- אמירת בפ"נ ובפ"נ רק בשליח להולכה -
יש מחלוקת הראשונים בסדר המסכתות דלדעת הרמב"ם הסדר הוא גיטין ואח"כ קידושין וכמ"ש בהקדמתו לפירוש המשניות (הובא בתוס' יו"ט ריש קידושין) שמקשה דבתחילה הי' צ"ל קידושין ואח"כ גיטין ולמה בא גיטין לפני קידושין וז"ל: התשובה, שעשה כן חיקוי לסדר הכתוב שדיבר בגירושין לפני הקידושין, והוא אמרו יתעלה וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר, וממה שנאמר והיתה לאיש אחר למדנו דרך מדרכי הקדושין כמו שנתבאר מקיש הויה ליציאה עכ"ל, היינו כיון דמויצאה והיתה ילפינן קידושי שטר מגט ובקרא כתוב ויצאה - גט לפני והיתה - קידושין, לכן שנה בתחלה מסכת גיטין ואח"כ קידושין
אבל בחי' הר"ן כאן כתב: "המביא גט ממדינת הים. תנא אפירקין קמא דקדושין קאי דתנן התם וקונה את עצמה בגט" היינו שבא בהמשך למשנה דקידושין דאיירי בגט הרי דסבר דקידושין בא בתחילה, וכ"כ בריטב"א כאן: " מתני' המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם. וכי תימא תנא היכא קאי דקתני המביא, וי"ל דאפירקא קמא דקדושין קאי, דקתני התם וקונה את עצמה בגט", וכן הוא בעוד ראשונים, הרי דסב"ל שהסדר הוא קידושין לפני גיטין.
והנה כתוב בפ' (תצא כד,א): "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתו" וילפינן מקרא זה עשרה דברים שהן עיקר הגירושין מן התורה (ראה רמב"ם ריש הל' גירושין ובתפארת ישראל כאן בריש המסכת): א) מ"אם לא תמצא חן בעיניו" ילפינן שלא יגרש האיש אלא ברצונו, [אבל לא בעינן רצון האשה מדאורייתא, אלא דרבינו גרשום תיקן שלא לגרש אשה בעל כרחה], ב) מ"וכתב" ילפינן שאין האשה מתגרשת אלא בכתב שיגיע לה וכתב זה הוא הנקרא גט, ג) מ"לה" ילפינן שיהיה נכתב לשמה ולשמו דוקא, אבל אם מצא גט ששמו כשמו וכשמה כשמה אינו גט. ד) מ"ספר כריתות" ילפינן שיהי' כורת לגמרי ולא שישייר שום קשר כגון הרי את מגורשת חוץ לגבי פלוני. ה) מ"ונתן" ילפינן שיתן לה הבעל או שלוחו אבל לא שתקח היא הגט ממנו. ו) מ"בידה" ילפינן שיתן בידה או ביד שלוחה או חצירה, אבל לא אם אומר טלי גיטך מע"ג קרקע, ז) מ"ושלחה" ילפינן שיהי' כתוב שהיא משולחת או מגורשת ממנו, אבל לא שהוא שולח א"ע ממנה כגון שכתב לה איני בעליך וכו' ח) מ"דבר" ילפינן גז"ש "דבר דבר מממון" [דכתיב עפ"י שנים עדים יקום דבר] דבעינן גט ע"י עדים דוקא ואי אפשר לו לגרשה בינו לבינה בלי עדים, ט) מ"וכתב ונתן" ילפינן שלא יהיה מחוסר מעשה אחר כתיבתו אלא נתינתו לה, כגון אם כתב על אילן ותלשו ונתן לה שהי' מחוסר קציצה בין הכתיבה להנתינה, ויש דסב"ל דאפילו אם הי' נייר גדול וחתכו אחר הכתיבה פסול, וכדאיתא לקמן כב,ב, בתוד"ה יצא וז"ל: "ואם כתב גט בקלף גדול ואח"כ חתכו לפי זה כשר ומעשה היה בימי ה"ר יצחק ברבי מנחם ופסלו ונחלקו עליו גדולי הדור ובה"ג פוסל וכן ר"ת היה מחמיר עכ"ל, י) מ"כריתות ונתן" ילפינן דבעינן שיתן לה לשם כריתות ולא אם נתן ואמר לה הרי זה שטר חוב וראתה אח"כ שזהו גט, וכל אלו הם פסולין מדאורייתא שאם נתגרשה בגט פסולה והיא אשת איש וכו', וישנם עוד דינים שהוסיפו מדרבנן בהגט כמו זמן ומקום וכו' ויתבאר אי"ה במקומו.
