בגמ' אמר חזקי' מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה וכו', ופירש"י דלשון זה ["לא יאכל" בציר"ה וקמ"ץ] משמע שאסור לו לעשות שום פעולה בחמץ שעי"ז יהי' לו הנאה, כגון למוכרו ולקבל דמים ולקנות דבר מאכל וכיו"ב, וממשיך הגמ' ופליגא דר' אבהו דאמר רב אבהו כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבילה וכו', דמזה גופא דהוצרך התורה להתיר הנאה בנבילה ילפינן דכל מקום שנאמר איסור אכילה ה"ז אסור גם בהנאה, וממשיך לבאר דזה אתי שפיר לר"מ דלגר בנתינה ונכרי במכירה הוא לאו דוקא, אבל לרבי יהודא דדברים ככתבם קשה דדילמא להכי כתבה התורה ההיתר בנבילה להודיע דין זה דדוקא לגר בנתינה וכו'? ומביא לימוד אחר מטרפה דכתיב "אותו" וכו'1, ועכ"פ יוצא מזה דלפי ר' אבהו כל מקום שכתוב בתורה האיסור דאכילה ה"ז כולל גם איסור הנאה דיליף מנבילה משא"כ לחזקי'.
ובהסוגיא אח"כ הקשה על ר' אבהו מגיד הנשה דכתיב לא יאכלו בנ"י את גיד הנשה ותנן דגיד הנשה מותר בהנאה? ומתרץ כשהותרה נבילה הוא וחלבה וגידה הותרה, היינו דההיתר הנאה של נבילה כולל כל הנבילה גם הגיד ובמילא ידעינן מזה שכל גיד הנשה גם דכשרה מותר בהנאה, ומקשה דזה א"ש למ"ד דיש בגידין טעם בשר במילא ה"ז שפיר נכלל בההיתר דנבילה, אבל למ"ד דאין בגידין טעם בשר נמצא דגיד הנשה אינו נבלה אלא כעץ בעלמא וא"כ לא נכלל שם ההיתר הנאה? ומתרץ מאן שמעת לה דאין בגידין בנותן טעם ר"ש והוא סב"ל באמת דגיד הנשה אסור בהנאה עיי"ש.
והנה בדברי ר' אבהו דכל איסור אכילה כולל גם איסור הנאה, כתב בחי' רע"א שיש לבאר זה בב' אופנים: א) דהלימוד מנבילה הוא שבכל מקום יסודו של איסור אכילה הוא ההנאה וכאילו כתבה התורה לא תהנה ע"י אכילה ובמילא ידעינן דכל הנאות ג"כ אסור, כיון שכל איסור האכילה הוא מצד ההנאה שבו והאכילה הוא רק "היכי תמצי" להנאה. ב) דבאמת איסור אכילה הוא איסור מצד עצם מעשה האכילה ולא מצד ההנאה, ואיסור הנאה הוא איסור בפני עצמו דילפינן מנבילה דבמקום שיש איסור אכילה יש גם איסור הנאה, אבל הם ב' איסורים בפני עצמם2.
ויש נפק"מ לפי"ז גם בפירוש הדברים דלפי אופן הא' נמצא דפירוש "לא תאכל" היינו כמו לא תהנה, משא"כ לאופן הב' לא תאכל הוא רק איסור אכילה בלבד, אלא דמרבינן שיש איסור אחר ג"כ והוא ההנאה, ולכאורה נראה שיש גם פירוש שלישי בזה.
