E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

[p-tag]יום ד' ח' חשון תשע"ו שיעור

יום ד' ח' חשון
בבא בתרא
יום ד' ח' חשון תשע"ו שיעור
הרב גערליצקי, בית מדרש אהלי תורה

יום ד' ח' חשון תשע"ו שיעור (י"ד) רמב"ם: הל' נחלות פ"ו - ח

בהא דמתניתין דהיזק ראי' איירי בשאין בו דין חלוקה

- ובדברי מהר"ם ומהרש"א -

ללשון שני דהיזק ראי' שמיה היזק מבואר בגמ': "א"ר אסי א"ר יוחנן משנתנו - כשאין בה דין חלוקה, והוא דרצו. מאי קמ"ל? דכי לית ביה דין חלוקה כי רצו פליגי, תנינא: אימתי? בזמן שאין שניהם רוצים, אבל בזמן ששניהם רוצים - אפילו פחות מכאן חולקין! אי מהתם, הוה אמינא: אפילו פחות מכאן - במסיפס בעלמא, קמ"ל הכא כותל. וליתני הא ולא ליתני הך! סיפא איצטריכא ליה: וכתבי הקדש, אע"פ ששניהם רוצים - לא יחלוקו. ואח"כ הובא ל"א: ..אדאשמעינן בשאין בה דין חלוקה והוא דרצו, לישמעינן ביש בה דין חלוקה ואע"ג דלא רצו! אי אשמעינן ביש בה דין חלוקה ואע"ג דלא רצו, הוה אמינא: שאין בה דין חלוקה אפילו רצו נמי לא, קמ"ל. ומי מצית אמרת הכי? והא קתני סיפא: אימתי? בזמן שאין שניהם רוצים, אבל בזמן ששניהם רוצים - יחלוקו; מאי לאו אכותל! לא, אמסיפס בעלמא. ליתני האי ולא ליתני האי! סיפא אצטריכא ליה: ובכתבי הקדש, אע"פ ששניהם רוצים - לא יחלוקו", ופשטות הגמ' סתום בלי ביאור דמהו הקושיא ומהו התירוץ וכו'.

גם צריך בירור דלעיל ב,ב, (בתוד"ה וכיון) כתב וז"ל: ותימה לר"י דאמאי נקט תנא דמתני' באין בה דין חלוקה וקתני רצו לא ליתני רצו ולאיירי בשיש בה דין חלוקה ותי' דקמ"ל דס"ד בשאין בה דין חלוקה דמצי למימר כי איתרצאי לך לחלוק ע"מ שלא לעשות גודא אבל על מנת לעשות גודא לא איתרצי לך ויש ספרים דמקשין ומתרץ כן להדיא בשילהי שמעתין עכ"ל, הרי מוכח שהר"י עצמו למד הגמ' דהכא שאין הגמ' מבאר הטעם דלמה השמיע התנא הדין דהיזק ראי' באופן שאין בו דין חלוקה, שלכן הקשה הר"י קושיא זו ותירץ מדיליה, א"כ איך למד הר"י הגמ' דהכא?

ועי' מהר"ם שפירש דקושיית הגמ' הוא למה נקט התנא הדין דהיזק ראי' שמיה היזק באופן דלית ביה דין חלוקה ורצו דוקא, ולא נקט הדין ביש בו דין חלוקה בלא רצו, ועכצ"ל דקמ"ל דכי רצו פלגי ולא נימא דה"ז קנין דברים ויכול לחזור בו, הלא דין זה עצמו תנן בהסיפא דאם רוצים חולקין, ובודאי החידוש הוא דאין זה קנין דברים ואינם יכולים לחזור בהם, דאם לא כן הרי ודאי דאם רצו יחלוקו דמי מעכבם, וע"ז תירץ דאי מהתם הו"א דצריך רק מסיפת כי באין בו דין חלוקה בעינן להתרצות שלו, ולכן הו"א דיכול לומר דנתרצה סתם לחלוק אבל לא לעשות גודא למנוע היזק ראי', קמ"ל דמ"מ יכול להכריחו לבנות כותל משום היזק ראי', וזהו כדברי הר"י לעיל בתוד"ה הנ"ל.

