- המשך-
לכאורה יש להקשות בסוגיין (בהמשך לתירוצו של ה"ושב הכהן" שבשיעור ע"ג) לשיטת הרמב"ם דשפיר הי' יכול לומר דרבי יהודא סב"ל כר' אבהו ויליף איסור הנאה מ"לגר אשר בשעריך תתננה" שהוא מיותר? דבשלמא לרש"י דגם זה הוה בדוקא בנתינה ולא מכירה לא קשה דזה גופא הוא החידוש, אבל להרמב"ם שנתבאר לעיל דלגר מותר בין בנתינה ובין במכירה קשה דמיותר הוא? ואין לומר שצריך להתיר מתנת חנם לגר תושב, דגם זה ידעינן ממ"ש וחי עמך, כדיליף הרמב"ם בהל' זכי' כנ"ל?
ויש לתרץ כמ"ש התוס' בע"ז שם (בד"ה להקדים) ובכ"מ דקס"ד דלגר תושב אסור למכור או ליתן נבילה כלל בכדי שיתן לב להתגייר לגמרי עיי"ש, ויש לבאר זה עפ"י מ"ש בלקו"ש חכ"ו פ' יתרו (ג) ע' 138 ובהערה 50 דב"נ המקבל עליו לקיים ז' מצות לפני בי"ד של ישראל ונעשה גר תושב ה"ז ענין של "קצת גירות" ונקרא "גר לחצאין" ויצא מכלל העמים, ומביא שם מהגר"י ענגל בגליוני הש"ס ע"ז סד,ב, ד"ה איזהו שנעשה "קצת ישראלי" וביאר שם הגרי"ע שלכן הביא הרמב"ם ההלכות דגר תושב בהל' איסורי ביאה ביחד עם דיני גירות בכלל ולא בהל' מלכים בדיני ב"נ כו' ובמילא מובן היטב דהו"א דכיון שיש לו קצת ישראליות לא ניתן לו נבילה כו' בכדי שיתגייר לגמרי קמ"ל קרא דלגר אשר בשעריך תתננה, ולפי"ז נמצא דצריך זה לגופו, לכן שפיר קאמר הכא בסוגיין דר' יהודא יליף איסוה"נ בכל התורה מ"אותו" משא"כ לפי הסוגיא דע"ז, וכפי שנתבאר דכן פסק הרמב"ם, גם לפי רבי יהודה אפשר ללמוד איסור הנאה מנבילה, וזהו שיטת הרמב"ם וכפי שנת'.
ב) תירוץ הבית הלוי (ח"א סי' כ') דבאמת אין ר' יהודא דורש "לא תחנם" ללא תתן להם מתנת חנם (כדקאמר הושב הכהן) וכדמוכח מהרמב"ם שלא הזכיר כלל דרשה זו בשום מקום, וגם בהל' ע"ז (פ"י ה"ד) שהביא כמה דרשות על לא תחנם לא הזכיר ע"ז הדרשה דלא תתן להם מתנת חנם, אלא דהרי כתב הרמב"ם (הל' מלוה ולוה פ"ה ה"א): "ומצות עשה להשיך לנכרי שנאמר לנכרי תשיך מפי השמועה למדו שזהו מצות עשה, וזהו דין תורה" והיינו דאם מלוה לנכרי בלי ריבית עובר על עשה זו, והראב"ד חולק דאין זה אלא רשות עיי"ש. והנה מדין זה יש ללמוד גם דאסור ליתן לנכרי מתנת חנם, דאם אסור להלוות לו בחנם כ"ש דאסור ליתן לו מתנת חנם, ולפי"ז אפ"ל דאפילו אם סב"ל כרבי יהודא דדברים ככתבם ואסור ליתן לנכרי בחנם, מ"מ יש ללמוד כדרשת ר' אבהו, דהרי הקרא דאו מכור לנכרי הוא מיותר כיון דידעינן זה מלנכרי תשיך שיש מ"ע להלוותו בריבית דוקא, ובמילא א"ש שיטת הרמב"ם, דאף סב"ל כרבי יהודא כנ"ל מ"מ הביא דרשת ר' אבהו כיון דמכור לנכרי מיותר הוא.