דהנה בתוד"ה כל מקום הקשו דלר' אבהו יהא נהנה מחמץ בפסח בכרת כיון דכתיב כי כל אוכל חמץ ונכרתה וגו', ואין לומר דבאמת כן הוא, דהלא לקמן בסוף הסוגיא אינו מחלק בין חזקי' לר' אבהו אם נהנה מחמץ הוא בכרת, ועכצ"ל דלכו"ע אין לו כרת? ותירצו וז"ל: אור"י דלא יאכל ולא תאכל ילפינן מלא תאכלו, אבל כי כל אוכל לא ילפינן מלא תאכלו, עכ"ל. ובחי' הר"ן הביא דברי התוס' וכתב דאין זה מספיק, והוא עצמו תירץ וז"ל: אי ר' אבהו הוה יליף מנבילה דמלשון אכילה משמע הנאה ה"נ דהוה ליה לחיובי כרת אנהנה, אבל ר' אבהו דינא הוה דיליף מנבילה ולא ממשמעותא דלישנא כי היכי דלרבי יהודא יליף דינא מאותו ולא ממשמעותו, וה"ק ר' אבהו ודאי לא תאכל אכילה משמע ולא הנאה, ומיהו מדשרי רחמנא הנאה בנבלה ולא איצטריך, לגלויי אתא דכל לאוי דכותה מתסרי נמי בהנאה אעפ"י שאינו בכלל לשון אכילה וכו' עכ"ל.
ויש לבאר דבריו עפ"י דברי רע"א הנ"ל שיש ב' אופנים לפרש דברי ר' אבהו: א) דמנבילה ילפינן דכל מקום שנאמר לא יאכל ולא תאכל היינו שהתורה אסרה ההנאה שבא ע"י אכילה, וכאילו כתבה התורה לא תהנה ע"י אכילה, וכיון דגדר האיסור הוא ההנאה, במילא ידעינן שכל הנאה אסורה, ולכן הוצרכה התורה להתיר הנאה בנבילה להודיע דנבילה שאני, דלפי אופן זה נמצא דבכלל כשהתורה משתמש בלשון אכילה היינו ההנאה שע"י אכילה. ב) באמת איסור אכילה הוה איסור מחמת עצמו, שהתורה אסרה עצם מעשה האכילה, ואין הפירוש ב"לא תאכל" לא תהנה, אלא דמ"מ ילפינן מנבילה דבמקום שהתורה אוסרת אכילה יש שם גם איסור אחר [הדומה קצת] דהיינו איסור הנאה, אבל בעצם הם ב' איסורים שונים. ולפי"ז י"ל שהר"ן למד בהתוס' דמפרש כאופן הא' ולכן שפיר הקשו דא"כ גם כשכתוב "כי כל אוכל חמץ ונכרתה" צ"ל דהיינו הנאה, וא"כ יהא נהנה מחמץ בכרת, וע"ז תירצו התוס' דילפינן רק כשכתוב לא תאכל כו' שדומה להאיסור דנבילה שכתוב לא תאכלו, ולא במ"ש "כי כל אוכל וגו'", וע"ז הקשה הר"ן דאין זה מספיק דכיון דלפועל ידעינן מנבילה דאכילה היינו הנאה א"כ גם בכי כל אוכל נימא כן? ולכן תירץ הר"ן כאופן הב' דלימודו של ר' אבהו אינו במשמעות התיבה אלא הוא דין בפ"ע דילפינן שיש גם איסור הנאה, ובמילא לומדים רק איסור הנאה כדמוכח מנבילה, משא"כ כרת דאין זה שייך כלל בנבילה כו' לא שייך ללמוד.
אלא דלפי"ז צריך ביאור בדעת התוס', דאי נימא דסב"ל כאופן הא' א"כ גם בכי כל אוכל נימא כן? ואין לומר דסב"ל כאופן הב' דא"כ הי' להתוס' לתרץ כמו הר"ן ולא מצד לשון הפסוק?
ואפשר לומר עפ"י מ"ש בלקו"ש חט"ז וארא ה' (ע' 89) הערה 12 שמביא מ"ש בשד"ח (כללים מערכת כ' כלל קי"ט ד"ה ואנא בסופו) שגם לר' אבהו ("דלא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע") גדר ההנאה שאסרה תורה הוא "שלא יהא בו היתר אכילה" כו' עכ"ל, ובשד"ח גופא מביא שם באריכות יותר דר' אבהו לומד מנבילה לפרש לא יאכל כו' כמו פירושו של חזקי' ב"לא יאכל" היינו דמנבילה ידעינן דכל מקום דכתיב לא תאכל וכו' הכוונה לרבות גם הפירוש שגם לא יהא בו היתר אכילה, דסתם הנאות לידי אכילה הן באות שלוקח בדמים דבר מאכל, ונמצא דלר' אבהו פירוש הפשוט בלא יאכל הוא שיש איסור במעשה האכילה, אלא דניתוסף גם פירוש שגם לא יבוא עי"ז לאכילה אחרת ע"י מכירה, ופירוש זה מרבינן מהא דהוצרכה התורה להתיר הנאה בנבילה, (וכ"כ בשדח חמ"ד שם ובשו"ת דברי מרדכי סי' מ"ז) ובפשטות פירוש זה הוא אופן שלישי על ב' האופנים הנ"ל, דאין זה כאופן הא' דיסודו של איסור אכילה הוא הנאה, וגם אין זה איסור בעלמא דילפינן מנבילה כמ"ש הר"ן אלא דזה מפרשים ג"כ בגוף הקרא.
