הנה בסוגיין מבואר דאם סבירא לן כרבי יהודא דדברים ככתבן אי אפשר ללמוד איסור הנאה מנבילה דכתיב לגר אשר בשעריך וכו' אלא צריך ללמדו מ"אותו" דכתיב בטריפה דאותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה וכו', ומוכח מכאן דנתינה לכלב בכל מקום אסור מצד איסורי הנאה, ולכאורה בשלמא בכלב שלו שמזונתו עליו, מובן שזהו הנאה אצלו שמרוויח, אבל אם הוא כלב של הפקר איזה הנאה יש כאן? ולעיל ה,ב, כתב רש"י לפי ר"ע דאם השבתתו בכל דבר יאכילנו לכלבים ביו"ט, הרי דאין בזה איסור הנאה, ובגליוני הש"ס כאן להגר"י ענגל הביא מס' הפרנס דחמץ שאסור בהנאה "לכלב תשליכון אותו", ולפי"ז קשה דילמא כוונת התורה להשליכו לכלבי הפקר שאין שם הנאה?
ועי' בלקו"ש חט"ז פ' וארא (ע' 90) שהביא שזהו פלוגתא בירושלמי כאן בפרקין ה"א, אם נתינה לכלב הפקר הוה הנאה או לא, ומבאר בהשיחה שזה תלוי בגדר אסור הנאה אם הוא רק בה"צורה" בלבד שלכן אסור בהנאה רק כשמוכרו וכיו"ב שמרוויח מעות להשתמש בו לקנות בו דבר מאכל -שזה קשור לצורת הדבר- או שאסור בהנאה גם בה"חומר" דאף שאינו מרוויח דבר מאכל לעצמו מ"מ ה"ז אסור עיי"ש, (ובהערה 15 שם הביא הרש"י דלעיל, וכן מ"ש בס' הפרנס עיי"ש).
וכבר נת' בהשיעורים דלעיל (שיעור כ"ט) דאיך כתב רש"י שם דיאכילנו לכלבים, הלא זה סותר למ"ש בביצה כז,ב, לענין חלה טמאה ביו"ט שהיא מוקצה (כמבואר במשנה שם) כיון דאסור לבערה ביו"ט וז"ל: חלה שנטמאה אינה ראויה לכהן היום דהא באכילה אסורה לעולם ובהסקה או לתתה לכלבו ביו"ט אסור דאין מבערין קדשים טמאים מן העולם ביו"ט ואפילו ע"י אכילת בהמה דקיימ"ל שאין שורפין קדשים טמאים ביו"ט, ולא תימא דוקא שריפה משום דהבערה שלא לצורך הוא דהא אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט הבערה לצורך הוא דהדלקת נר ביו"ט צורך אכילה היא ומותרת אפילו הכי בשמן שריפה לא והוא שמן תרומה שנטמאת, דגזרת הכתוב היא שאין קדשים טמאים מתבערים ביו"ט דרחמנא אחשבה להבערתן דכתיב באש ישרף הילכך מלאכה היא, עכ"ל. ותירץ בבית הלוי, דרש"י סב"ל דלכו"ע אין שום הנאה בנתינה לכלבי הפקר, ופירש הירושלמי שם דאסור ליתנו לכלב משום דמקיים בזה מצוות תשביתו ואחשביה עי"ז למלאכה, ולפי פירוש זה ה"ז אסור רק ביו"ט גופא ולא בחול המועד, ולכן הביא הירושלמי בהלימוד גם תיבת "היום", דכוונתו דאסור רק ביו"ט עצמו, ור"ע לא סב"ל מ"אחשביה" ולכן לדידיה נקט רש"י בפשיטות דמותר ליתנו לכלבים, כי לרש"י אין זה דבר של הנאה.