ובתוס' ד"ה המביא הקשו דכיון דגם שאר שטרות נקראו גט א"כ למה לא פירש כאן דכוונתו לגט אשה? ותירצו משום דברוב מקומות סתם גט הוה גט אשה ולכן אינו צריך לפרש, ועי' מהרש"א שהקשה דא"כ למה בשאר מקומות כשנתכוון לממון לא פירש התנא דהיינו גיטי ממון כיון דסתם גט הוא גט אשה? ותירץ דאין כוונת התוס' להקשות על התנא עצמו כי דרך התנא לקצר וכו', וכל קושייתם הוא על הגמ' הכא, דלמה לא פירש הגמ' דאיירי בגט אשה? וע"ז תירצו דאינו צריך כיון שסתם גט הוא גט אשה אבל בשאר מקומות אין הכי נמי שהגמ' אכן פירש דהכוונה לממון, ומהר"ם תירץ דבאמת כוונתם להקשות על התנא, אלא דרק הכא קשה כיון שהוא תחילת המסכת ואין יודעים עדיין במה מדבר, לכן הי' צריך לפרש, משא"כ בשאר המקומות שהתנא הוא באמצע ענין, הרי רואים דאיירי בממון לכן שם אינו צריך לפרש עיי"ש.
ובהמשך לזה כתבו התוס': "ומה שנוהגים לכתוב י"ב שורות בגט אומר ר"ת משום דגט גימטריא י"ב וכו'" ופשטות הפירוש בזה שבא בהמשך ללעיל דעפ"י מה שנת' דסתם גט הוא גט אשה אתי שפיר למה רק בגט יש י"ב שורות ולא בשטר אחר כיון דסתם גט הוא גט אשה, ועי' מהרמ"ש שכן כתב, היינו דכתיבת י"ב שורות הוא מסובב מכיון שסתם גט הוא גט אשה, אבל עי' מהרש"א כאן וז"ל: "ומזה שסמכו לומר כאן ומה שנוהגים לכתוב י"ב שורות משום דגט כו' ומש"ה נקרא סתם גט גט אשה" דמשמע דסב"ל להיפך, דכיון שנוהגים לכתוב י"ב שורות בגימטריא גט, לכן סתם גט הוה גט אשה, ולכאורה אינו מובן דלמה תיקנו י"ב שורות רק בגט אשה שלכן סתם גט הוה גט אשה ולא תיקנו כן בשטר אחר ויהי' שטר אחר נקרא גט סתם? ועי' בתוס' יו"ט כאן שהביא דגם בס' התשבי כתב: "שהתוס' נותנים טעם שנקרא גט לפי שיש בו י"ב שורות" והתוס' יו"ט מקשה עליו עיי"ש, ועי' חת"ס ומהרש"א הארוך.
ונת' באחרונים (ראה בס' גרש ירחים) שרצו לתקן י"ב שורות בגט כיון שיש דעה דאם יהי' הנייר גדול ויחתכו בין כתיבה לנתינה פסול כמבואר בפנים, ואם לא יהי' שום דין שצריך להיות מספר מסויים של שורות שהגט צריך להיות לא ידע הסופר מקודם כמה צריך להיות גודל הנייר וכו' ובמילא יש חשש שיחתכו אח"כ, ולהכי תיקנו י"ב שורות שבמילא יודע תמיד כמה צריך להיות גודל הנייר ולא יבוא לחתוך, והוסיפו עוד דאפילו להדעה דחתיכת הנייר אינו הפסק ורק תלישה ממחובר הוא הפסק, י"ל שתיקנו כן כיון דגט הוא דבר חמור ובאיסור אשת איש, וצריך לדקדק בכל אות ואות וכו', ובכדי שהסופר יוכל להגיה בנקל יותר, תיקנו י"ב שוות שהוא מספר שוה בכל גט, שאז הוא רגיל לכל שורה ושורה ויודע להגיה וכו', ולפי"ז יש לתרץ דברי המהרש"א שרצו לתקן במיוחד בגט כנ"ל מספר שוה לכל, ולכן תיקנו "י"ב" לסימנא כמנין דגט, ומזה נסתעף שסתם גט הוא גט אשה.