ולפי"ז אפשר לומר שזהו גם פירושו של התוס', ולפי"ז מובן היטב תירוצם במה שחילקו מלא תאכל לכי כל אוכל וכו' די"ל דרק כשכתוב בלשון איסור על העתיד מפרשינן פירוש זה שלא יבוא לידי היתר הנאה כו' כדכתיב בנבילה לא תאכלו, משא"כ במ"ש כי כל "אוכל" וגו' לא ידעינן לפרש כי אם אכילה עצמה ולא להנאה, וזהו ג"כ כנ"ל דלשיטת התוס' איסור אכילה ואיסור הנאה הם ב' איסורים נפרדים וכפי שנת'.
והנה הגרע"א מביא שהמל"מ (בהל' יסודי התורה פ"ה) סב"ל כאופן הא', דלקמן מז,ב, איתא המבשל גיד הנשה בחלב ואכלו ביו"ט לוקה חמש ואחד מהם משום בישול בשר וחלב ואכילת בשר בחלב, והקשה המל"מ דכיון שיש לאו מיוחד דלא תבשל דילפינן מיניה גם איסור הנאה בבב"ח, א"כ למה לא ילקה שש משום שבעת האכילה גם נהנה מבשר וחלב?
ואין לומר דכיון שעשה פעולה אחת של אכילה באותו האיסור לא שייך שילקה עליו שתים גם משום הנאה, שהרי כתב הרמב"ם (הל' ע"ז פ"ז ה"ב) דהנהנה מע"ז לוקה שתים אחת משום לא תביא תועבה וגו' ואחת משום לא ידבק בידך מאומה וכו' הרי דאף שעושה פעולה אחת לוקה שתים וא"כ ה"ה הכא? ותירץ המל"מ דכאן שאני שכל יסוד האיסור אכילה הוא ההנאה (וכאופן הא') ואין כאן ב' איסורים שונים, ולכן לוקה רק אחת על ההנאה, (אלא שיש קרא מיוחד דלא תבשל שיש איסור הנאה בפ"ע גם בלי אכילה). ונמצא דזהו הטעם בכל מקום שאוכל בשר בחלב אינו לוקה אלא אחת ואינו לוקה גם משום הנאה, כיון דיסודו של איסור אכילה הוא ההנאה.
אבל הגרע"א דחה ראי' זו, די"ל דברייתא דלקמן סב"ל כאיסי בן יהודא (חולין קטו,ב) דיליף איסור הנאה בבשר בחלב בק"ו מערלה עיי"ש, וכיון דאין עונשין מן הדין לכן אינו לוקה משום הנאה, או דסב"ל כר"ש (שם קטז,א) דבשר בחלב באמת מותר בהנאה ויליף מטרפה עיי"ש, משא"כ לדידן דילפינן ממ"ש לא תבשל ג"פ, אפשר לומר באמת כאופן הב' דאיסור אכילה ואיסור הנאה הם ב' איסורים שונים זה מזה והאוכל בשר בחלב באמת לוקה שתים משום הלאו דלא תבשל של אכילה שהוא מצד עצם מעשה האכילה, ומשום לא תבשל של הנאה שאיסורו מצד ההנאה.
