בתוד"ה דלמא בתחילת דבריהם ביארו דלא נימא דפריש היינו כשפורש מן העיר, וקבוע היינו כשנמצא בהעיר כי כל העיר הוה מקומו הקבוע של האדם כיון שיוצא מביתו, אלא - דקבוע הוא רק כשנמצא בביתו דזהו מקום קביעותו, וכשיוצא מביתו ה"ה בגדר פריש, והביאו ראיות לזה מחנויות, ומתינוק שנמצא בשוק שיש לו דין פריש, וכ"כ רש"י בד"ה ופרכינן שכתב "מביתו" דמיד שיוצא מביתו הוה פריש ולא קבוע.
ועי' בשטמ"ק בשם שיטה ישנה וז"ל: וק"ל אמאי לא אמרינן ברוב סיעה גופא דגזרו רוב סיעה דאזלי אינהו גבה אטו רוב סיעה דאזלה איהי לגבייהו? ויש לומר דברוב סיעה לא שייך אזלה איהי לגבייהו שהרי בשוק תנן כו' וכי אמרינן דאזלא איהי לגבייהו הוי קבוע פירוש שהולכת אצלם בביתם וכן פרש"י ז"ל והא לא שייך אלא בעיר אבל אי אזלה איהי לגבייהו בתוך העיר נמי חוץ לביתם אין זה קבוע דהא בתנוק מושלך אזלינן בתר רובא ולא הוי כקבוע וכן בבשר הנמצא, עכ"ל. הרי יוצא מדבריו דכל מה שהביא הדין ד"קבוע" הוא רק כאשר הוא בבית, ואם הוא חוץ לבית אף שהוא בתוך העיר ה"ז "פריש", הוא כדי לתרץ למה גם בסיעה עצמה לא אמרינן דאם הלכה היא אצלו ה"ז קבוע, וע"ז תירץ דקבוע שייך רק כשנמצא בביתו, ובסיעה לא שייך בית,ולכן שם לא שייך קבוע.
ולפי"ז נראה שזהו גם טעמם של התוס' שהביאו דין זה אלא שקיצרו, דנתכוונו בזה לתרץ למה ברוב סיעה לא שייך קבוע שלכן ביאר הגמ' דקבוע הוא שייך רק ברוב העיר.
ועי' יבמות טז,ב, עכו"ם שקידש בזמן הזה חוששין לקידושיו שמא מעשרת השבטים הוא, [ופירש"י מעשרת שבטים הוא - שנשאו עובדות כוכבים וקסבר דעובדת כוכבים שילדה מישראל הולד ממזר וחוששין לקידושי ממזר] ומקשה דנימא כל דפריש מרובא פריש ורוב העולם אינם מעשרת השבטים? ומתרץ בדוכתא דקביעי בחלח ובחבור כו', ופירש"י "בדוכתא דקביעי - בני עשרת השבטים, וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי והיכא קביעי כדכתיב וינחם בחלח ובחבור", היינודבאמת גם שם הם מיעוטא, אבל כיון ששם הם "קבועים" במילא לא אזלינן בתר רוב, כי כל קבוע כמחצה על מחצה ולכן חוששין לקידושיו, ומשמע בפשטות דבמקומות אלו חוששין לקידושין אפילו אם קידש בשוק, והקשו התוס' שם מהכא וז"ל: בדוכתא דקביעי - דבדוכתייהו הוו רובא מעשרת שבטים ולא כמו שפירש בקונטרס משום דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי דאי אזיל איהו לגבה כל דפריש מרובא פריש כדאמרינן בסוף פרק קמא דכתובות (דף טו.) עכ"ל, היינושהקשו על רש"י דכיון שכל מה דחוששין לקידושין הוא משום קבוע כמחצה על מחצה א"כ כשהוא נמצא בעיר ולא בביתו ה"ז "פריש" כמבואר הכא בסוגיין, וא"כ גם בעיירות אלו אם העכו"ם הלך מביתו צריך ליזל בתר רוב ולמה חוששין לקידושיו? ולכן פירשו התוס' באופן אחר דבעיירות אלו באמת הם הרוב, ולכן חוששין לקידושין אפילו כשיוצא מביתו, כיון שהם הרוב. ונמצא לפי זה דרש"י סותר א"ע, דכאן כתב דקבוע הוא רק כשנמצא בביתו, ושם משמע דבכל העיר חוששין לקידושין דהוה קבוע? וזה גופא הוא הטעם שהתוס' חולקים על רש"י.