ולהלכה פסק אדה"ז (סי' תמ"ג סעי' ג' וסי' תמ"ה סעי' ה' הובא בהערה 18 שם) דגם זה הוה הנאה שהוא נהנה מזה דעל ידו הבעל חי אוכל חמץ וכו' ואסור, ובמילא א"ש הגמ' הכא, אבל אכתי תקשי להשיטות שאין זה הנאה, א"כ איך ילפינן מזה הדין שבכל התורה אסור בהנאה?
ולכן צריך לומר לפי רש"י וכו' דמהא דקאמרה התורה לכלב תשליכון סתם בלי שום חילוקים, ודאי קאי [גם] בכלב שלו וזה בודאי הוה הנאה שאי"צ לתת לו מאכל אחר ובמילא מוכח מכאן שטרפה מותר בהנאה. וראה גם שו"ת חת"ס או"ח סי' קי"ב, וכן מוכח ממש רש"י רש"י (מנחות דף קא עמוד ב) "מה להלן מותר בהנאה - כדכתיב לכלב תשליכון אותו והא הנאתו הוא מה שכלבו אוכל דמחשבתו עליו. (והגיהו הצאן קדשים והשטמ"ק דמזונותיו עליו)" וי"ל דרש"י לשיטתו דבכלבי הפקר אין הנאה כמ"ש בבית הלוי ולכן פירש דאיירי בכלב שלו.
וממשיך בהסוגיא דלפי ר"מ שכבר ילפינן איסורי הנאה בכל התורה מנבילה "אותו" למה לי? ומתרץ לחולין שנשחטו בעזרה, ורבי יהודא סב"ל דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא, וכבר נת' שיש כאן חילוק גדול בין רש"י ותוס' איך מפרשינן הסוגיא, דרש"י סב"ל דבתחילה יש לרבות איסורי הנאה בכל התורה כיון שיש שם "לאו" וחוא חמור יותר, אלא דמאחר שיש לו לר"מ יתור ד"אותו", מרבינן אפילו איסור הקל יותר שזהו חולין שנשחטו בעזרה שאין שם לאו אלא ילפינן מכי ירחק וכו' בריחוק מקום אתה זובח ואוכל וכו' כמ"ש רש"י, משא"כ רבי יהודא שאין לו הך יתורא, צריך ללמוד החמור יותר לכל התורה כולה לכן סב"ל דחולין שנשחטו בעזרה באמת אינו אסור בהנאה, וקושיית הגמ' "ואידך" הוא דמנלי' דאסור בהנאה? ומתרץ דאה"נ שאין לו לימוד על זה ואסור רק באכילה ולא בהנאה.
ומה שהקשה התוס' מנזיר ששם צריך לומר דגם אכילה מותר למ"ד לאו דאורייתא, כתב בשער המלך לתרץ דאכן שם באמת צ"ל דסב"ל דגם אכילה אינו מדאורייתא, וכמו דאיתא ברש"י (קידושין נח,א) שיש מ"ד דסב"ל כן וז"ל: ובחולין בעזרה - קסבר איסורו לאו דאורייתא לא איסור שחיטתו ולא איסור הנאתו ולא דריש בריחוק מקום הכי אלא מדרבנן דילמא אתי למימר קדשים שנפסלו לאחר שחיטה הן שלא נזרק דמן וקא מתהני מינייהו ואתי ליהנות מקדשים שלא נזרק דמן, עכ"ל, אבל הכא לפי רבי יהודא ליכא הכרח לומר דאפילו אכילה אינו אסור מדאורייתא, כיון דלפי הנ"ל י"ל שאין לו יתורא לרבות רק הנאה.