והגרע"א הביא ראי' לאופן הב', דהנה הובא לעיל קושיית הגמ' למ"ד דאין בגידין בנותן טעם נמצא דהיתר הנאה של גיד לא נכלל בההיתר נבילה א"כ לר' אבהו למה גיד הנשה מותר בהנאה? והנה אי נימא כאופן הא' י"ל דלא קשה כלום, כי ר' אבהו יליף איסור הנאה רק בכל מקום שיש לפרש דלא תאכל היינו לא תהנה ע"י אכילה כנ"ל, דשם במילא ידעינן שיש גם איסור הנאה, אבל בגיד הנשה למ"ד דאין בו טעם, הרי כאן ודאי אי אפשר לפרש כוונת התורה שהאיסור דאכילה היא ההנאה, דכיון שאין בו טעם אין שם הנאה, ואפילו אם נהנה ה"ז שלא כדרך אכילתו ופטור, ומזה גופא מוכרח למ"ד זה ד"לא יאכלו" דגיד הנשה שאני מכל מקום שכאן האיסור דאכילה הוא מצד עצם מעשה האכילה ולא מצד ההנאה, דאמרה התורה דאף שאין בו טעם וכעצים בעלמא מ"מ יש בזה איסורא דאכילה, ובמילא לא ידעינן שם כלל איסור הנאה, כי כל לימודו של ר' אבהו (לאופן הא') הוא רק במקום שהאכילה הוא הנאה, דשם ילפינן מנבילה דלא תאכל כו' היינו לא תהנה ע"י אכילה, אבל בגיד הנשה דלא שייך לפרש כן באמת מותר בהנאה וא"כ מהו בכלל קושיית הגמ'? משא"כ לאופן הב' ניחא דהרי בכל מקום דכתיב לא תאכל כו' לפי ר' אבהו יש איסור אכילה מצד עצמותו ולא משום ההנאה, ומ"מ מרבינן גם איסור הנאה שהוא איסור בפ"ע כדילפינן מנבילה, וא"כ ה"ה בגיד הנשה אף למ"ד שאין שם טעם מ"מ יש איסור אכילה מצ"ע, ויש לרבות גם איסור הנאה כמו בכל מקום, שאסור למוכרו וכיו"ב ושפיר הקשה הגמ' לדידיה דא"כ למה גיד הנשה מותר בהנאה.
ובהגה"ה שם כתב שרע"א דחה אח"כ ראי' זו, כי י"ל דסוגיין הרי קאי לפי שיטת ר"ש דכיון דהוא סב"ל דאין בגידין בנותן טעם הקשה הגמ' לפי שיטתו, ור"ש ד"כל שהוא למלקות" (מכות יז,א) ולדידיה כתב המהרש"ל שבועות כג,ב, דלוקה אפילו ב"שלא כדרך הנאתו", כיון דעכ"פ יש שם כל שהוא של הנאה, וא"כ סב"ל להגמ' דה"ה הכא דאף דסב"ל דאין בגידין בנותן טעם מ"מ יש שם כל שהוא של הנאה, וא"כ לשיטתו אפילו בגיד הנשה יש לפרש ד"לא יאכלו" הוא משום ההנאה, שהתורה אסרה ההנאה דכל שהוא מגיד הנשה, ונמצא דלא שאני גיד הנשה משאר איסורי אכילה דר' אבהו מפרש שהאיסור שבזה הוא ההנאה שע"י האכילה, ולכן שפיר הקשה הגמ' לשיטתו דא"כ למה גיד הנשה מותר בהנאה, ותירץ דאה"נ דלר"ש באמת אסור בהנאה.
וכתב שעפ"ז יש לתרץ שיטת הרמב"ם שתמהו עליו כל נו"כ, דהנה בסוגיין יוצא כנ"ל דאם סב"ל כר' אבהו, וסב"ל דאין בגידין בנותן טעם צ"ל דגיד הנשה אסור בהנאה כיון שהלאו דאכילה כולל גם הנאה והגיד לא נכלל בההיתר דנבילה כיון שאין בו טעם בשר, וזהו באמת דעת ר"ש, ותמהו מזה על הרמב"ם (ראה רא"ש חולין פרק גיה"נ סי' י"ז שכן תמהו חכמי לוניל ועוד) שהרי פסק כר' אבהו (הל' מאכלות אסורות פ"ח הט"ו) ופסק גם דאין בגידין בנותן טעם (שם פט"ו הי"ז) ומ"מ פסק דגיד הנשה מותר בהנאה (שם פ"ח הי"ד), ותמוה דכיון דאין בגידין בנותן טעם נמצא דגיד הנשה לא נכלל בהיתר הנאה של נבילה וא"כ לפי ר' אבהו הי' צ"ל שהוא אסור בהנאה?