ועי' לקו"ש חי"ט פ' שופטים (ב) שביאר דרש"י לא רצה ללמוד כתוס' דא"כ הי' הגמ' צ"ל בדוכתי שהם רובי, ומלשון הגמ' "בדוכתא דקביעי" משמע דחוששין לקידושין הוא מצד הדין דכל קבוע וכו', ותירץ שיטת רש"י עפ"י מה שהביא רש"י שם דקביעי בחלח כו' ולכאורה מה מוסיף בזה על הגמ'? ומבאר דשאני הכא דכיון דכתוב בקרא וינחם בחלח כו' גילתה התורה דבכל מקום בעיירות אלו הם נחשבים ל"קבועים" לא רק כשהם נמצאים בביתם אלא בכל מקום העיירות עיי"ש, ואולי יש לבאר בזה עפ"י המבואר בשבת לא,ב, דכיון שהוא עפ"י ה' ה"ז נחשב לקבוע עיי"ש, ועד"ז הכא דזה גופא שכתבה התורה שמקומם בעיירות אלו, זה עצמו נותן להם חשיבות בכל העיר שהם נחשבים לקבוע, וראה לקו"ש ח"ה ע' 172 הערה 2 וז"ל: ראה תוס' זבחים עג,ב, (ד"ה אלא) דמצד חשיבותו לא בטל, ושזהו טעם דהדין (זבחים שם ועוד) דכל קבוע כמחצה על מחצה וראה עט סופר (להרא"ז סופר) על סוגיות הש"ס כלל קבוע וש"נ עכ"ל, ובחכ"ד ע' 394 וחכ"ט ע' 423, דלפי"ז י"ל גם הכא שהם חשובים בכל העיר.
ב) עוד הקשו התוס' מהך דנזיר יב,א וז"ל: וא"ת דבנזיר פ"ב (דף יב. ושם) פריך אהא דאמר האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים שבעולם מקן סתומה ומסיק אמינא לך אנא אשה דלא ניידא ואת אמרת לי איסורא דנייד וכי תימא ה"נ בשוקא אשכחה וקדיש התם הדרא לניחותא משמע לגבי אדם לא שייך כל דפריש מרובא פריש משום דהדר לניחותיה ולאו פירכא היא דהתם בשעת האיסור כשזה בא על שום אשה הדרא לניחותא האשה שקידש השליח אבל הכא כי אזלי אינהו לגבה בשעה שאוסרה הרי הוא נייד עכ"ל.
היינו דאיתא שם בנזיר: "אמר ר' יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן: האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם - אסור בכל הנשים שבעולם, חזקה שליח עושה שליחותו, וכיון דלא פריש ליה, הא לא ידע הי ניהו קדיש ליה, והקשה ריש לקיש לריו"ח מהדין באדם שהפריש קן לקרבן חטאת או עולה ופרחה לעולם, יכול כל אדם לקחת עוף לקרבנו ולא חיישינן דילמא עוף זה הוא זה שהפריש חבירו, משום דאזלינן בתר רוב וביאר רש"י הקושיא: "ואמאי לימא - לכל מאן דמייתי קינין היינו האי דפרח לפלוני אתמול ונמצא מתכפר בקרבן חבירו דהא אמרת שהוא אסור בכל הנשים שבעולם", ותירץ ליה ריו"ח אמינא לך אנא: אשה דלא ניידא, ואמרת לי את: איסורא דנייד; וכ"ת, הכא נמי נייד, אימור בשוקא אשכח וקדיש! התם הדרא לניחותא, גבי קן מי הדרא.
ולמדו התוס' בתחילה דכוונת הגמ' דבאדם אף כשפורש מביתו כיון דיודע שחוזר למקום קביעותו לא חל על זה דין פריש כלל והוה "קבוע" לעולם, וא"כ קשה דלמה כאן אמרינן כשהלך הבועל אצלה יש כאן דין "פריש" הלא הדר לניחותא? וכתבו דלאו פירכא היא דהתם בשעת האיסור כשזה בא על שום אשה הדרא לניחותא האשה שקידש השליח, אבל הכא כי אזלי אינהו לגבה בשעה שאוסרה הרי הוא נייד, עי' היטב בדבריהם.
