הלימוד דאיסור הנאה בכל התורה לפי ר"מ ורבי יהודא

הגמ' הביא דברי חזקי' דחמץ בפסח אסור בהנאה מדכתיב לא יאכל (הי' הוא בציר"ה) דהיינו שלא יהא בו היתר אכילה, ומביא דר' אבהו חולק וסב"ל דבכל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל הוא גם איסור הנאה עד שיפרט לך הכתוב שהוא מותר בהנאה כמו בנבילה "דתניא: (דברים יד) לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי וגו'. אין לי אלא לגר בנתינה ולנכרי במכירה, לגר במכירה מנין? תלמוד לומר: לגר אשר בשעריך תתננה או מכור. לנכרי בנתינה מנין? תלמוד לומר תתננה ואכלה או מכור לנכרי. נמצאת אומר: אחד גר ואחד נכרי, בין במכירה בין בנתינה, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: דברים ככתבן, לגר בנתינה ולנכרי במכירה. מאי טעמא דרבי יהודה? אי סלקא דעתך כדאמר רבי מאיר - ליכתוב רחמנא לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה ומכור או למה לי? שמע מינה לדברים ככתבן. - ורבי מאיר: או - להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי. - ורבי יהודה: הא לא צריך קרא, כיון דגר אתה מצווה להחיותו, ונכרי אי אתה מצווה להחיותו - לא צריך קרא, סברא הוא. בשלמא לרבי מאיר, דאמר אחד גר ואחד נכרי, בין במכירה בין בנתינה. מדאיצטריך קרא למישרא נבילה בהנאה - הא כל איסורין שבתורה אסורין בין באכילה בין בהנאה. אלא לרבי יהודה, דאמר לדברים ככתבן הוא דאתא - הא כל איסורים שבתורה מנא ליה דאסורין בהנאה? - נפקא ליה (שמות כב) מלכלב תשליכון אותו, אותו אתה משליך לכלב, ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה. - ורבי מאיר: אותו אתה משליך לכלב, ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה. - ואידך: חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא היא".

(להלכה כבר הובא שהרמב"ם בהל' מאכ"ס (פ"ח הט"ו) פסק כר' אבהו, ואף שבהל' חמץ ומצה פ"ב ה"ב כתב: "החמץ בפסח אסור בהנייה שנאמר (שמות י"ג) לא יאכל חמץ לא יהא בו התר אכילה", דבפשטות זהו כחזקי'? כבר כתב שם בכס"מ: עכ"ז לענין איסור הנאה בפסח כיון דאיכא קרא מפורש ביותר דכ"ע מודו ביה, נקטיה וכעין זה כתב הר"ן להרי"ף", וכידוע בכללי הרמב"ם דנקט דרשה הפשוטה יותר, ובלשון שיחת תענית אסתר תשמ"ה: "וכידוע בכללי הרמב"ם שדרכו להביא ראיות גם מפסוקים שלא הובאו בגמרא ואפילו כאשר הגמרא מביאה פסוק אחר מכיון שהראי' מפסוק זה שמביא הרמב"ם נראית לו בפשטות יותר" (וכן הוא בלקו"ש ח"ל ע' 155 ובחט"ז ועוד) ולכן אף דפסק כר' אבהו נקט דרשה זו דהוא פשוטה יותר).

ועי' בתוס' רבינו פרץ שהקשה דאיזה סברא לומר שצריך להקדים נתינה לגר בחנם ממכירה לנכרי הלא הוא רוצה למכרו בשביל הדמים ולמה יתננו לגר בחנם? ומתרץ דהוא רק במתנה מועטת ולא במתנה מרובה, ואח"כ תירץ באופן אחר, דאין הכי נמי דאם הנכרי רוצה לקנות והגר לא, ודאי יכול למכרו להנכרי, וכוונת הגמ' דאם שניהם רוצים לקנות, או שניהם מקבלים בחנם, דוקא אז צריך ליתן להגר קודם, והא דנקט הגמ' להקדים נתינה לגר למכירה לנכרי, משום שזהו לשון הפסוק לגר אשר בשערך וגו' אבל הכוונה הוא כנ"ל.

