אין כאן הפסד ממון שהרי יכול ליהנות או למוכרו, וזהו טעמו של רבי יהודא דבשעה החמישית אסור לאכול דגזרו חכמים משום סייג משא"כ בהנאה מותר, וקשה ליה לרש"י דאם מותר לאכול כ"ש דמותר להאכיל, ולכן פירש דלדוקייא איצטריך דכוונתו להדיוק דבשעה שאסור לאכול אסור גם להאכיל.

והמהרש"א כאן הקשה -דבשלמא לפי ההו"א דמתניתין אתי כר"מ דאוכלין כל חמש ושורפין בתחילת שש מובן דלגופיה לא איצטריך דאם מותר לאכול כ"ש שמותר להאכיל, אבל - לפי מה דמסיק דמתניתין כר"ג דכל שעה שכהן מותר לאכול תרומה מותר לישראל להאכיל, א"כ זה גופא הוא חידוש, דאף שהישראל עצמו אסור לאכול מ"מ מותר להאכיל? ותירץ דגם זה פשיטא עיי"ש, ויש לבאר כוונת דבריו ע"פ הנ"ל, דהמהרש"א סבירא ליה דכיון דאיסור הנאה הוה פסידא להישראל לגמרי ובזה לא רצו חכמים להחמיר כ"כ כיון דעי"ז מפסיד החמץ לגמרי, וא"כ כיון דלר"ג התירו לכהן לאכול תרומה בשעה חמישית משום הפסד תרומה, אלמא דשעה זו לא חמור כ"כ דנימא שיטעה לאכול גם אחרי שש כו' וא"כ ידעינן בדרך ממילא דלא גזרו אז איסור הנאה לישראל, ולכן סב"ל לרש"י דגם זה לא איצטריך לגופיה אלא לדיוקא.

אבל יש מפרשים דסב"ל דכוונת רש"י קאי רק לפי ההו"א (וכידוע בכללי רש"י1 שמפרש המשנה גם לפני הקס"ד בהסוגיא, והטעם פשוט כי רש"י מסביר על סדר הגמרא ואם יסביר כפי המסקנא לא יבינו את שאלת הגמ' וכל המו"מ) דקאי לפי ר"מ, דאז עכצ"ל לדוקייא איצטריך משא"כ לפי המסקנא דאתי כר"ג באמת איצטריך לגופיה, דהנה בתויו"ט כאן פירש ג"כ כרש"י דלדיוקא איצטריך, והקשה עליו בתוס' חדשים דבשלמא רש"י דדרכו לפרש גם לפי ההו"א בגמ' א"ש שפירש לדיוקא איצטריך לפי ההו"א דאתי כר"מ כנ"ל, אבל התויו"ט דמפרש כפי מסקנת הגמ' (שמפרשי המשניות -כמו הרע"ב והתוס' יו"ט- שחיברו פירושם לפי סדר המשניות קבעו מיד את מסקנת הסוגיות) למה פירש שהוא רק לדיוקא, הרי יש חידוש בזה גופא לפי ר"ג דישראל מותר בהנאה כל זמן שכהן מותר לאכול תרומה? הרי דהתוס' חדשים פירש דרש"י קאי רק לפי הקס"ד, כי אי נימא כהמהרש"א לא קשה כלום על התויו"ט, כיון רש"י קאי גם לפי המסקנא, ובדעת התוי"ט שפיר יש לתרץ דסב"ל כהמהרש"א דגם למסקנא אמרינן דלדיוקא איצטריך.

ועי' גם בחי' הר"ן כאן שכתב עד"ז, (וכ"כ בתוס' חדשים מדיליה עיי"ש) דלפי המסקנא דאתי כר"ג יש חידוש בזה גופא דלא נימא דאם נתיר לישראל בהנאה לאחר שכבר יש אצלו איסור אכילה הנה גם כהן יחשוב שהוא מותר בהנאה שעה לאחר זמן אכילה של תרומה וזה בודאי אסור, ולכן הו"א דלפי ר"ג גם הנאה אסור בשעה חמישית, ולזה קמ"ל במתניתין דלא גזרינן כן וישראל באמת מותר ליהנות לאחר איסור אכילתו, כי לעיל יא,ב, תנן: "רבן גמליאל אומר: חולין נאכלין כל ארבע, ותרומה כל חמש, ושורפין בתחלת שש" ושם לא פירש כלום דעתו בנוגע לאיסור הנאה, וע"ז בא מתניתין ומפרש דעתו.

