הנה בב' משנות דלעיל פליגי ר"ג ור' יהושע בנוגע לדיני ממונות אם האשה גובה כתובתה וכמה וכו', אבל הכא בהמשנה דראוה מדברת לא איירי כלל בדיני ממונות לענין כתובה שהרי היא פנויה, אלא איירי לענין יוחסין, דהדין הוא בפנוי' שזינתה דאם נבעלה לפסול לה נפסלת להנשא לכהן לעולם, וכאן איירי דלא ידעינן מיהו הבועל אם הי' כשר או פסול, והאשה טוענת בברי שהי' כשר, ובזה נחלקו ר"ג ור"י כעין מה דפליגי לעיל דלר"ג נאמנת ומותרת לכהן, ולרבי יהושע ה"ה בחזקת בעולה לנתין ולממזר ופסולים.
והנה אף דגם במשנה הא' פליגי ר"א וריו"ח בטענת הבעל שאמר שמא זינתה מקודם אם יש לה מנה לפי ריו"ח דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה מנה, או אין לה כלום והוה מקח טעות לגמרי לפי ר"א, מ"מ לא פליגי שם אלא פליגי הכא על משנה הב', וי"ל הטעם כי כאן פליגי גם בטענת האשה אם היא תובעת מאתיים או מנה, משא"כ במשנה הא' לכו"ע תובעת מאתיים כיון שטוענת בהדיא נסתפחה שדהו וכו' וראה בשטמ"ק עד"ז.
ומה שאומר רבי יהושע שהיא בחזקת בעולה לנתין או לממזר, כדאי לפרש דנתין הם הגבעונים מז' אומות שנתגיירו בזמן יהושע ברמאות כמבואר ביהושע פרק ט', ונקראים נתינים מלשון "נתינה", כי יהושע נתנם להיות חוטבי עצים ושואבי מים, כמ"ש ביהושע שם, (וראה רמב"ם הל' איסורי ביאה פי"ב הכ"ב-ד וז"ל: מי שנתגייר משבעה עממין אינן אסורין מן התורה לבוא בקהל, והדבר ידוע שלא נתגיירו מהן אלא הגבעונים ויהושע גזר עליהם שיהיו אסורים לבא בקהל אחד זכרים ואחד נקבות, ולא אסר אותם אלא בזמן שיש מקדש שנאמר וחוטבי עצים ושואבי מים לבית אלהי, תלה הרחקתם במקדש. והם הנקראים נתינים לפי שנתנם לעבודת המקדש, בא דוד וגזר עליהם שלא יכנסו בקהל לעולם ואפילו בזמן שאין מקדש, וכן מפורש בעזרא ומן הנתינים שנתן דוד והשרים לעבודת הלוים, הא למדת שלא תלה אותם במקדש. ולמה גזר עליהם הוא ובית דינו לפי שראה עזות ואכזריות שהיתה בהם בעת שבקשו שבעת בני שאול בחיר ה' לתלותם והרגום ולא רחמו עליהם עכ"ל) ויש מחלוקת הראשונים אם אסורים לקהל מן התורה או רק מדרבנן דדוד גזר עליהם, (וראה לקמן כט,א, בתוס' בארוכה, ותוס' יו"ט מכות פ"ג, ויתבאר אי"ה בפרטיות במקומו לקמן), וזה תלוי אם מפרשינן הלאו ד"לא תתחתן בם" קאי על אחר גירות בז' אומות נמצא שיש בהם לאו מן התורה, או דקאי רק אם לא נתגיירו, כדעת הרמב"ם לעיל אבל אם נתגיירו ה"ה מותרים מן התורה, ואף להדיעה שהוא מדרבנן נקטם התנא ביחד עם ממזר שהוא מן התורה, כי מדרבנן ה"ה כממזר שאסורים לבוא בקהל, וכדמצינו הלשון בכ"מ במשנה "גרושה וחלוצה לכהן" אף דחלוצה אינה אסורה לכהן אלא מדרבנן דנראה כגרושה, מ"מ חושבם ביחד.