אבל מרש"י כאן שכתב: "אם יש גר ליתנה לו - נתינתו קודמת למכירתה לנכרי", משמע דנתינה לגר קודם אפילו למכירה לנכרי, וכן הוא שיטת התוס' בכ"מ, והטעם בזה הוא כמו שכתבו התוס' בחולין (קיד,ב) וז"ל: ודוקא נבלה בא"י שאין עובדי כוכבים מצויין שם ואם בא למוכרה לעובד כוכבים צריך ליתנה בדמים מועטין נתינת גר קודמת, אבל פשיטא שאם יש חפץ לאדם למכור קודם ימכרנו לעובד כוכבים ממה שיתננו אפילו לישראל חברו", ובע"ז כ,א כתבו: "וא"ת וכי אם יש לו לאדם חפץ למכור יתננו לגר קודם שימכרנו לעובד כוכבים והלא אפי' לישראל אינו מצוה על כך וי"ל דדוקא נבילה שאינו שוה אלא דבר מועט לישראל שלא היו עובדי כוכבים מצויים ביניהם ולגר היא שוה הרבה כשאר בשר", היינו דרק הכא שהדמים והריוח מועטים, ואצל הגר זה שוה כמו כל בשר, אמרה התורה להקדים נתינה לגר למכירה לנכרי, אבל במקום שיכול למכרו בדמים רגילים ודאי מכירה לנכרי קודם מנתינה לגר, ומסתבר שזהו כוונת רבינו פרץ בתירוצו הא'.

היוצא מהסוגיא דרבי יהודא סב"ל דדברים ככתבן משום דכתיב "או" מכור לנכרי וכו' ש"מ לדברים ככתבן, ור"מ סב"ל ד"או" להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי כו', וצריך ביאור בפלוגתת ר"מ ור"י דלמה סב"ל לר"מ דבעינן "או" להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי ולכן אין לו הוכחה לדברים ככתבן, משא"כ ר"י סב"ל דלא צריך קרא ע"ז דסברא הוא, ולכן דרשינן "או" לדברים ככתבם? ובפרט שהרי לפי מה שכתבו התוס' (בד"ה בשלמא) דגם ר"מ מודה דאם לא הי' כתוב קרא כלל היינו יודעים דנתינה לגר קודם כיון דמצווין להחיותו, ורק כשכתוב קרא, אם לא הי' כתוב "או" היינו אומרים דשווים הם עיי"ש, היינו דאז היינו אומרים שהפסוק בא לחדש היפך הסברא ששווים הם ואין צריך להקדים גר לנכרי, ולכן צריך "או" להקדים, הרי דגם ר"מ מודה לסברא זו (לולי הקרא) דגר קודם למכירה דנכרי, וא"כ מהו יסוד פלוגתתם של ר"מ ורבי יהודא? ועוד דלמה לא סב"ל לרבי יהודא מהך סברא, דבלי "או" היינו אומרים דחידשה התורה ששווים הם ואי"צ להקדים ולכן צריך התורה לכתוב "או", וא"כ מנליה לומר דדברים ככתבן?

וז"ל התוס' בחולין שם: וא"ת לר"מ נמי היכי יליף מיניה דלא תאכלו משמע איסור הנאה מדפרט היתר הא איצטריך קרא להקדים נתינת גר למכירת עובד כוכבים וי"ל דמסברא בלא שום קרא הוה ידעינן להקדים אלא השתא דכתיב נתינה ומכירה ללמד בעלמא איסור הנאה אי לאו דכתיב "או" להקדים ה"א דאתא קרא להשוותם וכו' עכ"ל.

ועי' מהרש"א כאן על התוס' -שביאר כוונת התוס' הכא ע"פ מה שכתבו כנ"ל בחולין- דר"מ סב"ל דאם הי' כתוב קרא בלי "או", אז לא היינו דורשים כלל הפסוק לאיסור הנאה בכל התורה, אלא שהיינו אומרים שהפסוק בא רק להוציא מסברא הפשוטה דגר קודם דנדע ששווים הם, ולכן הוכרח לכתוב "או" בכדי שנדע עי"ז דבאמת גר קודם, וא"כ כל הקרא למה לי? הרי גם אם לא הי' כתוב כלום היינו יודעים שנתינה דגר קודם ועכצ"ל שבא ללמד הדין דאיסור הנאה בכל התורה.