והנה כוונת התוס' דסתם גט הוה גט אשה קאי על התנא או הגמ' שלכן לא הוצרכו לפרש (או כהמהרש"א או כמהר"ם) ועי' תשובת הרשב"א ח"א סי' אלף ר"כ וז"ל: ומה שהצריכו י"ב שיטין אף על פי שכתבו כן מגדולי המחברים וסמכו על מה שתרגם המתרגם ספר כריתות גט פטורין וגט בגימטריא י"ב הוי, לא מצאתי כן באחד מן התלמודין ולא בשום מקום. ואפילו הכי כיון שתקנו כן המחברים להם שומעין ולכתחלה אף על פי שאין הענין הזה מעכב. דהא תנן כתבו על עלה של זית ועלה של זית אין בו כדי לשרטט בו שנים עשר שיטין עכ"ל. דנראה מזה דהדין די"ב שורות הותחל אחר זמן הגמ', ולפי זה לכאורה קשה לומר כמהרש"א דבזמן הגמ' סתם גט נקרא גט אשה כיון שיש בו י"ב שורות שהרי אז עדיין לא הי' דין זה? ולפי"ז נצטרך לומר כאופן הא' דכיון דסתם גט הוה גט אשה לכן תיקנו אח"כ רק שם י"ב שורות, ולכאורה צריך לומר לפי המהרש"א דסב"ל שמנהג זה כבר הי' בזמן הגמ' ויל"ע, ועי' במרדכי כאן ובשו"ת תשבץ ח"א סי' ו' מה שהביאו מבראשית רבה.
ועי' לקו"ש ח"ט פ' תצא (שיחה ב') שהאריך להקשות בזה שהתנא התחיל המסכת בדין המביא גט ממדה"י ולא בדיני הגט עצמו (כנ"ל שישנם י' דינים מדאורייתא) או להתחיל עם הדינים מתי יכול לגרש את אשתו ומתי לא וכמבואר בסוף המסכת, ובפרט דדין זה שהבעל במדינת הים והאשה בא"י ושולח שליח לא"י אינו שכיח כו', ומבאר שם הענין עפ"י פנימיות הענינים שכל האפשריות לענין גירושין למטה שהו"ע הפירוד בין איש לאשתו נובע מהענין ד"אשה שהלך בעלה למדינת הים" למעלה, דהיינו הקב"ה וכנס"י וכו' שכן הוא בזמן הגלות בכנס"י דהוה כאשה שהלך בעלה למדינת הים ומזה משתלשל גם למטה באיש ואשתו, ולכן מתחיל בדין זה שהבעל הוא במדינת הים עיי"ש היטב בכל השיחה.
וראה גם בחי' הריטב"א וחי' הר"ן ועוד שתירצו דכיון דבפני נכתב הוא תקנתא דרבנן לכן חביבא ליה להתנא להתחיל בזה, ועי' בחי' החת"ס שביאר הטעם דכיון דגט עצמו הו"ע של פורעניות לכן לא רצה להתחיל עם זה, ורק כשבעלה במדה"י והיא בא"י ורוצה לגרשה בשביל שלא תיעגן, זה אינו ענין של פורעניות.
והנה במתניתין ישנם כמה דעות באיזה מקום תיקנו חכמים לומר בפ"נ, לדעת הת"ק רק ממדינת הים שהם רחוקות מהגבול דא"י, אבל לא בסמוכות, ור"ג מוסיף גם סמוכות כרקם וחגר, ור"א מוסיף אפילו מובלעות בתחום ארץ ישראל בכדי שלא תחלוק במדינת הים, וכמבואר כ"ז לקמן ד,א. וחכמים הוסיפו גם מוליך מא"י לחו"ל, ולפי ההו"א דרבה לית ליה דרבא סב"ל לרבה דלת"ק במוליך איצ"ל בפ"נ כיון דבקיאין לשמה, וחכמים פליגי דגזרינן מוליך אטו מביא, ולרבא גם לת"ק צ"ל במוליך כיון דאין עדים מצויין לקיימו וחכמים לפרושי דעת הת"ק קאתי, ולמסקנא דרבה אית ליה דרבא ומשום דאין עדים מצויין כו' לבד ג"כ צ"ל בפ"נ, לכו"ע חכמים לפרושי הת"ק קאתי, ורבי יהודא הוא כדעת של ר"ג דאפילו סמוכות ומפרש העיירות גם בשאר הרוחות.