אלא שיש להקשת דמנלן לומר דלנכרי תשיך הוא מ"ע, דילמא אתי קרא להתיר הלוואה בריבית לעכו"ם אף דאסור לישראל, ובאמת אין זה אלא רשות, הנה זה תלוי אם סב"ל דגזל עכו"ם מותר מן התורה או אסור מן התורה, דאם סב"ל דאסור מן התורה שייך לומר דבעינן היתר להלוות נכרי בריבית, אבל אם סב"ל שהוא מותר מן התורה אם ליכא חילול ה', ודאי אי"צ להיתר להלוות לריבית כיון דכאן ליכא חילול ה' דמדעתו קא יהיב וא"כ ודאי מותר (וראה שטמ"ק ב"מ ע,א).
ולפי"ז יתבאר בפשטות, דהסוגיא דהכא קאי לפי ר' אבהו דסב"ל בב"ק לח,א, דגזל עכו"ם אסור דלכן צריך לימוד מיוחד לגבי נזיקין וראה תוס' שם ד"ה עמד, נמצא דלשיטתו אתי קרא דלנכרי תשיך להתיר הלוואה בריבית לנכרי, ור' אבהו עצמו ע"כ דכר"מ סב"ל ולא כרבי יהודא, דאם סב"ל כרבי יהודא הרי צריך קרא לדברים ככתבן, ולכן שפיר קאמר בסוגיין דר' יהודא (לפי ר' אבהו) באמת דריש מ"אותו", אבל הרמב"ם דכנ"ל סב"ל דלנכרי תשיך הוא מ"ע, וזהו משום דסב"ל גזל עכו"ם מותר כמ"ש בכס"מ הל' גזילה פ"א ה"ב "ודייק רבינו לכתוב אסור לגזלו או לעשקו ולא כתב שעובר עליו בל"ת לומר שאין איסור זה מן התורה"1, במילא ודאי אי"צ היתר להלוותו בריבית, ועכצ"ל שזהו לעשה, במילא אף דסב"ל כרבי יהודא דדברים ככתבן מ"מ שפיר מביא דרשת ר' אבהו כיון דאו מכור לנכרי הוא מיותר, ושפיר יש ללמוד מזה דכל איסורי אכילה שבתורה אסור גם בהנאה.
ומקורו של הרמב"ם הוא בחולין קיד,ב, דאיתא שם אמר רבי אשי מנין לבשר בחלב שאסור באכילה שנאמר לא תאכלו כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל, ואין לי אלא באכילה בהנאה מנין כדר' אבהו דא"ר אבהו א"ר אלעזר כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבילה לגר בנתינה ולנכרי במכירה וכו' ומביא פלוגתת ר' מאיר ורבי יהודא עיי"ש, ויש להקשות דכאן כתב רש"י (בד"ה עד) דלא גרסינן בדברי ר' אבהו "לגר בנתינה ולנכרי במכירה", והטעם פשוט, דאם סב"ל לר' אבהו כרבי יהודא שוב ליכא כאן דרשה כלל לאסור הנאה בכה"ת כולה, אבל שם לא כתב רש"י דלא גרסינן לי' וקשה למה לא כתב כן רש"י גם הם? ומוכח שבאמת כן גרסינן בדברי ר' אשי, וי"ל דזהו משום דרב אשי לשיטתו דסב"ל דגזל עכו"ם מותר כדאיתא בב"ק קיג,ב, אי דכותי נינהו אייתי (וראה ב"מ מח,ב, בתוד"ה נתנה) לכן אף דסב"ל כרבי יהודא דלגר בנתינה ולנכרי במכירה שפיר סב"ל כדרשת ר' אבהו דלשיטתו אפשר ללמוד הדין דלנכרי במכירה דוקא מלנכרי תשיך וכפי שנתבאר, והרמב"ם פסק כרב אשי.
ואין להקשות דא"כ למה לא הביא הרמב"ם בהדיא דאסור ליתן לנכרי מתנת חנם מרבית והביאו מנבילה? די"ל דידוע בכללי הרמב"ם שמביא דרשה הפשוטה יותר לכן הביא קרא זה.