וביאור דבריו הוא, דהנה לשון התוס' דחולין כנ"ל הא ד"השתא דכתב נתינה ומכירה ללמד בעלמא איסור הנאה אי לאו דכתיב או להקדים ה"א דאתי קרא להשוותם" ולכאורה מה נוגע להזכיר כאן שהפסוק בא ללמד בעלמא איסור הנאה, והיו התוס' יכולים לומר בקיצור "דהשתא דכתיב קרא ולא כתוב "או" נימא דאתי קרא להשוותם", ולכן ביאר המהרש"א דכיון שהתורה רצתה ללמד הדין דאיסור הנאה בכל התורה, במילא אם לא הי' כתוב "או" היינו אומרים שכל הקרא בא רק להשוותם היפך הסברא, ולא נדע איסור הנאה בכל התורה כלל, כי עדיף יותר לדרוש הפסוק לגופו של הענין בדין נבילה עצמה מלדרוש דין שנוגע לכל התורה כולה, ועפ"ז מובן מ"ש התוס' "ללמד בעלמא איסור הנאה" דידעה התורה דבלי "או" לא נוכל ללמוד הדין דאיסור הנאה בעלמא - בכל התורה, ולכן הוצרך התורה לכתוב "או", וזהו דעת ר"מ.

ומובן מזה, דאי נימא שאין צריך פסוק זה ללמד איסור הנאה בכל התורה כולה [כי ידעינן דין זה ממקום אחר] הרי אז צריכים פסוק זה לגופו להתיר הנאה בנבילה שלא כמו בכל מקום, א"כ אז אפילו אם הי' כתוב בלי "או" נדע הסברא שצריך להקדים, כי בכדי דנימא להשוותם שהוא היפך הסברא הפשוטה, זה שייך לומר זה רק אם כל הפסוק הוא מיותר, משא"כ כשצריך הפסוק לגופו, אף דלא כתוב "או" נדע להקדים, דאז אין לנו ראי' מספיקה [ממה שלא כתוב "או"] להשוותם היפך הסברא.

ועפי"ז יש לבאר היטב פלוגתת ר"מ ורבי יהודא, דכיון דרבי יהודא דריש מ"אותו" שיש איסור הנאה בכל התורה כולה, נמצא דפסוק זה בא לגופו להתיר נבילה בהנאה, לכן שפיר דייק מ"או" דדברים ככתבן, כי אם בא להקדים אי"צ "או", דסברא הוא, ואפילו אם לא הי' כתוב "או" היינו יודעים להקדים נתינה גר וכו' כיון דצריך הקרא לגופו מנלן לומר היפך הסברא, ולכן לשיטתו הוצרך לומר שה"או" בא לחדש דדברים ככתבן.

משא"כ ר"מ דיליף מ"אותו" רק חולין שנשחטו בעזרה דאסור בהנאה, נמצא דאין לו שום מקור שיש איסור הנאה בכל התורה כולה, ונמצא שפסוק זה מיותר, ובזה קאמר שפיר כנ"ל, דבלי "או" לא היינו יכולים ללמוד איסוה"נ בכל התורה כולה כי היינו אומרים שכל יתורא זו בא לחדש דין בנבלה עצמה להשוות גר לנכרי שהיא היפך סברא הפשוטה, וכיון דצריך "או" להקדים שוב אין לו מקור לומר דדברים ככתבן.

ונמצא לפ"ז דיסוד הפלוגתא הוא אם חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא הוא או לא, דכיון דרבי יהודא סב"ל דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא במילא ע"כ ד"אותו" בא ללמד איסור הנאה בכל התורה כולה, וא"כ צריך קרא דנבילה לגופו כנ"ל ואי"צ "או" להקדים, ולכן סב"ל דדברים ככתבן כיון דכתיב "או", אבל ר"מ דסב"ל דחולין שנשחטו בעזרה הוה דאורייתא ובמילא דריש פסוק זה ד"אותו" לחולין שנשחטו בעזרה דאסור בהנאה, ובמילא צריך קרא דנבילה ללמוד איסה"נ בכל התורה כנ"ל, ובלי זה ה"ז יתורא לגמרי, ולכן בלי "או" היינו אומרים שבא הכתוב להשוותם, ועי' מהר"ם שי"ף חולין קיד,ב, וב"ביאור" שם שכן משמע מדבריו וז"ל: טפי הו"ל לתרץ דלא הוי אמרינן להשוותם דהיא נגד הסברא כיון דאיצטריך לגופיה להיתר הנאה דלא נאסרו מאותו .. משא"כ לר"מ דאיסור הנאה בכל מקום מהכא נפקא טפי הוי אמרינן דלא יאכל רק אכילה במשמע כפשטיה, וקרא להשוותם אתא עכ"ל.