[ועי' בחי' הריטב"א שכתב שצריך לגרוס "והמביא ממדינה למדינה ממדינת הים" בוא"ו דהיינו שהוא המשך מדברי חכמים, דאז מובן ההמשך של רשב"ג אפילו מהגמוניא להגמוניא שהוא בארץ ישראל דקאי בהמשך להמוליך מארץ ישראל, וכשסיימו חכמים דבריהם הביא דעת רשב"ג דלא רק המוליך מארץ ישראל אלא גם מהגמוניא להגמוניא בארץ ישראל, אבל אם נגרוס "המביא" נמצא שעכשיו חוזר להת"ק ואינו המשך להמוליך, א"כ מה שייך הכא דעת רשב"ג דאיירי בארץ ישראל, והי' לו להביא זה מיד אחר שגמרו חכמים דבריהם אודות המוליך? אבל בר"ן לקמן ועוד גרסו "המביא" והוא מדברי הת"ק ועי' בס' ים של שלמה, ובפורת יוסף (נדפס בילקוט מפרשים) תירץ הקושיא דכיון דמבואר לקמן בגמ' דהבבא דהמביא ממדינה למדינה במדינת הים כל החידוש הוא דבארץ ישראל ממדינה למדינה לא צריך, במילא בא רשב"ג ואמר דבב' הגמוניות אפילו בארץ ישראל צריך עיי"ש, נמצא שיש מחלוקת מי אמר הדין דהמביא ממדינה למדינה או חכמים או שחוזר להת"ק].
ורש"י בד"ה צריך כתב דדין זה דאמירת בפני נכתב וכו' איירי רק בשליח להולכה, וכוונתו דבשליח לקבלה שהאשה עשאתו שליח לקבל הגט ליכא דין זה דאמירת בפ"נ ובפ"נ, ועי' בר"ן לקמן (דף ד' מדפי הרי"ף בעוז והדר), שביאר בזה דבשליח לקבלה כיון שהגירושין חל מעיקרא במדינת הים כשהשליח קיבל הגט מיד הבעל, לכן כשבא אח"כ לא"י אי"צ לומר בפ"נ כלל ואי"צ שום קיום.
ומביא המקור לדין זה מלקמן כד,א, דתנן האשה עצמה מביאה גיטה וצ"ל בפ"נ ובפ"נ, ומקשה "אשה מכי מטיא גיטה לידה איגרשה לה"? דמוכח מזה דכיון שכבר נתגרשה בחו"ל, כשהיא באה עכשיו לא"י אי"צ לומר בפ"נ ויכולה להנשא מיד, וא"כ עד"ז הוא בשליח לקבלה שהגירושין כבר חלו בחו"ל, איצ"ל בפ"נ, וממשיך הר"ן לבאר טעם הדבר דבעצם אין לנו שום חשש שהגט אינו כדבעי, אלא חיישינן לערעור הבעל שהוא יבוא לערער ולפסול הגט, הנה מתי חיישינן לערעור הבעל דוקא בשליח להולכה, שהבעל יודע שיש זמן עד נתינת הגט להאשה ובמילא אפשר שלא גמר בלבו לגמרי שרוצה לגרשה, ואח"כ יתחרט על הגט ויבוא לערער שאינה מגורשת, משא"כ כשהבעל נותן לה הגט בחו"ל, או לשליח לקבלה הרי הוא יודע שחלות הגט היא עכשיו, ובמילא ודאי גמר בדעתו שרוצה לגרשה, ובמילא לא יבוא אח"כ לערער על הגט, ולכן איצ"ל בפ"נ ובפ"נ עיי"ש.
אבל עי' פנ"י כאן שהקשה על זה דהתינח לשיטת התוס' לקמן ב,ב, (בד"ה ורבנן) בשיטת רבה משום דאין בקיאין לשמה, דאנן לא חיישינן כלל שהגט לא נכתב לשמה כיון דרוב בקיאין הן וסתם ספרא דדיינא מגמר גמירי וכו', אלא חיישינן שהבעל יבוא לערער שאינו לשמה ויטעון שלא ידע שצריך לשמה וכו', הנה לזה א"ש ביאור הר"ן דכיון דחלות הגט הי' בחו"ל ע"י האשה או השליח לקבלה, במילא לא חיישינן שיבוא לערער אח"כ וכנ"ל, אבל לשיטת רש"י שם (בד"ה ורבנן הוא דאצריכו) דמשמע דאנן חיישינן שהגט נכתב שלא לשמה, כי הבעל מצא גט ששמו כשמו וכו' ומגרשה בגט זה, שוב קשה דסו"ס אף אם חלות הגט הי' בחו"ל, מ"מ כשבאה לא"י ורוצה להנשא נצטרך לומר בפ"נ שהי' לשמה, כיון דלולי האמירה יש חשש דילמא אין הגט לשמה?