ויש להוסיף במ"ש כאן מהר"ם חלאווה וז"ל: ואידך חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא פירש רש"י ז"ל ליאסר בהנאה משמע הא לאכילה דאורייתא הן, והכי משמע בתו"כ דמייתי התם ר' יהודה לא יאכל כי קדש הם יכול שאני מרבה חולין שנשחטו בעזרה ת"ל הם, אלמא מדממעט ליה קרא מהנאה, ש"מ דבאכילה דאורייתא, אבל בתוס' כתבו דלמאן דאמר לאו דאורייתא לא שנא באכילה ל"ש בהנאה, וההיא דתו"כ אסמכתא בעלמא עכ"ל, דלפי זה יש לומר דגם רש"י הי' לו גירסא זו בתו"כ, ולכן בדיוק נקט רש"י הכא דאכילה אסור מדאורייתא, דבמילא אין זה סותר לשיטתו בתו"כ, ואדרבה כיון דאכילה מדאורייתא הו"א שכן אסור גם בהנאה קמ"ל דאינו אסור.
ועי' מהרש"א שהגירסא בתוס' הוא שההכרח הוא מהגמ' נזיר ולא מסוף הסוגיא דהכא, (דלריש לקיש האב מדיר את בנו הקטן בנזירות ה"ז רק מדרבנן משום חינוך, ומקשה ע"ז בגמ' דא"כ הרי זה חולין בעזרה ואיך התירו זה חכמים? ומתרץ דקסבר דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא, והוכיחו התוס' דהיינו לגמרי דאי נימא כרש"י דאכילה אסור מן התורה אכתי תקשי דאיך שרינן לאב לחנך בנו מדרבנן בנזירות).
ולכאורה יש להקשות דלמה הכריחו התוס' ראייתם מאכילה ולמה לא הוכיחו מעצם השחיטה, שהרי האיסור דאכילה הוא תוצאה מהאיסור שנשחט בעזרה? דאי נימא שאסור בשחיטה ואכילה, איך שוחט הכהן חולין בעזרה? ותירץ באור שמח הל' שחיטה פ"ב שמשחיטה יש לדחות שהקטן עצמו הוא השוחט וגדול עומד על גביו וכיון דקטן פטור מכל המצוות אין כאן איסור דאורייתא ומשום חינוך התירו לשחוט, (וראה שו"ע אדה"ז סי' שמ"ג סעי' ח) אבל אכילת הקרבן צ"ל בהכהן דוקא שהוא גדול, רק מכאן יש ראי' דגם אכילה מותר מדאורייתא, ולרש"י י"ל דהגמ' שם סב"ל כהך מ"ד בקידושין נח,א, הנ"ל, דגם אכילה אינו מדאורייתא. משא"כ לפי רבי יהודה י"ל דאכילה אסור וכפי שנת'.
אבל התוס' פי' מהלך הסוגיא באופן אחר, דאדרבה בתחילה יש למעט מ"אותו" חולין שנשחטו בעזרה כיון שהוא פסול מחיצות ומפסוק זה דבשר שדה וגו' ילפינן פסולין מחיצה כמו עובר שהוציא ידו וכו' וכו', ולכן פירשו דר"מ למד מ"אותו" חולין שנשחטו בעזרה שהוא מענינא דקרא דכשם שהוא אסור באכילה אסור גם בהנאה, ומנבילה למד כל התורה כולה, וקושיית הגמ' "ואידך" הוא דלמה לומד הדרשה לכל התורה, והרי צריך ללמוד בתחילה חולין שנשחטו בעזרה שהוא בגוף הקרא - האיסור דחוץ למחיצה? וע"ז תירץ דרבי יהודא סב"ל דחולין שנשחטו וכו' אינו אסור מן התורה כלל לכן אי אפשר לו ללמוד המיעוט דאותו על זה שאסור בהנאה כיון שאינו אסור אפילו באכילה, ולכן הוכרח ללמוד מכאן על כל התורה כולה, והתוס' לפי שיטתם הקשו על רש"י דאין זה משמע מפשט הגמ' דאסור באכילה מדאורייתא, כי אי נימא דזהו דעת רבי יהודא ודאי הי' לו למעט בתחילה מ"אותו" חולין שנשחטו בעזרה דהוה מענינא דקרא, ולכן צריך לומר דלדידיה אין זה אסור כלל, אבל רש"י לשיטתו אתי שפיר וכפי שנת', וכבר נת' בשיעור ע"ב לפי התוס' די"ל דפלוגתא זו בחולין שנשחטו בעזרה היא כל היסוד בפלוגתת רבי יהודא ורבי מאיר אם אמרינן דברים ככתבם או לא עיי"ש.