והטעם דדריש למעוטי חולין שנשחטו בעזרה יותר מלדרשו על כל איסורי תורה הוא, משום דחולין שנשחטו בעזרה הוא מענינא דקרא זה, דבשר בשדה וגו' איירי באיסורי חוץ למחיצה דזהו ובשר בשדה וכו' שיצא ממחיצתו וכמ"ש התוס', ולכן צריך בתחילה לדרוש מענינא דקרא עצמו כנ"ל, ולא לאיסורי כל התורה כולה, וראה לקו"ש חט"ו ע' 207 וז"ל: דאס וואס אן עולה טאר ניט ארויסגענומען ווערן חוץ לקלעים און אם יצאת כו' היא נפסלת, איז ניט צוליב דעם גדר הקדושה (וואס זי איז ארויס אין מקום פון נידעריקער דרגא פון קדושה) נאר ווייל דאס איז "חוץ למחיצתה" - און דאס איז א דין כללי בא יעדער בשר וואס איז "יצא חוץ למחיצתו", ואדרבה, דעם דין לערנט מען פונ פון פסוקי "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" (וואס רעדט ניט וועגן בשר קודש) "כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נאסר", היות אז דער סוג בשר האט זיין מחיצה, וואס איז מגדיר דעם מקום קבוע וואו עס באלאנגט, דערפאר איז "בשר ק"ק שיצא חוץ לחומת העזרה, ובשר קק"ל שיצא חוץ לחומת ירושלים" אדער "בשר הפסח שיצא חוץ לחבורתו", אדער אן "עובר שהוציא ידו" (חולין סח,א) ווערן זיי "נפסל ונאסר לעולם", ווייל "כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נעשה כטריפה" עכ"ל.

ולפי הנ"ל יתיישב קושיית רע"א הכא בגליון הש"ס, (וכן איתא כאן בחידושיו באריכות יותר) שהקשה על קושיית הגמ' לפי ר' מאיר "אותו למה לי"? הרי אפשר לתרץ דסב"ל לר"מ דרק לאחר שכתוב "אותו" ומזה ילפינן לאיסור הנאה בכל התורה, במילא צריך קרא דנבילה לגופו להתירו בהנאה לכן לא דריש לדברים ככתבן כיון דקרא לא מייתר, משא"כ אם לא הי' כתוב "אותו" לאיסור הנאה בכל התורה כולה ולא היינו יודעים הדין דאיסור הנאה והי' הקרא דנבילה מיותר, אז היינו אומרים דקרא אתי לומר דדברים ככתבן, ולא היינו דורשים אותו לכל התורה כולה שאסור בהנאה, ונמצא דרק משום דדריש "אותו" לכל התורה כולה סב"ל דלנכרי בין במכירה ובין בנתינה, וא"כ מהו קושיית הגמ' על ר"מ אותו למה לי? ומנלי' להגמ' לחדש דר"מ ור"י פליגי אם חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא או לא? דילמא גם ר"מ סב"ל דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא?1

ולפי מהלך הנ"ל בהסוגיא לא קשה, דאי נימא דמ"אותו" ידעינן איסור הנאה בכל התורה כולה וקרא דנבילה צריך לגופו, א"כ אכתי קשה "או" למה לי, כיון דאפילו בלי "או" היינו יודעים להקדים כפי שהוא מצד הסברא, כיון שאין הקרא מיותר וכפי שנתבאר, ולפי מה שנתבאר א"ש גם מנלי' לר' יהודא דדברים ככתבם, כי לכאורה לפי קושיית הגרע"א דכיון שצריך הקרא דנבילה לגופו להתיר ההנאה לכן אין לו מקור לומר דדברים ככתבם צריך ביאור, דא"כ במה חולק רבי יהודא על ר"מ וסב"ל דאף דצריך הקרא לגופו מ"מ דברים ככתבם? אבל לפי הנ"ל א"ש דכיון דלדידיה צריך קרא לגופו א"כ גם בלי "או" הי' יודע להקדים ועכצ"ל ד"או" מגלה לן דדברים ככתבם ועי' בזה.

