בדין הבא במחתרת וספק אם בא על נפשות

בגמ' מיתיבי: (איוב כד) לאור יקום רוצח יקטל עני ואביון ובלילה יהי כגנב, הא מדקאמר ובלילה יהי כגנב - אלמא אור יממא הוא - התם הכי קאמר: אי פשיטא לך מילתא כנהורא, דאנפשות קאתי - רוצח הוא וניתן להצילו בנפשו, ואי מספקא לך מילתא כליליא - יהי בעיניך כגנב, ולא ניתן להצילו בנפשו, היינו דאי מפרשינן בלילה בפשטות צ"ל ד"לאור" היינו יום אלמא אור ליום הוא, ומסיק דאיירי בהדין דבא במחתרת, ולילה אין הכוונה ללילה ממש אלא להחושך של לילה שמספקא לך, ויום היינו שברור לך כנהורא.

ורש"י פירש דרישא דקרא איירי בנוגע לכל אדם דאמרינן שהוא בא בודאי על עסקי נפשות ולכן הוה רוצח ויש רשות לכל אדם להרגו, וסיפא דקרא איירי באב על הבן דאפילו אם יעמיד עצמו על ממונו לא יהרגנו לכן אסור להרגו עיי"ש, אבל התוס' פירשו דכל הפסוק איירי בנוגע לאב על הבן, דברישא רק אם יודע בבירור כנהורא שאביו בא להורגו יש רשות להרגו, וסיפא דקרא איירי שאינו יודע בבירור דלהרגו בא ששם אסור להרגו כי אמרינן דבודאי לא יהרגנו.

והטעם שלא רצו לפרש כרש"י כתבו בהדיא בסנהדרין דאיתא שם (עב,א): תנו רבנן: (שמות כ"ב) אין לו דמים אם זרחה השמש עליו. וכי השמש עליו בלבד זרחה? אלא: אם ברור לך הדבר כשמש שאין לו שלום עמך - הרגהו, ואם לאו - אל תהרגהו. תניא אידך: אם זרחה השמש עליו דמים לו וכי השמש עליו בלבד זרחה, אלא: אם ברור לך כשמש שיש לו שלום עמך - אל תהרגהו, ואם לאו - הרגהו. קשיא סתמא אסתמא! [דבברייתא הראשון מוכח דרק אם ברור שיהרגהו מותר להורגו אבל בספק לא, ובברייתא הב' מבואר דרק אם ברור שלא יהרגהו אסור להורגו אבל בספק מותר? ומתרץ] לא קשיא, כאן - באב על הבן, כאן - בבן על האב.

והתוס' שם (בד"ה כאן) כתבו וז"ל: כאן באב על הבן - ברייתא דאם ברור לך כשמש שאין לו שלום עמך הרגהו הא סתמא אל תהרגהו, ובשמעתא קמייתא דפסחים (דף ב: ושם) דדרשינן לאור יקום רוצח אי פשיטא לך מילתא כנהורא דאנפשות קאתי רוצח הוא וניתן להצילו בנפשו ופירש שם בקונטרס כגון בן על האב או כל אדם ולא יתכן כדאמרינן הכא דהני אפילו בסתמא רוצח הוא ולא בעינן שיהא פשוט כנהורא אלא התם יש לומר כולה באב על הבן דאי קים ליה בגוויה ששונאו רוצח הוא וניתן להצילו בנפשו ואי מספקא לך מילתא כליליא יהא בעיניך כגנב ולא ניתן להצילו בנפשו עכ"ל, היינו דברייתא הא' איירי באב על בנו ששם רק אם יודע בבירור שיהרגהו מותר, וברייתא הב' איירי בכל אדם דרק אם ברור שלא יהרגהו אסור.

ולכן הקשו שם על רש"י דהכא, שכתב דרישא איירי בסתם אדם דאי פשיטא לך מילתא כנהורא, דאנפשות קאתי - רוצח הוא וניתן להצילו בנפשו, דלא יתכן לפרש כן שהרי בסתם אדם מפורש דאי"צ לידע בבירור כנהורא שלהרגו הוא בא דהרי גם כשאינו יודע כלום מותר להרגו דאמרינן במילא שיהרגנו, ולכן פירשו דגם רישא דקרא הכא איירי באב על הבן דשם בעינן ידיעה ברורה שלהורגו בא עיי"ש, ופשוט דזהו גם הטעם הכא שהתוס' לא פירשו כרש"י, וכמ"ש המהרש"א כאן.