ובזה תירץ הר"ן בהא דקאמר בתחילה לימא מתניתין דלא כרבי יהודא, והקשו התוס' דהרי גם למסקנא לא אתי כר"י אלא כר"ג? ולהנ"ל ניחא די"ל דבשלמא אם מתניתין כר"מ דלפי שיטתו ליכא כאן שום חידוש, עכצ"ל דכל המשנה בא לסתום כר"מ דנדע דהלכה כמותו, ולכן קאמר לימא מתניתין דלא כר"י היינו דמוכח ממתניתין דלא כרבי יהודא, משא"כ למאי דמסיק דאתי כר"ג, הרי יש חידוש כנ"ל בביאור שיטתו דגם הוא מודה דישראל מותר להאכיל בשעה חמישית ולא גזרינן כנ"ל, ונמצא דלא בא התנא בזה לאפוקי מרבי יהודא, אלא בא לבאר דעת רבן גמליאל דגם לר"ג מותר בהנאה בשעה חמישית, דזה לא ידעינן עד עכשיו, ובמילא לא קשה דמתניתין דלא כרבי יהודא, דלעולם י"ל דהלכה כרבי יהודא ומתניתין כאן בא רק לפרש דעת ר"ג וכדאיתא לעיל יג,א.

ועפ"ז ביאר גם דלא קשה קושיית התוס' לעיל יג,א, (בד"ה ר"ג) דלעיל שם פסק רב כרבי יהודא דאוכלים כל ארבע ותולין כל חמש וכו' ומקשה רבא ממתניתין דילן דסתם התנא כרבי מאיר ולמה הלכה כרבי יהודא? ומתרץ דמתניתין לא קאי כר"מ [כיון דלא קאמר כל שאוכל מאכיל] אלא כר"ג, ומקשה א"כ נימא הלכה כר"ג כיון שהוא המכריע ביניהם, והלכה כדברי המכריע, ומתרץ דר"ג לאו מכריע הוא ומבאר רש"י בזה וז"ל: לאו מכריע הוא .. דאין הכרעת דעת שלישית מכרעת, והא הכרעת דעת שלישית היא, דהא ר' מאיר ור' יהודה לא איירי דניהוי שייך חילוק בין זמן תרומה לזמן חולין כלל, דאי הוה תנן: ר' מאיר אומר אחד חולין ואחד תרומה כל חמש, ר' יהודה אומר אחד חולין ואחד תרומה כל ארבע, ורבן גמליאל אומר: חולין כל ארבע, תרומה כל חמש - הויא הכרעה, אבל השתא, דאינהו לא אדכור תרומה וחולין כלל, ולא גלו דעתם שיהא שום רמז דין לחלק ביניהם - לאו הכרעה היא, אלא דעת שלישית עכ"ל.

וקשה א) למה לא הקשה רבא דנימא הלכה כר"ג דסתם התנא כמותו כמו שהקשה לפי ר"מ. ב) לפי האמת למה לא פסקינן כר"ג דהלכה כסתם משנה? (עיי"ש בתוס') ולהנ"ל ניחא כיון דכאן בא רק לבאר דעת ר"ג ולא לסתום המשנה כר"ג, וכל זה אינו כהמהרש"א, דהמהרש"א נקיט דמ"ש רש"י לדיוקא איצטריך קאי גם לפי המסקנא כר"ג, ולפי הר"ן וכו' הרי יש חידוש בגופיה לפי ר"ג.

נמצא שיש ב' אופנים לבאר דברי רש"י, או דקאי רק לפי ההו"א דלפי המסקנא יש חידוש בגופיה. וכהתוס' חדשים והר"ן, או כהמהרש"א דרש"י קאי גם לפי המסקנא.

והנה המהרש"א לשיטתו דרש"י קאי גם לפי המסקנא, הקשה עוד דלפי מה שמבואר בגמ' שיש חידוש דמותר להאכיל לבהמה וחי' כו' אף דחי' מצנעא ליה כו' א"כ למה צ"ל שהוא רק לדיוקא הרי יש חידוש בזה גופא דמותר להאכיל גם לבהמה ולחי' דשייך שישיירו וכו', והמהרש"א כתב שיש ליישב.

ועי' בצל"ח שתירץ דאם זהו החידוש הי' לו להתנא לומר סתם שמותר לאדם להאכיל בהמתו עד שעה ששית ולא חיישינן להצנעה וכו' ולמה תלה זה בדין אכילת האדם, ומשמע משום שאכן זה גופא הוא החידוש דכיון שאדם מותר לאכול לכן מותר גם להאכיל, ולכן הוצרך לומר לדוקייא.