והנה מה דפשיטא ליה להפנ"י לשיטת רש"י שהפירוש הוא דאנן חיישינן שנכתב שלא לשמה, הנה לכאורה יש להקשות ע"ז מלקמן ה,א, האיש עצמו מביא גיטו לא"י ואיצ"ל בפ"נ ומבאר הטעם דטעמא מאי דצ"ל בפ"נ הוא משום שמא יערער הבעל, אבל כאן שהוא עצמו מנקיט נקיט ליה בידיה ודאי לא יבוא לערער עיי"ש, הרי מפורש בזה שכל האמירה דבפ"נ הוא רק משום דחיישינן לערעור הבעל אבל לא דאנן מצ"ע חיישינן? וזוהי ראיית התוס' הנ"ל דליכא אצלינו שום חשש ורק חוששין משום ערעור בעל א"כ איך נתרץ זה לפי רש"י?
ואפשר לומר דבאמת גם רש"י מודה שאין זה חשש בעצם וחיישינן רק לערעור הבעל וכוונת רש"י דרבנן החמירו למיחש למילתא דאם יערער הבעל דאשכח גט ששמו כשמו כו' נקבל טענתו ונפסול הגט כיון שהוא מחוץ לארץ.
ויש להביא קצת הוכחה לזה דהרי הר"ן עצמו (בד"ה לפי שאין בקיאין) הביא דברי רש"י דאיכא דאשכח גט כתוב ועומד וכו', ולבסוף מסיים וז"ל: וכשחששו בלשמה אי נמי בשאין מצויין לקיימו לא חששו אלא שמא ימלך וירצה לפסול הגט עכ"ל, ומשמע מזה דסב"ל גם לפי רש"י דאין כוונתו דאנן חיישינן שאינו לשמה אלא שכן יערער הבעל שמצא גט ששמו כשמו וכו', ואם כנים הדברים נמצא דלא קשה לרש"י מלקמן ה,א, כנ"ל כיון דגם רש"י מודה לפי רבה דחיישינן רק לערעור הבעל בלבד, וכן לא קשה גם קושיית הפנ"י בביאור הר"ן לשיטת רש"י, כיון דגם לרש"י כל החשש הוא לערעור הבעל.
ועי' גם בחי' הרשב"א לקמן ה,א, ד"ה הא דפרקינן השתא מינקט נקיט וכו' שכתב וז"ל: ק"ל כיון דלרבה הוי טעמא משום דאינן בקיאין לשמה אפילו כי לא מערער נמי ניחוש אנן עד דאמר בפ"נ ובפ"נ, וי"ל דאפילו לרבה כולהו ספרי דייני מגמר גמירי וכדאי' לעיל וכל עצמן לא הוצרכו לתקן אלא מחשש ערעורו של בעל דילמא אמר לא דייקינא מעיקרא דלשמה, וכל דיהיב לה איהו גופיה לא חיישי' דלעולם כל דיהיב איהו גופיה מידק דייק, כנ"ל עכ"ל.
ולפי דעת הפנ"י ועוד דסב"ל לרש"י שזהו חשש בעצם, יש לתרץ מלקמן ה,א, כמ"ש החת"ס ב,ב בשם רבו ר"נ אדלער דבתחילת הסוגיא דרבה לית ליה דרבא וסב"ל דאמירת בפ"נ הוא רק משום לשמה ולא משום דאין עדים מצויין לקיימו, הנה לפי"ז צריך ביאור למה לא רצה רבה לומר כרבא, וע"ז ביאר רש"י דלא ניחא ליה לרבה לומר דצריך עכשיו בפ"נ משום חשש דלעתיד שמא יבוא הבעל לערער מזוייף, ומסתבר יותר לומר דצריך עכשיו בפ"נ משום חשש דעכשיו, דאנן חיישינן שלא נכתב הגט לשמה, ולכן לא ניחא ליה למימר כרבא, אבל למסקנת הסוגיא לקמן ד,ב, דרבה אית ליה לרבא דגם משום דאין עדים מצויין לקיימו בלבד צריך אמירת בפ"נ אלא דמוסיף דצריך גם משום דאין בקיאין לשמה עיי"ש, הרי נמצא דגם רבה סב"ל דמסתבר לומר שתיקנו עכשיו בפ"נ משום חששא דלעתיד, וא"כ למסקנא מודה רש"י דגם בנוגע ללשמה כן הוא דאין הפי' דאנן חיישינן שאינו לשמה אלא רק שהבעל יערער כן, ובמילא א"ש לקמן ה,א, דקאי לפי המסקנא דשפיר קאמר שכל הטעם הוא משום ערעור הבעל כו', וכן אתי שפיר לפי האמת דסב"ל לרש"י דבשליח לקבלה אי"צ כלום כיון ששוב ליכא חשש ערעור ועוד יתבאר בזה אי"ה ביאור המהר"ם שיף באופן אחר.