כמה הערות בפשט הסוגיא דחזקי' ור' אבהו
א. בתוד"ה לכתוב, התוס' הוכיחו מהכא דאם לא הי' כתוב "או" כו"ע מודים דקאי אתרווייהו, וכן הוא בנשך ומרבית דאמרינן דהן בכסף והן באוכל עובר על ב' לאווין דנשך ומרבית, וע"ז הקשו מקידושין לב,ב, דר' יוסי הגלילי סב"ל דוהדרת פני זקן הוא גם על יניק וחכים אפילו אינו זקן בפועל, וקאמרי רבנן למה לא סבירא להו כריה"ג, דאי נימא שהם ב' דברים הי' צ"ל מפני שיבה תקום והדרת, תקום והדרת פני זקן, והקשו התוס' הלא כאן כו"ע מודי דקאי על תרווייהו ושם לא כתיב "או" וא"כ גם שם נימא דקאי אתרווייהו? ותירצו דשאני התם דהלשון אינו מתאים אתרווייהו, ד"מפני" לא שייך על והדרת, ו"פני" לא מתאים על תקום, וכוונתם דבשלמא אם הי' כתוב לשון זה ב' פעמים ודאי היינו מוכרחים לפרש כריה"ג, אבל כיון שלא כתוב כן, לא נימא שיש ב' דברים וקאי אתרווייהו, ואח"כ הקשו מה' פסוקים שאין להם הכרע דלמה לא נימא דקאי על תרווייהו? (וראה לקו"ש חכ"ו פ' תרומה שיחה ג' בענין פסוקים אלו שאין להם הכרע ובדין משוקדים במנורה) ותירצו דרק הכא אומרים כן, כי מכיון דבודאי אי אפשר לומר דקאי הכל רק על אחד מהם בלבד, ובודאי בגר יש נתינה א"כ הסברא אומרת לומר דגם שם אפשר במכירה, וכן בנכרי דכיון דבודאי מכור לנכרי א"כ ה"ה נתינה, וכן הוא בנשך ומרבית, דכיון דבכסף יש הלאו נשך א"כ מסתבר שיש שם גם מרבית וכו', משא"כ בה' פסוקים אלו אין יודעים כלל אם שייך לצד אחד כלל, לכן אין להם הכרע, ולכן תירצו כנ"ל, ואח"כ הקשו מאצבעו דשם ה"ז כמו ה' מקראות שאין להם הכרע ולמה שם ישנם דעות על מה הוא קאי? (ועי' מהרש"א) ותירצו ששם יש לו לכאו"א טעם ומקור למה הוא מפרש כשיטתו, ובמילא אין זה באופן שאין להם הכרע.
ב. בתוד"ה אותו, הקושיא היא דלמה צריך ללמוד מ"אותו" תיפוק ליה מזה גופא שהוצרך התורה להתיר טרפה, הרי מוכח דבכל מקום אסור, ורש"י תירץ שאי אפשר ללמדו מההיתר גופא כי התורה רצתה להשמיע דאין הקב"ה מקפח שכר וכו' אבל הר"י מאורלינ"ש לא ניחא ליה בהא וכמו שהקשה בתוס' הרא"ש דא"כ ה"ז מצות עשה, ונימא דאסור ליתן טרפה לנכרי וכו' דעי"ז מבטל המצות עשה? (ונראה דכוונתו דהא דאין הקב"ה אינו ענין בדרך ההלכה אלא בדרוש וכו'), ולכן תירץ באופן אחר, ועי' מהרש"א שביאר תירוצם דכיון דמפסוק זה דבשר בשדה וגו' ילפינן איסורי חוץ למחיצה בקדשים שיצא ממקומו ועובר שהושיט ידו שאין שחיטת אמו מועיל לו ואסור משום אבר מן החי, הו"א דכיון דנלמדו מקרא אחד הוקשו אהדדי וכשם שבהקדש אסור בהנאה דצריך שריפה, כן הוא גם בעובר שהוציא ידו וכו', קמ"ל לכלב תשליכון וכו' שהוא מותר בהנאה, וא"כ צריך קרא לגופיה ואין ללמוד מכאן לכל התורה, ולכן צריך ללמדו מ"אותו" דוקא.
ג. בתוד"ה ורבי שמעון עי' מהרש"א שהתוס' הי' יכול להקשות מכאן גופא דדברים ככתבן לפי רבי יהודא ואסור ליתן לגוי וא"כ איך מותר לשלוח ירך לנכרי וז"ל המהרש"א: דהא ר"י אית ליה בפ"ק דמס' ע"ג דאסור ליתן להם מתנת חנם כו' עכ"ל מהך דלעיל דאמר ר"י דברים ככתבן ואסור ליתן להם מתנת חנם ה"מ לאקשויי כן וכ"ה בתוס' פרק כ"ה אלא דעיקר מלתיה שם בעובד כוכבים מביאה מפ"ק דמס' ע"ז וק"ל עכ"ל.