אמנם נראה לתרץ דברי רש"י באופן אחר, דהנה התוס' (בד"ה ואי) הקשו דלמה באמת מותר להאכיל לבהמה וחי' כו' הרי תנן לעיל דמה שמשייר יניחנו בצנעה שלא תבוא חולדה ותטול כו' וא"כ איך מותר לכתחילה להאכיל להן? ותירצו התוס' שיש נפק"מ בין חי' הגדילה בבתים לחולדה עיי"ש, היינו דשיטת התוס' דכאן במתניתין איירינן בבהמה וחי' הגדילה בבתים דאפילו כשמצנעא אינו בחורים וסדקין וכו' אלא רק קצת דאם יבדוק אחריה ימצא מה ששיירה, דבזה תנן במתניתין דמותר, דאם יחשוש ששיירה יוכל לבדוק אחריה ולמצוא, וחולדה שאני דמצנעא בחורין וכו' שאפילו אם יבדוק לא ימצא ובזה אסרו דחיישינן שמא ימצא בתוך הפסח ויעבור עליה בב"י.

ומ"מ א"ש צריכותא דהגמ' במתניתין דאי קתני בהמה הו"א רק בבהמה מותר שהוא בעין ובודאי יבערה מיד, אבל חי' דמצנע קצת, ושייך שלא יבערה ובתוך הפסח ימצא ויעבור, ואי קתני חי' הו"א דרק שם מותר כיון דמצנעא עכ"פ קצת דילמא לא ימצא החמץ כלל ולא יעבור כלום ולכן מותר להאכילה, אבל בהמה אם ישכח ולא יבטל או יבער וכו' בודאי יעבור עליו בב"י אם ימצא אותו קמ"ל.

אלא דמרש"י (ד"ה בהמה) מוכח דלא סבירא ליה כחילוק התוס', דהרי נקט חי' וחולדה ביחד ומשמע דשווים הם, וא"כ הדרה קושיית התוס' לדוכתיה? ומצינו בזה עוד ג' תירוצים בהראשונים.

א) בתוס' הרשב"א ותוס' ר"פ (הובא בהרא"ש) תירצו קושיית התוס' דכאן איירי שהחי' והבהמה כפותה ולא תוכל להצניע, ולכן מותר משא"כ מתניתין דלעיל דמה שמשייר כו' שלא תטול חולדה הוא באינה כפותה ושם יש חשש שתצניע, וכוונת הגמ' דאי נקט בהמה הו"א דוקא בהמה שאינה משיירה כלל, אבל חי' דבאינה כפותה משיירה הו"א דנגזור כפותה אטו אינה כפותה [וכלשון הרא"ש?: "ודחק רבינו שמשון לפרש דמיירי בחיה שכפותה וה"ק דאי משיירא ליה בשאינה כפותה ה"א דנגזר כפותה אטו שאינה כפותה". קמ"ל דאפילו בחיה כפותה מותר ואין גוזרים עיי"ש, ובהא דקאמר ואי קתני חי' הו"א בהמה לא כיון דאי משיירה לא מצנעא ויעבור כו', ג"כ צריך לפרש דהו"א דרק בחי' אין גוזרין בכפותה משום אינה כפותה כין דשם יש קולא דמצנעא ולא יעבור, אבל בבהמה דבשאינה כפותה יש חומרא דיעבור בבל יראה, גזרינן גם בכפותה, קמ"ל דגם בבהמה לא גזרינן.

אלא דלכאורה אכתי צריך להבין, דהרי כיון דבפועל בחי' איירי בכפותה ולכן לא לא מצנעא לה, ואי משיירה יהי' במקום גלוי ומ"מ מותר, א"כ מוכח מזה גופא דבבהמה אפילו שאינה כפותה מותר? וכן הקשה בפר"ח סי' תמ"ג עיי"ש.

ואולי י"ל דכוונתו בכפותה שאינה יכולה להצניע בחורין וכו' אבל קצת הצנעה בבית עצמו ודאי שייך (והוה כמו שכתבו התוס' בחי' דגדילה בבית) ולכן אי קתני חיה הו"א דאף שהיא כפותה מ"מ מצנעא קצת ודילמא לא ימצא החמץ כלל משא"כ בבהמה לא, ואולי זהו מ"ש בתור"פ בתירוצו הב' דאיירי בחבל ארוך שיכולה להצניע דכוונתו קצת בבית ויל"ע.