ועי' מהר"ם שם שכתב דרש"י ודאי אינו חולק על הדין באדם סתם דסב"ל דבעינן בפועל ידיעה ברורה שלהורגו בא דזה אינו, אלא פירש בהרישא דמצד המציאות יש כאן ידיעה ברורה כנהורא שלהורגו בא [כיון דחזקה דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ובודאי יעכבנו והבא במחתרת יודע מזה ובמילא בא להורגו] ולכן מותר להורגו, וכאילו אמר "אי פשיטא לך שהוא אדם סתם" דאז ודאי אמרינן דאנפשות אתי, וסיפא איירי באב על הבן דכל זמן שאינו יודע בבירור שבא להורגו אמרינן דבודאי לא יהרגנו, ומהר"ם כתב שזהו פשטות כוונת רש"י ולכן הקשה המהר"ם דלמה כתבו התוס' ע"ז שם "ולא יתכן" הרי רש"י אינו מחדש דין אחר עיי"ש.

ועי' מהרש"א שם בגמ' שג"כ פירש דברי רש"י כנ"ל, והוסיף להכריח דלפי רש"י גם תירוץ הגמ' בסתירת הברייתות שם כוונתו באופן כזה ולא כדפירשו התוס', כי התוס' שם פירשו כנ"ל דהברייתא הא' דקאמר אם ברור לך שאין לו שלום עמך הרגהו איירי באב על הבן, והברייתא דקאמר אם ברור לך שיש לו שלום עמך אל תהרגהו איירי באדם סתם, כי התוס' פירשו דאיירי בידיעה בפועל, אבל רש"י מפרש להיפך דברייתא הא' אם ברור לך שאין לו שלום עמך הרגהו איירי באדם סתם דמצד המציאות אמרינן שיהרגהו, וברייתא הב' אם ברור לך שיש לו שלום עמך איירי באב על בן משום דבודאי לא יהרגנו.

ותירץ עפ"ז קושיית הרא"מ שהקשה במה שפירש"י בפ' משפטים (כב,ב) וז"ל: "אם זרחה השמש עליו - אין זה אלא כמן משל אם ברור לך הדבר שיש לו שלום עמך, כשמש הזה שהוא שלום בעולם, כך פשוט לך שאינו בא להרוג, אפילו יעמוד בעל הממון כנגדו, כגון אב החותר לגנוב ממון הבן, בידוע שרחמי האב על הבן, ואינו בא על עסקי נפשות: דמים לו - כחי הוא חשוב ורציחה היא, אם יהרגהו בעל הבית" עכ"ל. והקשה הרא"מ שהרי קאי רש"י לפרש קרא הב' דיש לו דמים וזהו בברייתא הב' והגמ' פירש כנ"ל דקאי על שאר בני אדם, ואיך פירש רש"י דקאי באב על הבן? ותירץ המהרש"א דרש"י לשיטתו פירש שם בגמ' ברייתא הב' באב על בן כי לא איירי בידיעה בפועל אלא מצד המציאות וכפי שנת' עיי"ש, והוכיח כן דבהדיא כתב שם רש"י אח"כ: "דמים לו - לשון רבים הוא להכי אתא לומר לך: דבין בחול בין בשבת אסור לבן להרוג את אביו במחתרת, שהרי לא בא על עסקי נפשות, אין לו דמים - לשון רבים דכתיב גבי אינש דעלמא להכי אתא, לומר לך: אין לו דמים לא בחול ולא בשבת והרגהו", הרי דפירש דקרא הב' איירי באב על בן וקרא הא' בכל אדם.