עכ"פ מסוגיין יוצא דאם סבירא לן כרבי יהודא דדברים ככתבן צריך הפסוק בנבילה לגופו, וא"כ צריך ללמוד איסור הנאה מ"אותו" וגם דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא, והרבה תמהו מזה על הרמב"ם (הל' מאכא"ס פ"ח הט"ו) שכתב וז"ל: כל מקום שנאמר בתורה לא תאכל כו' אחד איסור אכילה ואחד איסור הנייה במשמע עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט בנבלה לגר אשר בשעריך וגו' ובחלב שנאמר בו יעשה לכל מלאכה וכו' עכ"ל, ותמהו בנו"כ הלא הרמב"ם (הל' ע"ז פ"י ה"ד) פסק כרבי יהודא דדברים ככתבם וז"ל: ואסור ליתן להם מתנת חנם אבל נותן הוא לגר תושב שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה או מכור לנכרי במכירה ולא בנתינה עכ"ל, וכן בהל' זכי' ומתנה (פ"ג הי"א) כתב וז"ל: אסור לישראל ליתן לגוי מתנת חנם, אבל נותן הוא לגר תושב שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי במכירה ולא במתנה, אבל לגר תושב בין במכירה ובין בנתינה מפני שאתה מצוה להחיותו שנאמר (ויקרא כה,לח) גר ותושב וחי עמך עכ"ל, (ומוכח מזה שהרמב"ם פירש דעת ר' יהודא בדברים ככתבן שבא רק לאסור נכרי בנתינה, אבל לגר תושב מותר הן נתינה והן במכירה ולא כרש"י שפי' לפי ר' יהודא כפשטות לשונו דלגר אסור למכור), הרי מוכח שפסק כרבי יהודא וא"כ צריך קרא זה לגופו, ואיסור הנאה בכל התורה ילפינן מ"אותו" וא"כ איך סב"ל כר' אבהו דילפינן מנבילה לכל איסורי תורה דאסור בהנאה?
ועי' בלח"מ שם שהביא מ"ש הכס"מ (הל' שחיטה פ"ב ה"ג) -שהרמב"ם הביא בהל' א' הקרא דכי ירחק וגו' בריחוק מקום אתה זובח ולא בקירוב וכו'- דשיטת הרמב"ם הוא דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא, והקשה דכיון דסבירא חיה כרבי יהודא א"כ צ"ל דסב"ל חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא -ו"אותו" ממעט כל איסורים שבתורה- וקשה דא"כ איך פסק כרבי יהודא דדברים ככתבן? הרי לפי רבי יהודא חולין שנשחטו בעזרה צ"ל דלאו דאורייתא כמבואר בסוגיין.
ותירץ הלח"מ דאף דהרמב"ם מביא לשונו של ר' אבהו מ"מ אין כוונתו דזה גופא הוא המקור דאיסורי אכילה אסורין בהנאה דהרי הזכיר שם גם חלב ומחלב ודאי ליכא למילף לכל איסורים שבתורה כמבואר לקמן בסוגיין, ולכן י"ל דכוונת הרמב"ם רק ליתן כלל בהלכה דכל מקום שאסרה התורה אכילה גם הנאה בכלל לבד מנבילה וחלב כו', אבל באמת הלימוד ע"ז הוא מ"אותו" כמו לר' יהודא, וכ"כ הלח"מ בריש הל' חומ"צ, וממשיך שם דעפי"ז צ"ל דלדעת הרמב"ם הוה חולין שנשחטו בעזרה רק מדרבנן כרבי יהודא ולא כהכס"מ, והא דמביא קרא ה"ז אסמכתא בעלמא1.