ועי' גם בחי' הרשב"א שבהמשך דבריו פירש לגמרי כמהר"ם לפי לשון ראשון, וז"ל: ואיפשר לי לפרש עוד דהכי קאמר מאי אתא לאשמועי' כי נסיב לה תנא בחצר שאין בה דין חלוקה ולא נסיב לה בחצר שיש בה דין חלוקה דכי רצו פלגי ואינן יכולים לחזור בהן ולומר סבור הייתי שאני יכול לקבל ועכשו איני יכול לקבל מפני שצר המקום וכל שהן חולקין כופין זא"ז לעשות כותל דהיזק ראיה שמיה היזק תנינא אין חולקין כו' אימתי בזמן שאין שניהם רוצין אבל בזמן ששניהם רוצין אפי' פחות מיכן יחלוקו וכל שחולקין במקום שהיזק ראייתו היזק חולקין בכותל, א"כ לישמעינן הכא בשיש בה דין חלוקה דהיזק ראיה שמיה היזק, וממתני' דלקמן דאין חולקין את החצר שמעי' דאפי' בשאין בה דין חלוקה כי רצו לחלוק חולקין בעל כרחן ואין יכולין לחזור בהן וכל שחולקין בונין הכותל דהיזק ראיה שמיה היזק? ודחי אי מהתם הו"א במספס בעלמא דאמר ליה כי אתרצאי לך למעוטי בתשמישתא דחצי חצר ולמעוטי נמי מחלקי בכדי חצי מספס אבל לבנות כותל באמצע ולמעט בתשמישתא כולי האי לא איתרצאי לך קמ"ל עכ"ל.

והחילוק בין הרשב"א למהר"ם הוא רק בזה שפירש דמאי קמ"ל דבאין בו דין חלוקה כי רצו פלגי היינו דלא נימא דה"ז קנין בטעות ויכול לחזור בו, שיוכל לטעון שחשב שיכול להשתמש במקום קטן פחות מד"א ועכשיו רואה שאינו יכול, קמ"ל דאינו יכול לומר כן ויש כאן קנין מעליא, (וכ"כ בחי' הרמב"ן) ולא כמהר"ם ומהרש"א דהו"א שזהו קנין דברים, ואפ"ל דלא ניחא לי' להרשב"א לומר כמהר"ם שהחידוש הוא דאי"ז קנין דברים, כיון דמבואר לקמן דאיירי בקנו ברוחות כו', א"כ ודאי ה"ז קנין מעליא, ולכן הוצרך לומר משום קנין בטעות, אלא דצריך ביאור לפי המהר"ם ומהרש"א דמהו החידוש דאין זה קנין דברים הרי קנו ברוחות?

וממשיך המהר"ם- דללישנא אחרינא נמי הפירוש הוא עד"ז אלא שמקשה בהדיא דלמה לא אשמעינן הדין דהיז"ר ביש בו דין חלוקה? ומתרץ דאז הו"א דבאין בו דין חלוקה אפילו כי רצו נמי אין בונין כותל [משום דה"ז קנין דברים ויכול לחזור], ומקשה דהרי קתני בסיפא דבזמן ששניהם רוצים יחלוקו במילא ידעינן כבר מהסיפא דאין זה קנין דברים, והוסיף ללשון זה "מאי לאו אכותל", דכיון דזה בא בהמשך להרישא נדע ג"כ דחולקים בכותל, דלא רק דידעינן דאי"ז קנין דברים אלא גם דצריך כותל, וא"כ הי' לו להתנא להשמיע הדין דהזיק ראי' שמיה היזק במשנה הא' ביש בו חלוקה ואפילו לא רצו? וממשנה הב' נדע שאין זה קנין דברים וצריך כותל משום היזק ראי'? ומתרץ דהו"א דשם חולקין במסיפס ומצד הטעם שהאחד יטעון ע"מ לעשות גודא לא נתרציתי.