אמנם אכתי יל"ע בפירש"י הכא דכיון דבכל אדם אי"צ ידיעה ברורה א"כ לא מתאים כ"כ הלשון אם פשיטא לך כנהורא כו' ולמה לא רצה לפרש כתוס' דרישא איירי באב על הבן ששם בעינן ידיעה ברורה כנהורא? עוד יל"ע דכשם דברישא דאיירי בסתם אדם דאמרינן דמצד המציאות ודאי יהרגנו ונקט הלשון דברור כנהורא, כן הי' צ"ל גם בהסיפא באב על הבן ששם מצד המציאות אמרינן דבודאי לא יהרגנו, במילא הי' צ"ל ואם ברור לך כנהורא שלא יהרגנו דהיינו באב על הבן דאסור להורגו ואף דבקרא כתוב "ובלילה" הרי הא גופא קשיא, למה בדין זה כתוב "ואי מספקא"?

והנה בקובץ שיעורים כאן ועוד אחרונים נסתפקו בדינא דבא במחתרת, מהו הדין כשיש ספק גמור אם להורגו בא או לא [כגון שהוא בחושך ומסתפק אם זהו אביו וכיו"ב], אם יש רשות להורגו או לא, דהנה מצד הגמ' דידן אפ"ל דבסתם אדם מותר להרגו כי אמרינן דבודאי בא להורגו כאשר יעמיד עצמו על ממונו, ובאב על הבן אסור להורגו משום דאמרינן דבודאי לא יהרגנו, ואין להכריע מהו הדין בספק כנ"ל.

וביומא פה,א, איתא: "וכבר הי' רבי ישמעאל ור"ע ור"א בן עזריה מהלכין בדרך כו' נשאלה שאלה זו בפניהם מנין לפקוח נפש שדוחה את השבת נענה ר' ישמעאל ואמר אם במחתרת ימצא הגנב ומה זה שספק על ממון בא ספק על נפשות בא ושפיכת דמים מטמא את הארץ וגורם לשכינה שתסתלק מישראל ניתן להצילו בנפשו ק"ו לפקו"נ שדוחה את השבת" עיי"ש, [היינו דמותר לעבור על איסור רציחה ולהרוג הבא במחתרת משום פקו"נ שלו עצמו, הרי מוכח דפקו"נ דוחה איסורין שבתורה] ומדברי ר' ישמעאל מוכח דכל ההיתר דהבא במחתרת דרשות להרגו איירי בספק כלשונו שספק על ממון בא או על נפשות בא, נמצא מזה דלשיטתו אין מקום לספק הנ"ל דבודאי רשות להרגו אפילו במקום ספק, אלא דבסוף הסוגיא שם דריש שמואל הלימוד מ"וחי בהם" ולא שימות בהם וקאמר רבא דלכל הלימודים דלעיל יש פירכא לבר משמואל, ובלימודו של ר' ישמעאל מקשה דהרי ההיתר להרוג בא במחתרת הוא מצד שהוא ודאי רוצח ולא משום ספק כיון דחזקה דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו והגנב יודע מזה במילא חושב להרגו וא"כ אשכחן ודאי ולא ספק עיי"ש, היינו דרבא סב"ל ששם מצינו רק דודאי פקו"נ דוחה איסור רציחה, אבל אי אפשר ליליף משם דגם ספק פקו"נ דוחה שבת כו' משא"כ מצד וחי בהם ילפינן דאפילו ספק פקו"נ דוחה כו' כדפירש רש"י שם דצריך וחי בהם בודאי.

אבל מ"מ יש לומר דכיון דמהגמ' דיומא מוכח שההיתר דבא במחתרת הוא הוא הוא הדין דפקו"נ דוחה כל התורה כולה, ובפקו"נ הרי הדין הוא דאפילו ספק פקו"נ דוחה, א"כ לכאורה פשוט שכן הוא בבא במחתרת דגם בספק מותר להורגו.

ועד"ז כתב במנ"ח מצוה רצ"ו (אות ל"ג) שנסתפק ברודף אחר אסופי שהוא ספק ישראל וספק נכרי אם יש שם חיוב הצלה בנפשו של ישראל הרודף דהיינו להרוג את ישראל הרודף, ומביא הסוגיא דיומא הנ"ל, דמוכח דבא במחתרת ורודף הוא הוא הדין דפקו"נ דוחה כל התורה כולה כדמוכח מרבי ישמעאל כנ"ל, ובמילא כשם שפקו"נ דוחה כל התורה כולה ה"ז גם בספק פקו"נ כן הוא הכא, ואף דהסוגיא מסיק לבסוף דבא במחתרת הוא ודאי היינו דאין ללמוד משם לספק, אבל לאחר דילפינן מ"וחי בהם" דגם ספק פקו"נ דוחה כן הדין גם לגבי רודף ובא במחתרת, ובמילא כן הוא ברודף אחר אסופי שיש חיוב להצילו עיי"ש בארוכה, וא"כ גם הכא נימא כן.