ביאור דבריהם: התוס' דהכא והרא"ש שם (ובשיטה ישנה בשטמ"ק, ועי' גם בשטמ"ק בנזיר) פירשו דהדיון דרוב וקבוע קאי על אשה הא' שקידש השליח וז"ל הרא"ש שם: אמינא לך איסור דנייחא דבשעה שקידשה השליח היתה נחה בביתה, הילכך היתה חשובה בין כל הנשים שבעולם כמחצה על מחצה, ואילו עשה שליח לקדש לו נשים הרבה וקידש חצי הנשים שבעולם היו נאסרות כל הנשים שבעולם משום ספק קרובות אפילו אי ניידי משום דרוב כל הנשים אסורות עליו משום ספק קורבא השתא נמי נאסרות כל הנשים כיון שהאוסר קבוע אעפ"י שאין הנאסר קבוע כו' וכי תימא הכי נמי דנייד דאימר בשוקא אשכח וקדיש דחומרא יתירה היא לאסור כל הנשים שבעולם והי' לנו לתלות שמא בשעה שקדשה לא היתה קבועה ולא היתה כחצי הנשים שבעולם, הדרה לניחותא אחר שקידשה, וכיון דקבועה היא השתא חשובה כחצי הנשים כו' עכ"ל, וזהו גם פירוש התוס' כאן כמ"ש בהדיא "האשה שקידש השליח" (ומ"ש הרש"ש דצריך להוציא תיבת "השליח" לא ראה פירוש הרא"ש שם ובשטמ"ק כאן ושינה הגירסא ללא צורך1).
ועי' גם בתוס' הרא"ש כאן וז"ל: אי דאזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש. משמע הכא דאדם הפורש מתוך קביעותו שייך ביה למימר כל דפריש מרובא פריש, וקשה מהא דאמרי' בנזיר פ"ב האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה אסור בכל הנשים שבעולם ופריך מקן סתומה שפרחה וכו' ומשני אמינא לך אנא אשה דלא ניידא ואת אמרת לי איסורא דנייד וכי תימא הכא נמי אימר בשוקא אשכח וקדיש הדרא לניחותא, אלמא משמע דלא שייך לומר באדם כל דפריש מרובא פריש כיון דהדרא לניחותא, וי"ל דלא קשה דפשיטא דכל דבר האוסר ואינו קבוע כי הך דשמעתין דאזלי אינהו לגבה אנן סהדי דבשעה שאוסרה לא חזר לקיבעיה, אבל התם בשעה שהוא רוצה לבא על כל אשה ואשה המקודשת אוסרתה שמא היא אחותה או אמה ובאותה שעה שמא קבועה היא ואוסרת כל הנשים עכ"ל, דזהו כשיטתו בנזיר דהדיון הוא על האשה הא' האם היא אוסרת כל הנשים מצד קבוע או לא.
וביאור תירוצם הוא, דאפילו אם השליח קדשה כשהיתה בשוק, מ"מ מיד שחוזרת לביתה הרי יש לה חשיבות של קבוע שהיא כמחצה על מחצה וכאילו מחצה נשים שבעולם מקודשות לו, לכן אסור באשה זו הב', כיון שיש ספק דילמא היא אחותה של אשתו, דהרי איסור ערוה היא איסור נמשך לעולם, דכל זמן שהיא אשתו אחותה אסורה לו אפילו אם אחותה לא נולדה עדיין בעת הקידושין, ובמילא אפילו אם פירשה בעת הקידושין אבל אח"כ כשחוזרת לביתה היא נחשבת כמחצה על מחצה, נמצא דעל כל אשה אחרת יש עכשיו ספק גמור דילמא היא קרובה של אשתו, ולכן אסורה לו, משא"כ כאן בפנוי' שזינתה הרי נוגע לנו לדון רק ברגע הבעילה אם אסרה ע"י בעילה זו לכהונה או לא, וכיון דבעת הבעילה הי' פריש, שפיר אמרינן שהי' כשר ולא נאסרה באותה הרגע, במילא שוב לא שייך לאוסרה.
ובלשון השיטה ישנה: "דהכא כשפירשו מביתם ובעלו בשוק אסרוה, וכשחוזרין לביתם לקביעותם כבר השלימו האיסור והניחוהו שאחר כך אין האיסור תלוי בהם, אבל אשה כשחוזרת לביתה הרי האיסור שאוסרת בעלה בקרובותיה עדיין תלוי בה, ומשום הכי משני ליה הדרא לניחותא והוי קבוע, והא דהוה מקשינן אימור בשוקא אשכח וקדיש אע"פ שהאיסור בקרובותיה הוה לא אמרינן אימר קרובות היו בשוק כשקדש, דכיון שהיא אוסרתו בקרובות כשהיא ניידא הוי כאילו הקרובות ניידי כיון שהכל תלוי בה".