ולפי"ז הרי מוכרח לומר שהר"י לעיל לא פירש הגמ' כאן כן, דלפי הנ"ל הרי לכו"ע זה עצמו דברי הר"י ומהו כוונתו שיש מקשים כן בגמ' וכו', ובתחילה כתב מהר"ם שיש ספרים דגרסו כן בהדיא וכו', אבל מ"מ לא מסתבר לומר כן, כיון דלפי פירוש הנ"ל הרי זהו כוונת הסוגיא, ומלעיל משמע דזהו חידושו של הר"י, וממשיך המהר"ם די"ל שהר"י פירש גמ' זו באופן אחר, דמאי קמ"ל דהיז"ר שמיה היזק הרי ידעינן זה מהסיפא דאם שניהם רוצים יחלוקו ובודאי הכוונה לכותל [ע"ד המבואר לעיל בגמ' דהא יש ד"א לזה כו' חולקים מאי לאו בכותל כו'] ומתרץ דאי מהתם הו"א דאיירי סתם במסיפס ולא בכותל משום היזק ראי', קמ"ל דצריך כותל דהיזק ראי' שמיה היזק, והגמ' לא נחית כלל לבאר הטעם למה נקט הדין דהיז"ר באין בו חלוקה דוקא וזהו מה שפירש הר"י לעיל מדיליה.

ופירוש זה הוא כפירושו של ר' יונה כאן וז"ל: דמאי קמ"ל דאע"ג דלית ליה דין חלוקה כי רצו פליגי. פי' אם רצו לחלוק פליגי ע"כ בכותל, אבל אין לפרש כי רצו לחלוק חולק, דבהא לא הוה קמ"ל מידי, שידוע שעושים בשלהם כרצונם, תנינא אימתי כו' אבל בזמן ששניהם רוצים בחלוקה יחלוקו בכותל על כרחן, דליכא למימר יחלוקו חלוקה בעלמא בלא כותל ומסיפם, דא"כ מאי קמ"ל? ודחינן אי מהתם הוה אמינא במסיפת בעלמא סגי וקמ"ל דאחר שרצו לחלוק כופין אותו בעשיית מסיפס להתפס כגנב עכ"ל, היינו דקושיית הגמ' היא דכיון דתנן בהסיפא אם שניהם רוצים יחלוקו מאי לאו בכותל, דאל"כ אין כאן שום חידוש דבודאי אם רוצים יחלוקו, וא"כ ידעינן במילא כל הדין מהסיפא דהיזק ראי' שמיה היזק וכו' ומתרץ דבלי הרישא הו"א שהחידוש הוא דבונים עכ"פ מסיפס [וקמ"ל דבעינן מסיפת גבוה י' קנין משום נתפס כגנב] ואכתי לא היינו יודעים הדין דהיזק ראי' שמיה היזק ולכן צריך הרישא, דלפי"ז נמצא שהגמ' לא ביאר כלל למה נקט התנא במתניתין הדין דהיזק ראי' שמיה היזק באין בו כדי חלוקה דקא, וזהו קושיית הר"י לעיל ותירוצו.

ולפי"ז פירש המהר"ם כאן גם כוונת התוס' בד"ה מאי קמ"ל דמקשים דמהו קושיית הגמ' על הרישא הרי קמ"ל דהיז"ר שמיה היזק? ומבארים שהפירוש בקושיית הגמ' הוא דמאי קמ"ל בהא דנקט הדין באין בו דין חלוקה דוקא, לישמעינן דין זה ביש בו דין חלוקה אע"ג דלא רצו, וגורס "ותירץ" דהו"א דבאין בו דין חלוקה יכול לטעון שלא נתרצה לכותל כו'. דלפי"ז נמצא שהתוס' כאן פירשו הגמ' שלא כפי הר"י הנ"ל, וכפי שנת' שהר"י למד פירוש אחר בגמ' זו.