אמנם יש לדחות בהקדם, דבס' גבורת ארי (לבעל השאגת אריה) (יומא שם) הקשה על הלימוד דרבי ישמעאל וז"ל: ומה זה שספק על ממון בא כו' קל וחומר לפיקוח נפש שדוחה את השבת. ק"ל היכא נפקא ליה פיקוח נפש מבא במחתרת הא התם לאו מטעמא דפיקוח נפש דוחה רציחה הוי דהא אמר לעיל אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש חוץ מעבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים... דהא סברא היא מאי חזית דדמא דידך סומק טפי כדאמרינן לעיל (דף פ"ג) ..וכיון שכן הא דניתן להצילו בנפשו של בא במחתרת לאו משום פיקוח נפש הוא דהא אין פיקוח נפש דוחה רציחה אלא ודאי לאו משום האי טעמא הוא ואיך יליף מיניה לפיקוח נפש שדוחה שבת? וכי תימא היינו הא דקאמר בסמוך מדר"י דילמא כדרבא דאמר מאי טעמא דמחתרת חזקה פי' טעמא לא הוי משום פיקוח נפש אלא משום התורה אמרה בא להרגך השכם והרגו דהוה ליה רודף משום הכי ניתן להצילו בנפשו אבל פיקוח נפש לא תלמוד מהא אם כן איך מסיים עלה אשכחן ודאי ספק מנלן הא ודאי נמי לא אשכחן מהא, דהכא לאו משום פיקוח נפש הוא אלא משום דרודף הוא וכמו דלא נפקא מהא ספק ודאי נמי לא נפקא מהא עכ"ל, היינו דאיך אפ"ל שהדין דבא במחתרת מותר להרגו הוא דין הכללי שבכל התורה כולה דפקו"נ דוחה כל התורה כולה, דלכן למד רבי ישמעאל מהכא לכל התורה כולה, ולכאורה הלא בג' עבירות לא אמרינן כן ואחד מהם הוא רציחה דשם אמרינן דיהרג ואל יעבור ופקו"נ אינו דוחה עבירת רציחה ואיך נימא כאן דפקו"נ דוחה רציחה? ועכצ"ל דהא דמותר להורגו הוא מטעם אחר ואינו שייך להדין דפקו"נ דוחה וכו'ק? ולכאורה ה"ז קושיא אלימתא.

ויש לתרץ, דהנה כל הטעם דפקו"נ אינו דוחה רציחה הוא משום הטעם דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי (כדאיתא לקמן כה,ב) כגון כשאומרים לו הרוג חברך או תהרג שהדין הוא דיהרג ואל יהרוג, כי מכיון דאינו ידוע חייו של מי נחשב יותר אמרינן ליה שב ואל תעשה עדיף ולא יעבור עבירה במעשה, וכמ"ש רבינו יונה בע"ז כח,ב, בפירושו הא', וז"ל: "דילמא דמא דחבריה סומק טפי. וא"ת כיון שהדבר ספק, יהרוג אותו ואל יהרג הוא? י"ל שב ואל תעשה שאני, שאדם יש לו למנוע מלעשות שום עבירה בידים, דכיון שהדבר ספק אמרינן לי' שב ואל תעשה שאדם יש לו למנוע מלעשות שום עבירה בידים עכ"ל, וסברא זו שייך בכל מקום שמי שרוצה שירצח הוא חף מפשע, משא"כ הכא גילתה התורה דכיון שהוא בא במחתרת והוא בא להרוג, לכן באמת דמא דבעה"ב סומק טפי ולא שייך הסברא דמאי חזית ובמילא שוב מותרים להרגו דפקו"נ שלו דוחה עבירת רציחה, ז.א. דוחי בהם כולל כל התורה כולה, וברציחה במקום שיש סברא דמאי חזית לא אמרינן כן, אבל במקום דליכא סברא דמאי חזית כגון הכא שבא במחתרת שפיר אמרינן דהטעם דמותר להורגו הוא משום דפקו"נ דוחה רציחה, ומזה למד רבי ישמעאל דאם פקו"נ דוחה רציחה במקום דלא שייך מאי חזית כו' ודאי דדוחה שבת וכל התורה כולה. דזהו דין כמו בכל התורה כולה דפקו"נ דוחה מעשה העבירה ומתורץ קושיית הגבורת ארי.