אמנם מצינו שישנם שפירשו הגמ' נזיר באופן אחר מהנ"ל, דרש"י (המפרש) והתוס' שם פירשו שכל השקו"ט בגמ' בפריש וקבוע קאי על אשה הב' שהוא רוצה לקדש עכשיו, וז"ל רש"י: וכי תימא גבי אשה נמי אימור - האי בעל אשכחיה [ולא כתב האי שליח] לההיא איתתא בשוקא דניידא ולישתרי בה דכל דפריש מרובא פריש וכו' עכ"ל, וכן התוס' שם כתבו: "בשוקא אשכח וקדיש - כלומר היכא דמצא אותה בשוקא היה לנו לומר שיוכל לקדשה [האשה הב'] דלא קביעה הויא וא"כ לא הוה קבוע", ומתרץ הגמ' דעוף שהוא ניידי שפיר אמרינן בי' כל דפריש מרובא פריש ואינו אותו עוף שיש בו הספק, אבל באשה שהוא רוצה לקדש ורוצים לומר שהיא אינה אחותה של אשה הא' שקידש השליח משום דאזלינן בתר רוב העולם ורוב העולם אינן קרובות לאשה הא', הנה מכיון שהיא נמצאה בביתה ובמילא היא קבוע במילא לא שייך לדון בה דין רוב, ומקשה דאם קידשה כשיצאה מביתה ופירשה דאז שפיר שייך לומר עליה שהיא מרוב העולם וא"כ למה אסור בה, ומתרץ משום דהדרא לניחותא.
וצריך ביאור בב' פירושים אלו דלמה פירשו התוס' ורש"י שם דרוב וקבוע קאי על אשה הב', והרא"ש והתוס' כאן פירשו דקאי על אשה הא', והרא"ש ובשטמ"ק כתבו דאין נפק"מ כלל מצבה של אשה הב' אי היא קבוע או פריש כנ"ל היפך פי' רש"י ותוס' שם דהגמ' איירי רק אודות אשה הב'? וצ"ב.
ונראה לומר בזה, דהנה בקו"ש (כתובות אות מ' וכן בקובץ ביאורים על הש"ש אות כ"א) כתב דבפשטות מפרשים הענין ד"כל קבוע כמחצה על מחצה" דמיעוטא כיון שהוא קבוע במקומו חידשה התורה דאינו נחשב למיעוט אלא הוא כמחצה על מחצה, וכגון בעיר דתשע חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת בשר נבילה, דהחנויות עצמן כיון שהן קבוע במקומם הרי הן נחשבות כמחצה על מחצה כאילו בעיר זה ישנם ה' חנויות כשרות וה' נבלות, אבל לפי"ז קשה דא"כ איך שייך לומר בכלל "כל דפריש מרובא פריש" הרי הם פירשו מהחנויות, ונמצא דאין כאן כלל "מרובא" כיון דדיינינן על החנויות כאילו יש כאן מחצה על מחצה?
וביאר שם דאין הפירוש דבקבוע אמרינן כאילו יש כאן מחצה על מחצה דבודאי גם בקבוע יש כאן רוב, אלא זהו ע"ד דאמרינן דאין הולכין בממון אחר הרוב, דשם ודאי יש מציאות של רוב, אלא דרוב אינו מספיק להכריע להוציא ממון מחזקתו, עד"ז הוא כאן דבודאי גם בקבוע יש רוב ומיעוט, אלא הפירוש הוא דאם דנים בנוגע ל"קבוע" חידשה התורה דרוב לא יכריע כאן, דרוב אינו מועיל להכריע בקבוע, וכתב שהגר"ח הסכים לזה.
[וכבר הובא בשיעורים הקודמים השאלה אודות המעשה באחד ששחט שבעה בהמות ואח"כ נמצא באחת שהיא טרפה ונתערבו הטרפות בכשרות וקודם שנולד הספק נמכר חציה של בהמה אחת בחזקת כשרות, מי נימא דגם חצי השני שבפנים מותר מצד דחציו הנמכר מותר מצד כל דפריש מרובא פריש, ואנו יודעים בודאי שזהו חציו השני וא"כ איך נחלק בהמה אחת לומר שחציה מותרת וחציה אסורה כו', והביא השב שמעתתא ראי' להכשיר חציה שבפנים מהא דקיימ"ל בדין דר"ג דמאן דמכשיר בה מכשיר גם בבתה אף דבבת ליכא חזקת כשרות, דחזקת האם מועיל גם לגבי הבת, והיינו דכיון דבהאם שיש לה חזקה אמרנו שהבועל הי' כשר, במילא שוב אמרינן כן גם לגבי הולד שהבועל הי' כשר ואין לחלק ביניהם, עד"ז אמרינן הכא בהבהמות, דכיון דחציו שיצא הותר מצד כל דפריש מרובא פריש, ונקטינן דבהמה זו הי' כשרה, במילא זה פועל על חציו האחר שבפנים דאמרינן שגם הוא כשר. עכתו"ד.