ועי' מהרש"א שהתחיל לבאר כוונת התוס' בקושייתם דמהו קושיית הגמ' מאי קמ"ל, הרי קמ"ל דהיזק ראי' שמיה היזק. וע"ז מפרש המהרש"א דסבירא להו להתוס' בפשיטות דאין לומר דכוונת הגמ' בקושייתם הוא זה גופא דמאי קמ"ל דהיז"ר שמיה היזק הרי דין זה עצמו יכולים לדעת מהסיפא דאם רצו חולקים בכותל משום היז"ר (וכפירוש רבינו יונה הנ"ל), דבודאי אי אפשר לומר דזהו כוונת הגמ', דאי נימא דמכאן יכולים להוכיח דהיז"ר שמיה היזק למה לא הקשה הסוגיא מכאן לעיל למ"ד דלאו שמיה היזק דמכאן מוכח דהיזק ראי' שמיה היזק? דהרי עדיף יותר להקשות סתירה מלהקשות מאי קמ"ל, וממשיך המהרש"א דמוכח מזה דבודאי אין לפשוט מכאן כלום כי יש לפרש שהחידוש הוא שצריך מסיפס מיחד מלא חלונות וכו' ובודאי לא נדע דהיז"ר שמיה היזק, וא"כ מהו קושיית הגמ'? ז.א. דסב"ל למהרש"א שפירושו של רבינו יונה הנ"ל נדחה, ומבאר הטעם דליכא ראי' כלל משם דהיזק ראי' שמיה היזק, דיש לומר דהחידוש הוא דאם רצו חולקים במסיפס מיוחד מלא חלונות כמנהג המדינה, שיכול לכופו למסיפת מיוחד שמתקיים יותר וכו', ובמילא אי אפשר להוכיח מכאן דשמיה היזק ולכן לא הקשה מכאן לעיל למ"ד לאו שמיה היזק, ובמילא גם הכא אין לפרש כן.

ולכן ביארו התוס' דקושיית הגמ' הוא דלמה איירי כאן באין בו דין חלוקה לישמעינן דין זה ביש בו חלוקה אע"ג דלא רצו, ועכצ"ל שהחידוש כאן אינו בהיזק ראי' אלא דה"ז קנין מעליא ולא קנין דברים, הרי זה גופא ידעינן מהסיפא? ומתרץ דאי מהתם הו"א מסיפס קמ"ל הכא כותל, והמהרש"א גריס "ותימה" דמקשה דלמה מבואר בגמ' שהחידוש הוא בקנין דברים, הרי אפ"ל דהחידוש הוא בהיזק ראי' דאפילו באין בו דין חלוקה כופין לבנות כותל ולא יוכל לטעון שלא נתרצה לעשות גודא, וכסברת הר"י לעיל? אלא דהמהרש"א מקשה ע"ז דכל סברת הר"י שהוצרך לחדש סברתו הוא מצד שהי' קשה לו למה נקט התנא הדין בדאין בו דין חלוקה, אבל עכשיו שנתבאר בהגמ' באופן אחר משום קנין דברים כו' שוב אין הכרח כלל לסברת הר"י ומהו א"כ קושיית התוס' עיי"ש היטב, ומכללות דברי המהרש"א יוצא דהא דנקט התנא במתניתין הדין באין בו דין חלוקה אין זה משום חידוש לגבי היזק ראי', אלא חידוש דאין זה קנין דברים ואינו יכול לחזור בו ובלשונו בא"ד: " דהא קושטא הוא דתלמודא מסיק הכא דלא אתא כלל לאשמועינן דשמיה היזק אלא דאשמעינן דרצו פלגי בע"כ אף לעשות גודא ולא סגי במסיפס"