והנה לפי ההו"א דבא במחתרת הוה ספק נפשות ודאי צריך לומר דלמד דגם ספק נפשות עצמה מספיק לפעול דדם בעה"ב סומק טפי כנ"ל, כיון שהגנב בא לביתו לגנוב וגם פשע שפעל כאן ספק נפשות, אבל במסקנת הגמ' דהוה ודאי, שוב אפשר לומר דכל מה דגילתה התורה דדם בעה"ב סומק טפי ולכן מותר להורגו הוא רק משום שהבא במחתרת הוה ודאי רוצח, אבל במקום שיש ספק שוב אין לנו חידוש זה בתורה ובמילא בזה שוב אמרינן הסברא כמו בכל רציחה דמאי חזית כו' ואסור להרגו דשב ואל תעשה עדיף כנ"ל, או אפשר לומר דבאמת גם לפי המסקנא אמרינן הסברא דזה גופא שהוא בא במחתרת ופעל ספק נפשות במילא דם בעה"ב סומק טפי וליכא כאן הסברא דמאי חזית, וכל קושיית הגמ' הי' רק דאין מקור ממחתרת דגם ספק פקו"נ דוחה כל התורה כולה כיון דהוה ודאי, אבל לאחר שכבר ילפינן הדין מ"וחי בהם" דגם ספק פקו"נ דוחה כל התורה כולה במילא גם הכא אמרינן כן דספק פקו"נ דוחה רציחה כיון דליכא הטעם דמאי חזית וזהו ספק הנ"ל.

ולפי כל זה יש לבאר שיטת רש"י כאן דרש"י סב"ל שכל ההיתר דבא במחתרת הוא רק בודאי ולא בספק, ולפי"ז א"ש למה בהסיפא נקט הלשון "ואם מספקא לך" ולא קאמר דברור שלא יהרגנו כיון שהוא אביו, כיון דר"ל דאפילו בספק נפקע הדין דבא במחתרת, ואסור להורגו ולא משום שברור שלא יהרגנו, וכן א"ש למה פירש הרישא באדם סתם, דשם אי"צ ידיעה ברורה, כי קמ"ל בזה שכל ההיתר להורגו הוא רק מצד הבירור בוודאות שיהרגנו דפשיטא כנהורא דאנפשות בא, כיון שכן הוא בכל אדם דאמרינן דבודאי יהרגנו, אבל מצד ספק ליכא שום היתר, משא"כ לפי התוס' דאיירי באב על בנו ליכא שום הכרח בכל זה כיון דבאב הרי צריך לפועל ידיעה ברורה שלהורגו בא, וכל זמן שליכא ידיעה ברורה אסור להורגו די"ל משום דבודאי לא יהרגנו ואם מספקא לך היינו שאין לך ידיעה ברורה שרוצה להרגך אסור כי אמרינן דבודאי לא יהרוג.