ב) בחי' הר"ן כאן תירץ וז"ל: ואי תנא חיה דאי משיירא מיהת מצנע ליה. כלומר ולא מצי עבר דדילמא לא משיירא ואי משיירא מצנע ליה והוה ליה כחמץ שנשאר בביתו לאחר בדיקה שאינו עובר עליו, והקשו בתוספות והיכי שרי להאכיל לחיה שדרכה להטמין והא תנן בפ"ק ומה שמשייר יניחנו בצנעה כדי שלא תטול חולדה בפנינו ויהא צריך בדיקה וכל שכן שאסור ליתן לפניה ונדחקו בזה הרבה, ולי לאו קושיא היא, שכך דרכן כשהן נוטלין שלא מדעתנו מצנעי אבל כשאדם מאכילן אוכלין שם ולא מצנעי, ומאי דאמרינן דאי משיירא מיהת מצנעא ליה הכי קאמר דלית לן למיחש דילמא משיירא דאי משיירא מצנע ליה ואינו ידוע לנו, והוה ליה כחמץ שנשאר לאחר בדיקה שלא מדעתו שאינו עובר עליו עכ"ל, היינו דסב"ל דרק כשהחולדה נוטלת מאליה משיירה ומצנעא, אבל כשנותנין להן לאכול לא משיירות וזהו ההיתר כאן, ומ"מ מבאר בגמ' שיש חידוש בבהמה וחי' דאפילו את"ל שמשיירות בהמה לא מצנעא וחי' מצנעא כו'.

ג) הרא"ש כאן תירץ שכל ההיתר להאכילן הוא רק כשעומד עליהן ומשמרן שלא ישיירו וכו', ומ"מ מבאר בגמ' חידוש בבהמה וחי' כי אפילו אם מחמת טירדא יעלים עיניו יש מעלה בבהמה על חי' וחי' על בהמה עיי"ש, וכן פסק אדה"ז בסי' תל"ג סעי' כ"ז וסי' תמ"ג סעי' ב' וז"ל: וכן יכול להאכילן כל שעה ה' לבהמה חיה ועוף ובלבד שיזהר לעמוד עליהם עד שיגמרו לאכול קודם שעה ששית ויראה שלא יצניעו ממה שהן אוכלין בחצירו וישאר מוצנע שם לאחר זמן הביעור ויעבור עליו בב"י ומה שישתייר מאכילתם יבערנו כשתגיע שעת הביעור ואף אם מאכילם קודם שעה ה' צריך ליזהר בזה כמו שנתבאר בסי' תל"ג ע"ש.

ולפי זה י"ל דגם רש"י סב"ל כשיטת הרא"ש דאיירי שמשמרן, כי כל החידוש כאן הוא רק שהוא מותר בהנאה אבל בודאי צריך לשמרן, ולכן לא חילק רש"י בין חולדה לחי', ושפיר כתב ג"כ דלדיוקא איצטריך, כיון שכשמשמרן ליכא שום חידוש שמותר להאכילן, ואף דמבואר בגמ' כנ"ל שיש חידוש בבהמה על חי' כו' הנה הכוונה בזה הוא דאם הי' התנא נקיט רק בהמה הו"א דילמא חי' לא וכן להיפך אי נקיט חי' הו"א בהמה לא, דהיינו אומרים דזה גופא הוא דיוק של התנא, אבל אם לא הי' תנא כלל דין זה ודאי היינו יודעים דמותר להאכילן כשהוא משמרן, (וע"ד שכתבו התוס' לקמן בע"ב בד"ה בשלמא עיי"ש) ובמילא מתורץ קושיית המהרש"א דלכן שפיר הוכרח רש"י לומר דלדיוקא איצטריך, ועי' במראה פנים על הירושלמי ריש פרקין שתירץ כן.

משא"כ אי נימא דרש"י סב"ל כהר"ן הרי בפשטות זה גופא הוא חידוש שכשנותן להם בידים לא משיירא, והא דכפותה לא הזכיר רש"י כלל.

ובהא דקאמר הגמ' דאי מצנעא אינו עובר ישנם כמה פירושים: א) גירסת ספרים אחרים (שהובא במהרש"ל) ברש"י דעובר על בל ימצא ולא אבל יראה, דבל ימצא עובר אפילו בטמון ואינו יודע היכן הוא, משא"כ בל יראה עובר רק אם הוא מונח במקום גלוי, ולפי"ז הפירוש דולא יראה הוא שלא יהי' במקום שיוכל לראותו שהוא בגלוי, אבל לגירסא דידן דכתוב סתם "ולא עבר עליה בבל יראה" י"ל דכונתו לב"י וב"י ונקט חד מינייהו וכן איתא בצ"צ כאן דבש"י יש לש כן וסב"ל כהתוס' דאינו עובר כלום ועוד יתבאר בזה בע"ה.

ע"כ