ולפי הנ"ל י"ל שהרמב"ם פירש כוונת ר' אבהו כאופן הא' דילפינן מנבילה דכל איסור אכילה הוא משום ההנאה, וכיון דסב"ל דאין בגידין בנותן טעם נמצא כנ"ל דבגיד הנשה אי אפשר לפרש כן כיון דאין שם הנאה באכילה, אלא כאן האיסור הוא מצד עצם מעשה האכילה, ונמצא דשוב אין שום מקור ללמוד שיש גם איסור הנאה, ולכן שפיר פסק הרמב"ם שהוא מותר בהנאה, וסוגיין שאני דקאי לפי רבי שמעון דגם בגיד הנשה שייך לפרש לא תהנה כיון דסב"ל כל שהוא למלקות, אבל הרמב"ם שלא פסק כרבי שמעון בזה, אינו יכול לפרש כאן "לא תהנה" ולכן סב"ל דמותר בהנאה. וכפי שנת'.
ועי' כס"מ ברמב"ם שם (פ"ח הי"ד) וז"ל: כתב הרא"ש חכמי לוניל השיבו על דבריו ואומרים דאסור בהנאה ופלוגתא דתנאי היא וכו' דבפ' כל שעה (דף כ"א:) פריך לר' אבהו דאמר לא יאכלו איסור הנאה משמע והרי גיד הנשה דרחמנא אמר על כן לא יאכלו בני ישראל וכו' ותנן שולח אדם לעכו"ם ירך שגיד הנשה בתוכה ומשני קסבר רבי אבהו וכו' ואין הלכה כר' אבהו (וכו' ונראה שסובר הלכה כר' אבהו) ולכאורה נראה דהלכה כחזקיה דאמר לא יאכלו דוקא איסור אכילה משמע ע"כ. ואני אומר דא"א לומר שטעמו של רבינו משום דלית הלכתא כר"א שהרי כתב רבינו דברי ר"א בפרק זה לקמן ואם כן ה"ל לפסוק בגיד הנשה אסור בהנאה כדאמרינן לר"א אליבא דמ"ד אין בגידין בנ"ט ולפיכך צ"ל שטעמו כמ"ש ה"ה בשם הרמב"ן דלרווחא דמילתא איתמרא ההיא סוגיא אבל למסקנא גיד הנשה מותר בהנאה אפי' ת"ל אין בגידין בנ"ט דלאו הא בהא תליא עכ"ל, היינו דהרמב"ן סב"ל דלפי האמת אפילו למ"ד דאין בגידין בנותן טעם ה"ה מותר בהנאה, והגמ' לרווחא דמילתא קאמר דלר"ש באמת אסור, ולכן לא קשה על הרמב"ם.
אבל דבריו צריכים ביאור דסוף סוף למ"ד דאין בגידין בנותן טעם מנא לן ההיתר בהנאה כיון שלא נכלל בההיתר דנבילה? ויש לפרש כוונתו ע"ד הנ"ל דלפי ר' אבהו רק במקום שהאכילה הוא הנאה ילפינן איסור הנאה שמפרשינן לא תהנה ע"י אכילה, משא"כ בגיד הנשה למ"ד דאינו נותן טעם לא שייך לפרש כן כנ"ל, ובמילא לא כתוב כאן איסור הנאה כלל רק מעשה האכילה בעצמותה, וזהו כוונת הרמב"ן אלא דכיון שבכל אופן לר"ש ה"ז אסור לכן תירץ כן לרווחא דמילתא, ועי' קו"ש כאן ועוד יתבאר בע"ה.
ע"כ
חגיגת שיעור שבעים!!
"דער אויבערשטער גיט אונז
גשמיות, מיר זאלן דערפון מאכן רוחניות".
(היום יום כ"ז טבת)