ועי' גם חי' חת"ס כאן וז"ל: לאור יקום רוצח יקטול עני ואביון הנה קרא דהתם אדור המבול קאי ולכאורה ק"ק מלבד דלא שייך הכי הך דינא דנמצא במחתרת אלא דבלאה"נ ק' לי דלא משמע שהי' אנשי דור המבול נחשדים כ"א אגזל וזנות ולא אשפיכת דמים ע"כ אומר אני דה"פ הפסוק דהנה אח"ז כתי' ועין נואף שמרה נשף ע"ש עכי"ל לפי הנחת המחקרים דרחמי אב על הבן הוטבע בטבע הלב ואפי' אינם מכירי' זא"ז ולכן אמר איוב שהם מנאפים כ"כ עד שלא יחשב רוב בעילות אחר הבעל ולכן לאור יקום רוצח פי' אם יחתר איש במחתרת לא ימיתנו אא"כ ברור לו כשמש שבא על עסקי נפשות אבל לא על הספק אעפ"י דבשאר כל אדם אין הדין כן כמ"ש תוס' דמסתמא יכול להורגו מ"מ באנשי דור המבול לא הי' הדין כן דמרוב ניאוף כולם בספק אב ובן זל"ז שהרי עין נואף שמרה נשף כנ"ל ודוק: ובזה מיושב דקדוק העולם מ"ש דנקט קרא דאיוב באב על הבן דלא שכיח כולא האי ולדברי רבינו ניחא כיון דכולם הם בספק אב ובן זל"ז הוה סתם חותר במחתרת כדין אב על הבן עכ"ל, היינו דפסוק זה דאיוב איירי אודות דור המבול שהי' הרבה זנות כו' ולא שייך הענין דרוב בעילות אחר הבעל, וכתבו החוקרים דרחמי אב על בנו הוא בטבע דאפילו אם אינו יודע שזהו בנו מ"מ לא יוכל להורגו, ובזה קאמר דרק אם פשיטא לך שאינו אביו מותר להורגו אבל בסתם אדם אסור להורגו דילמא אביו כו' וזהו אם מספקא לך עיי"ש, דמבואר בזה ג"כ דסב"ל כפי שנת' לשיטת רש"י דבספק אב על בן ליכא ההיתר.

ועי' תוספתא סנהדרין פרק יא ה"ה: "הבא במחתרת אם בא להרוג מצילין אותו בנפשו, בא ליטול ממון אין מצילין אותו בנפשו, ספק בא להרוג ספק בא ליטול ממון אין מצילין אותו בנפשו ", וזהו כפי שנת' לרש"י.

ועי' לקו"ש ח"ח פ' בלק ב' בהערה 13 שכתב וז"ל: .. ושאני הבא במחתרת וכן רודף שפטורין על ממון שהזיקו (סנהדרין עב,א, עד,א) - אף שהבא במחתרת נהרג רק מטעם "הבא להרגך השכם להרגו", ורודף כשאפשר להציל (את הנרדף) אסור להרגו (סנהדרין שם) - כי הם בגדר חיוב מיתה, אלא שחסרים עדות וחסר בהפועל וכו' (ולהעיר מבן סורר ומורה שנידון ע"ש סופו - סנהדרין עא,ב). משא"כ בנדו"ד שישנו כל זה, ובכ"ז - אינו בגדר מיתה (לסברא זו). עכ"ל1, דמשמע דהא דמותר להורגו הרי זה מחמת עונש שהוא חייב מיתה, ולא משום פקו"נ דוחה איסור רציחה וזה לכאורה סותר הגמ' דיומא?

ואפ"ל דרק לפי ר' ישמעאל שההיתר דבא במחתרת הוה בספק זה גופא הכריח לו לפרש דין זה דזהו משום הדין הכללי שבכל התורה כולה דפקו"נ דוחה כיון ששם הדין הוא דאפילו ספק פקו"נ דוחה ובמילא מסתבר דגם בא במחתרת הוה משום דין זה, ולא רצה לומר שהפירוש הוא שיש לו עונש דאין לו דמים כמו ברודף, דמהיכי תיתי נימא כן בספק שחל עליו עונש מיתה, אבל למסקנת הגמ' דבא במחתרת הוה ודאי רוצח שוב אפ"ל כהנ"ל שחל עליו עונש מיתה דאין לו דמים, ולפי"ז נדחה לגמרי ראייתו של המנ"ח דגם בספק רודף או בא במחתרת מצילין הנרדף, כפי שהדין הוא בכל התורה כולה דספק פקו"נ דוחה, כיון דלפי הנ"ל אין זה קשור להדין דפקו"נ דוחה כל התורה כולה, ולפי"ז יש לומר לפי המסקנא דזהו גם טעמו של רש"י כנ"ל דבספק אסור להורגו, דבספק לא חל עליו העונש, ועי' בכל זה היטב.

ע"כ