ודברי המהרש"א צריכים ביאור: א) בהא דהביא ראי' דמהסיפא ליכא להוכיח דשמיה היזק כיון דלא הקשה מזה לעיל, והרי אפ"ל שהקשה מהרישא דאם יש ד"א לזה חולקין מאי לאו בכותל וכשדחה לא במסיפס, במילא לא הוצרך להביא ראי' מהסיפא כיון דכבר נדחה בדרך ממילא, אבל כאן שהביא רק הסיפא משום דאיירי בשאין בו דין חלוקה שפיר חשב דמאי לאו בכותל? ב) מהמהרש"א יוצא כנ"ל שהחידוש במתניתין בהא דאיירי באין בו כדי חלוקה הוא לגבי דלא נימא דהוה קנין דברים, ולכן ביאור ה"ותימה" וכו', דלמה לא נימא דהחידוש הוא בהיזק ראי' עצמו דאינו יכול לטעון שלא נתרצה לכותל וכו', ולכאורה אם החידוש הוא דאי"ז קנין דברים למה יש חידוש גדול יותר בזה לגבי כותל ממסיפס? כי אם לא נימא שיש חידוש בקנין דברים לגבי כותל יותר ממסיפס, אכתי קשה דלמה נקט התנא כאן הדין דהיזק ראי' באין בו דין חלוקה ולא ביש בו דין חלוקה, ושאין זה קנין דברים נדע מהסיפא, והלא לפי המהרש"א הרי ברור שהתוס' לא סב"ל לגבי היזק ראי' דהו"א שיוכל לטעון דלא נתרצה לעשות גודא דהרי זהו קושייתם אח"כ, עוד צ"ב כפי שהוקשה לעיל דלמה נימא דה"ז קנין דברים הרי יש כאן קנין מעליא ברוחות?

ועיקר הקושי בדברי המהרש"א הוא כנ"ל דמה תירץ הגמ' על קושיא זו דלמה לא תנא הרישא דהיזק ראי' שמיה היזק ביש בו דין חלוקה ואפילו אם לא רצו: "אי מהתם, הוה אמינא: אפילו פחות מכאן - במסיפס בעלמא, קמ"ל הכא כותל", דכיון דידעינן מהרישא דשמיה היזק ומהסיפא שהוא קנין מעליא ואינו קנין דברים במילא נדע דכופהו לכותל? דהרי הסברא דכי אתרצאי הוא כבר קושיית התוס' אח"כ דלמה לא תירץ כן?

ולחומר הענין אולי יש לבאר דמזה גופא שכתבו המהרש"א והמהר"ם שיש חידוש דאינו קנין דברים, עכצ"ל דפירשו שלא הי' כאן קנין מעליא ממש, ואכתי יש לומר שהי' קנין דברים, וביארו באחרונים שהגמ' לא איירי שאמרו בפירוש שהקנין חל על גוף הקרקע, אלא דנתרצו לחלוק, כתוכן דברי המשנה השותפין שרצו לחצות ותו לא מידי, אלא י"ל שהלך זה ברוח זה וזה ברוח שני לפעול קנין על החלוקה בכלל, וא"כ גם אח"כ הו"א שיכול אחד לטעון שנתכוון רק לחלוק בכלל וה"ז קנין דברים כיון שלא אמרו בהדיא שמקנים גוף הקרקע, והא דהלכו לרוחות הוא רק להראות שהם חולקים בכלל, קמ"ל דאינו כן אלא דאמרינן שיש כאן הקנאה בגוף הקרקע, והוה קנין מעליא ואין זה קנין דברים.

ולפי"ז יש לפרש דהרי מוכח בגמ' דמסיפס שהן יתדות כו' אין בזה הוצאת ממון כו', והראי' ממ"ש התוס' בד"ה כי רצו דללשון ראשון לא קשה שיש כאן התחייבות בכותל משא"כ ללשון שני מקשה, ולמה לא נימא גם ללשון שני שיש התחייבות ממון דמסיפס, ומוכח כנ"ל שאי"צ להוציא ממון למסיפת של יתדות וכו' , ולפי"ז יש לבאר כוונת המהרש"א דהו"א מהסיפא דאין זה קנין דברים רק לגבי מסיפס, אבל לגבי כותל שיש בזה הוצאת ממון מחבירו הו"א דזה לא נוכל כשטוען שנתכוון רק לחלוק בכלל, כיון שלא אמרו בפירוש שמקנים גוף הקרקע, ובזה הו"א דהמוציא מחבירו עליו הראי', קמ"ל דמ"מ יש כאן קנין מעליא כו', אפילו להוצאת ממון.

ולפי"ז א"ש כוונת המהרש"א שהחידוש הוא בקנין דברים עצמו, וזהו תירוצו של הגמ', ולכן הקשה הר"י לעיל דלמה לא נימא דהחידוש הוא בהיזק ראי' עצמו דאינו יכול לטעון דלא נתרצה לגודא, ועי' בכל זה היטב.

ע"כ