והתמימים הנעלים והחשובים וכו' יוסף מ"מ שי' טעננבוים ולייבל שי' איידלמאן זכו לכוון ולחדש כל הנ"ל מעצמם.

אמנם נראה שכל הנ"ל הוא רק לפי שיטת התוס' ולא לפי רש"י, דהנה רש"י סב"ל דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא היינו רק הנאה אבל באכילה אסור מדאורייתא, והתוס' כתבו ד"ולא משמע פשט ההלכה כך" אלא דאין בו איסור דאורייתא כלל, וביאור כוונתם (ראה שפת אמת וחי' ר' דוד ועוד) דהתוס' סב"ל דכשיש בקרא זה ד"אותו" מיעוט, צריך בתחילה למעט חולין שנשחטו בעזרה כיון דאיסור זה הוא משום "חוץ למחיצה" כנ"ל, ודומה לשאר האיסורים הנלמדים מקרא זה במילא מסתבר שהמיעוט קאי עליו, ולכן הוקשה לתוס' דאי נימא כרש"י דגם לרבי יהודא חולין שנשחטו בעזרה אסור באכילה מדאורייתא, א"כ למה מיעט מהכא כל איסורי אכילה שבתורה שהן אסורין בהנאה ולא מיעט חולין שנשחטו בעזרה שהוא אסור בהנאה שדומה יותר להאיסורים שבקרא זה? ולכן פי' התוס' דרבי יהודא סב"ל דלאו דאורייתא כלל אפילו באכילה, לכן ודאי אי אפשר לו למעט הנאה, וזהו כוונת התוס' דלא משמע פשט ההלכה כרש"י.

משא"כ רש"י סב"ל לפי רבי יהודא דאף דחולין שנשחטו בעזרה אסור באכילה מדאורייתא, מ"מ לדידיה מסתבר יותר למעט בתחילה כל איסורי אכילה שבתורה אף דאינם דומים לשם, כיון דחמורין הן שיש בהם לאו, (משא"כ חולין שנשחטו בעזרה אין בהם לאו) ולכן שפיר סב"ל לרש"י דרבי יהודא מיעט בתחילה כל איסורי תורה שחמורין הן בלאו, ולכן שוב אין לו לימוד דחולין שנשחטו בעזרה אסור בהנאה מדאורייתא.

וא"כ נמצא דכל ביאור הנ"ל הוא רק לפי התוס' דיסוד פלוגתת ר"מ ור"י הוא בחולין שנשחטו בעזרה, דר"מ סב"ל דהוה דאורייתא לכן למד ד"אותו" בא למעט חולין שנ"ב בהנאה, ונמצא דקרא דנבילה מיותר דמהיכי תיתי שהוא אסור בהנאה, לכן שפיר קאמר דצריך "או" להקדים וכפי שנת', משא"כ ר"י דסב"ל דלאו דאורייתא אינו יכול למעט חולין שנשחטו בעזרה כנ"ל, והוכרח למעט כל איסורי אכילה שבתורה, ושפיר בעינן קרא דנבילה לגופו, לכן קאמר "או" למה לי, ועכצ"ל דדברים ככתבן. משא"כ לרש"י אין הדין דחולין שנשחטו בעזרה היסוד וסיבה להפלוגתא, אלא אדרבה זהו תוצאה מפלוגתתם, דכיון דרבי יהודא דריש "אותו" לכל התורה כולה במילא אין לו מקור לאיסור הנאה בחולין שנשחטו בעזרה.

ועי' רש"י ע"ז כ,א, (בד"ה או) שביאר טעמו של ר"מ דאינו רוצה לומר כרבי יהודא דדברים ככתבן וז"ל: דאי לדברים ככתבן אתא דלעובד כוכבים אסור לתתנה הכי איבעי ליה למכתב תתננה ואכלה לגר אשר בשעריך או מכור לנכרי דלא מצי לאוקומי קרייה דנתינה אנכרי עכ"ל, הרי דלרש"י יסוד פלוגתתם הוא מצד הפסוק עצמו ולא כפי שנת' לפי התוס' ועי' בכל זה היטב.

ע"כ