ובגליון הש"ס כאן להגרע"א ציין לתוס' גיטין פט,א, ומהרש"א שם, דשם מבואר בתוס' בהא דכתיב בכהן "אשה זונה וגו' לא יקח" שזה קאי על אשה שנבעלה לזה שלא שייך שם תפיסת קידושין, כמו חייבי מיתות בי"ד או חייבי כריתות או עכו"ם ועבד וכיו"ב, דרק עי"ז נפסלה לכהונה, ועי' מהרש"א שם שכתב על דבריהם וז"ל: בד"ה בעולה כו' וה"נ ה"מ לפרושי חייבי כריתות כו' עכ"ל זו היא גם כן דעת התוספות בפרק הבא על יבמתו1 דאין זונה ולא נפסלה מכהונה אלא בנבעלה לחייבי כריתות אבל נבעלה לחייבי לאוין כיון דתפסי בהו קידושין לא נפסלה לכהונה וכן הוא דעת הרא"ש, אבל הרמב"ם חולק וס"ל דמכל חייבי לאוין השוין בכל נמי נפסלה לכהונה ועי' בב"י טור אה"ע סי' ו', ויש להקשות לדברי התוספות מהך מתניתין דפרק קמא דכתובות שהביאו התוספות הכא דהרי היא בחזקת בעולה לנתין וממזר כו' דמוכח בהדיא דנפסלה לכהונה בנבעלה לחייבי לאוין? ויש ליישב דאתיא כמ"ד דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין ואנן לא קי"ל הכי וכו' עכ"ל המהרש"א. היינו שהמהרש"א נקט שם בדבריהם דסב"ל לתוס' דאם נבעלה לחייבי לאווין ששם קידושין תופסין כמו ממזר וכו' שפיר מותרת לכהן, וקשה ממשנתינו שמפורש שאם נבעלה לנתין או לממזר פסולה לכהונה וממזר אינו אלא חייבי לאווין?? וע"ז תירץ המהרש"א דלפי התוס', משנתינו קאי למ"ד (רבי עקיבא לקמן כט,ב) דאין קידושין תופסין גם בחייבי לאווין, אבל להלכה דקידושין תופסין בהם באמת לא נפסלו מן הכהונה.
אלא דרוב הראשונים סב"ל דאף ד"זונה" שהיא אסורה לכהן בלאו דלא יקחו ולוקה עליה ה"ז רק בדליכא תפיסת קידושין, מ"מ לענין איסור לכהן היא אסורה אפילו אם יש שם תפיסת קידושין, כיון דסו"ס ה"ז ביאה אסורה וילפינן זה ממ"ש (ויקרא כב,יב) "ובת כהן כי תהי' לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל" וילפינן דאיש זה הוא אסור לה, (יבמות סח,א) ואף דקרא זה איירי לענין תרומה, מ"מ ילפינן בק"ו דמה גרושה שמותרת בתרומה אסורה לכהן, זו שאסורה בתרומה כ"ש שאסורה לכהן אלא דכיון דאין מזהירין מק"ו לכן אינו לוקה, (וכמבואר בתוס' יבמות מד,ב, ומהרש"ל שם), ושיטת הרמב"ם (הל' איסורי ביאה פי"ח ה"א - ג) היא שהלאו דזונה כולל גם חייבי לאוין שיש בהם תפיסת קידושין ולוקה, ואף דאין מזהירין מן הדין שאני הכא דאינו אלא גילוי מילתא, והראב"ד חולק שם וסב"ל "שאין זונה אלא מחייבי כריתות או מעכו"ם ועבד שאין בהן קידושין, מיהו כל הפסולים לבא בקהל אם באו עליה פסלוה מן הכהונה ומן התרומה ואפילו חלל משום דכתיב ולא יחלל זרעו מה הוא מחלל אף זרעו מחלל אבל ללקות עליה משום זונה לא" עכ"ל, וראה בכ"ז באנציקלופדיה תל' כרך י"ב ע' נ"ד.