אבל בס' כרתי ופלתי סי' ק"א הקשה על תירוץ זה דאם סב"ל להרמב"ם הלימוד מ"אותו" ודאי הי' מביאו וכדרכו בס' היד, ומלשונו הנ"ל משמע ברור דסב"ל כר' אבהו דילפינן ליה מנבילה והדרה קושיא לדוכתיה?
וישנם בזה כמה תירוצים באחרונים בשיטת הרמב"ם ונביא שתים מהם: א) תירוצו של הג"ר רפאל המבורגר בשו"ת 'ושב הכהן' סי' ל"ז, דאה"נ דבסוגיין מבואר לפי רבי יהודא דצריך קרא דנבילה לדברים ככתבן דאסור ליתן לגוי מתנת חנם, ובמילא אי אפשר ללמוד מזה איסור הנאה בכל התורה, מ"מ לפי הסוגיא דע"ז כ,א יוצא שיש ע"ז פסוק אחר, דמביא שם בגמ' כמה דרשות על הפסוק "לא תחנם" (דברים ז,ב) לא תתן להם חניה בקרקע, ואסור לספר בשבחם לא תתן להם חן, וגם לא תתן להם מתנת חנם, ומבואר שם בגמ' דאפשר ללמוד כולם מקרא זה, ואח"כ ממשיך שם דבדין זה אם מותר ליתן להם מתנת חנם או לא פליגי רבי יהודא ור"מ ומביא ברייתא זו, ופשטות הסוגיא משמע דרבי יהודא דריש מלא תחנם שלא תתן להם מתנת חנם, והקשו התוס' וז"ל: רבי יהודה אומר דברים ככתבן - תימה לר' יהודה למה לי לא תחנם לאסור מתנת חנם ותיפוק לי' מהכא [מלנכרי תמכרנו וגו'] וי"ל דלא תחנם אצטריך ליתן בו לאו והאי דהכא נמי איצטריך לעשה והיינו לעבור עליו בלאו וגם עשה.
ולפי"ז אפשר לומר דהרמב"ם לא ניחא ליה בתירוץ התוס' דמכור לנכרי בא גם על דין זה שאסור ליתן להם מתנת חנם ולעבור עליו גם בעשה, אלא סב"ל דהסוגיא דע"ז באמת חולק על הסוגיא דילן, כי לפי הסוגיא דע"ז באמת יליף רבי יהודא דינו רק מלא תחנם בלבד, ופסוק זה דמכור לנכרי בא גם לפי רבי יהודא ללמד הדין דאיסור הנאה שבכל התורה כולה כיון דזהו מיותר וכר' אבהו, והרמב"ם פסק כהסוגיא דע"ז, ולכן אף דפסק כרבי יהודא שפיר הביא דרשת ר' אבהו.
ורק הסוגיא הכא דלא דריש "לא תחנם" שלא תתן להם מתנת חנם [אלא איצטריך לשאר דרשות] הוכרח לומר דרבי יהודא אי אפשר ללמוד מכאן איסור הנאה בכל התורה כולה כיון דאיצטריך לגופו דאסור ליתן נבלה לנכרי, לכן לומד מ"אותו", משא"כ לפי הסוגיא דע"ז דדריש לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם שפיר י"ל דקרא דמכור לנכרי בא לאיסור הנאה בכל התורה, ו"אותו" ממעט חולין שנשחטו בעזרה?
והטעם דפסק הרמב"ם כהסוגיא דע"ז ולא כהכא משום דלפי סוגיין קשה כקושיית התוס' הכא (בד"ה חולין) דמוכח בתו"כ דרבי יהודא סב"ל דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא, ואי נימא כסוגיין קשה דמנלי' הא הלא דריש "אותו" לכל איסורי תורה, משא"כ לפי הסוגיא דע"ז א"ש דיליף מ"אותו" חולין שנשחטו בעזרה, ולפי"ז שפיר אפ"ל כהכס"מ דחולין שנשחטו בעזרה הוא מדאורייתא, דיליף מ"אותו".
ע"כ