וכבר כתבו שיש טעות הדפוס בהמהרש"א, דצריך לומר "על זה" ולא עובד כוכבים עי' במהרש"א הארוך, (ובהגהות והערות על המהרש"א) וכוונת המהרש"א דברייתא זו דדברים ככתבן הביא במסכת ע"ז לגבי האיסור דלא תחנם וזהו שורש האיסור, ויש לפרש בזה דלולי הגמ' דע"ז הי' אפשר לומר דכוונת רבי יהודא דברים ככתבן רק לגבי גר בלבד דאסור למכור לו אבל בנכרי אפשר גם נתינה, דהרי הרמב"ם פי' דברים ככתבן רק על נכרי בלבד ולא על גר, אבל משם מוכח דאיירי באיסור דלא תחנם לא תתן להם מתנת חנם וע"ז קאמר שם דאתי כרבי יהודא דדברים ככתבן, הרי משם מוכח דרבי יהודא סב"ל דאסור ליתן להם מתנם חנם וקשה איך שולח ירך לנכרי.
והנה בחולין ק,ב, פליגי רבנן ורבי יהודא דאם גיד הנשה נוהג בבהמה טמאה ותנן התם: נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה, רבי יהודה אומר: אף בטמאה, אמר ר' יהודה: והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה, ועדיין בהמה טמאה מותרת להן! אמרו לו: בסיני נאמר, אלא שנכתב במקומו" היינו דרבי יהודא סב"ל שנאסר להם מיד שאז הי' להם דין ב"נ ואז לא הי' הפרש בין טהורה לטמאה הרי שהאיסור חל גם על טמאה, משא"כ רבנן סב"ל שהאיסור הותחל אחר מתן תורה, והא שכתבה התורה איסור זה בפ' וישלח, משום ששם קרה המאורע עם יעקב אבינו, וקאמר על כן לא יאכלו בני ישראל וכו' דהיינו אחר מתן תורה, ואחר מתן תורה כבר נצטוו בבהמה טהורה וכו' וחל רק על טהורה2 ולשון הגמ' שם דלרבי יהודא גיד הנשה הוא בב"נ, ולמד מזה הר"י מאורלינ"ש שלפי רבי יהודא ב"נ מצווה גם עכשיו, ולכן הקשה א"כ לפי רבי יהודא איך שולח לנכרי וכו' והרי אסור בה?
והקשה הגרע"א דקושיית התוס' לא קשה כ"כ די"ל שיש תנא אחד הסובר כרבי יהודא בהא דיש בגידין בנותן טעם ונכלל בההיתר דנבילה, אבל לא סבירא ליה כרבי יהודא דאסור לבן נח אלא בזה סב"ל כרבנן והברייתא דשולח ירך הטא למ"ד זה וא"ש? ועדיפא מיני' הי' להו להתוס' להקשות, דכיון דרבי יהודא סב"ל שהוא אסור לב"נ, הרי אין לומר כשהותרה נבילה הותרה גידה, דגיד הנשה ודאי אסור לו, ואי אפשר למכרו לנכרי משום לפני עור, וכיון דבודאי אין הגיד נכלל בההיתר, א"כ מנלי' לרבי יהודה שהוא מותר בהנאה כיון שלא יאכלו הוא גם על הנאה? ונשאר בצ"ע.
ועי' בחי' חתם סופר שכתב דמ"מ אכתי יש לומר כשהותרה טרפה לכלב הותרה נמי גידה, הרי דגם גיד הנשה מותר בהנאה, והגמ' נקט נבילה דקאי לפי ר' אבהו, והוא סב"ל כרבנן דנכרי מותר בגיד הנשה? אבל עי' בצל"ח שהקשה דלמה קאמר הגמ' כשהותרה נבילה, דזה כתוב בספר דברים, והי' צריך לומר כשהותרה טרפה בהנאה וכו' דהוא כתוב קודם בספר שמות? ותירץ דבנבלה כתוב ובשר בשדה טרפה, הרי מפורש האיסור רק בבשר בלבד ולא נימא דגיד נכלל בזה, משא"כ בנבלה לא כתב בשר, רק שם אמרינן דגם גיד נכלל בההיתר, ולפי זה אי אפשר לתרץ כהחתם סופר.
אבל בס' פרי החג הקשה על הצל"ח, דאם סבירא לן דיש בגידין בנותן טעם, הרי זה ממש כמו בשר, והראי' דרבי יהודא סב"ל דאוכל גיד הנשה של בהמה טמאה לוקה גם משום טמאה, אף ששם כתיב ומבשרם לא תאכלו, הרי דלפי רבי יהודא דסב"ל דיש בגידין בנותן טעם ה"ז כבשר וא"כ שפיר יש לתרץ כהחת"ס דלרבי יהודא נלמוד ההיתר מטרפה וא"ש.
ע"כ