אבל בקו"ש דחה עפ"י הנ"ל ראיית הש"ש, די"ל דדוקא בנוגע להבת מועיל חזקת האם, כיון דאילו הי' לה להבת חזקה מצ"ע ודאי הי' זה מועיל לגבה, אלא דלפועל אין לה חזקה, ולזה אמרינן דחזקה זו מועיל גם על הבת ולכן הבת כשרה, משא"כ בנדון דהבהמות, הרי באמת גם בחציה שבפנים יש שם רוב מצ"ע, אלא דמ"מ גילתה התורה דרוב אינו מועיל בקבוע, וא"כ מה יתוסף ע"י הרוב שבחציה שבחוץ להכריע על שבפנים, דכשם שרוב שבפנים אינו יכול לפעול כלום עליה, כן גם לא יוכל הרוב שבחוץ לפעול עליה, ואינו דומה להא דחזקת האם מועיל לגבי הבת].
אבל בשערי יושר (שער ד' פ"ג) כתב דמלשון "כמחצה על מחצה" משמע דאינו כהנ"ל, אלא הרי זה כאילו בפועל יש מחצה על מחצה, ואף דא"כ איך שייך לומר כל דפריש מרובא פריש הרי פריש ממחצה על מחצה הנה ביאר שם: "דבדבר הפריש יש לנו תורת רוב מסוג אחר והוא רוב שבא ע"י חשבון רוב המקרים, היינו דבשר הנמצא בשוק אנו חושבים בכה"ג רוב ע"י מקרה של אופנים שאפשר להפריש הבשר משם, שיש לנו ט' אופנים שבאפשרות להיות הבשר כשר ואופן אחד שהבשר הוא טריפה ואזלינן בתר הרוב שנפרש הבשר באופן שהוא כשר, ועל סוג רוב זה לא מגרע לן מידי לענין החשבון לחשוב תשע חנויות שמוכרות בשר שחוטה למספר הרוב אף שהם קבועים וכמחצה על מחצה הם חשובים, משום דכיון שאנו דנים על אופן הפרישה, ואופני הפרישות אינו תלוי כלל אם נפרש מדבר קבוע או מדבר שהוא נייד, דרק כשאנו דנים על עצם הדבר המעורב אם דבר זה הוא ממספר הרוב או ממספר המיעוט בכה"ג אמרה התורה שמספר המיעוט הוא שקול לחשוב כמספר הרוב, אבל כשאנו דנים על המקרים הנולדים דלא שייך בהם ענין קביעות אזלינן לעולם בתר הרוב", משא"כ בקבוע הרי שם דנים על עצם החנות דזהו הספק שלו לאיזה חנות נכנס, בכה"ג אמרה התורה דהרי זה כמחצה על מחצה, דהחידוש דכל קבוע כמחצה כו' הוא רק כשהדיון הוא בגוף הדבר שהוא קבוע, משא"כ בפירש שאינו יודע כלל אודות החנות שם אין נוגע גוף החנויות אלא על מעשה הפרישה, וכיון שבפועל ישנם יותר אפשריות של פרישה של כשרה אזלינן בתר רוב.
היוצא מזה שישנם ב' אופנים לפרש הא דאמרינן "כל קבוע כמחצה על מחצה" א) לפי הקו"ש הפירוש דבאמת גם בקבוע יש רוב אלא שאם רוצים להכריע דין רוב בספק שהוא קבוע אין הולכים שם אחר הרוב וצריך לדון דהוה ספק כמחצה על מחצה ב) ביאור השערי ישר דהקבוע עצמה באמת הוה כמחצה על מחצה, ומ"מ שייך לדון שם דין "כל דפריש" כי שם הספק הוא רק באופן מעשה הפרישה, ולא על גוף החנויות, ובאופני הפרישה הרי יש ט' אפשריות לכשר וחד לטרפה, ועפי"ז י"ל דבזה נחלקו המפרש והתוס' בנזיר עם התוס' דהכא והרא"ש שם כמבואר לעיל, ויתבאר אי"ה.
ע"כ