אבל הפנ"י כאן (בד"ה במשנה) נראה שחולק על המהרש"א ונקט דגם התוס' סב"ל דפסולה לכהונה בחייבי לאוין מק"ו דגרושה, וכוונתם שם רק לענין לאו ומלקות, דזהו רק אם זינתה עם מי שלא שייך שם תפיסת קידושין, אבל מודי התוס' לענין פסול לכהן דה"ז גם בחייבי לאווין, ועי' גם במהרש"ל יבמות מד,ב, וז"ל: בא"ד אלא ביאת זנות כו' נ"ב פי' לענין מלקות הוא דלא מלקינן משום זונה אלא בכה"ג אבל מ"מ אפילו תפסי בה קדושין הויא פסולה לכהן היכא דהוי זר אצלה מעיקרא כו' כמו שכותבין התוס' גופייהו אח"כ דילפינן מק"ו כו' והיא סברת הראב"ד בפרק י"ח דהלכות ביאה ע"ש עכ"ל, ולפי"ז אין צריך לומר כהמהרש"א דמשנתינו קאי לר"ע, כי כו"ע מודי עכ"פ שיש איסור לאשה שנבעלה לחייבי לאווין להנשא לכהן מן התורה.
נמצא שיש בזה ג' שיטות: א) להמהרש"א לשיטת התוס' הנה לדידן דקידושין תופסין בחייבי לאווין מותרת לכהן לכתחילה. ב) רוב הראשונים סב"ל דליכא מלקות אבל אסורה מכח ק"ו, ג) להרמב"ם אסורה וגם לוקה.
והקשו המפרשים דלמה נקט רבי יהושע שהיא בחזקת בעולה "לנתין ולממזר" דאינו שכיח כ"כ, ולמה לא נקט "לעבד ולעכו"ם" דזה שכיח יותר?
והנה יש פלוגתא בראשונים בעכו"ם או עבד הבא על בת ישראל דקיימא לן שהולד הולך אחר האם והוא כשר2, אם נפסלה הבת להנשא לכהן, דשיטת רש"י ביבמות מד,ב, (בד"ה שהולד) שהולד פגום ואסורה לכהונה, וברי"ף שם (טו,א מדפי הרי"ף) כתב בזה וז"ל: והלכתא עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין באשת איש: ואיכא מרבוואתא דמסיימי בה דהאי דאמרינן הולד כשר הנ"מ לישראל אבל לכהונה הולד פגום דאי ברתא היא אסורה לכהן .. מאלמנה ומה אלמנה לכהן גדול שאין איסורה שוה בכל בנה פגום זו שאיסורה שוה בכל אינו דין שבנה פגום וכי תימא איכא למיפרך מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת הכא נמי כיון דבא עליה עשאה חללה דאמר רבי יוחנן מנין לעובד כוכבים ועבד שבאו על הכהנת ועל הלויה ועל בת ישראל שפסלוה שנאמר ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה מי שיש לו אלמנות וגירושין בה יצאו עובד כוכבים ועבד שאין להן אלמנות וגירושין בה. וחזינן לרבוואתא אחריני דפסקי והלכתא עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ולא מסיימי שהולד פגום, ואנן מספקא לן אי הוי פגום אי לא מדחזינן לגמרא בתר שקלא וטריא דפסק והלכתא עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ולא אמר והלכתא הולד פגום עכ"ל.
היינו שיש בזה ב' דעות אם בת ישראל שאביה עכו"ם אם כשרה להנשא לכהן, ועי' נמ"י שם שביאר הטעם של אלו המתירים אותה לכהן משום דכיון דמצינו דהפקירה התורה זרעם ואינו מתייחס אלא להאם לא נפסלה אפילו לכהונה. (וראה בזה באנציקלפדיה תל' כרך ט"ז ע' ל"ח). והמחבר בשו"ע אבהע"ז סי' ד' סעי' יט פסק שאסורה לכהן עיי"ש ובשו"ת מהרש"ל סי' י"ז כתב: " שהרי דעת רוב הפוסקים נהי שגוי ועבד הבא על בת ישראל אין עושה הולד ממזר מ"מ עושה אותה פגום שאם היא בת אסורה לכהונה".
ויש לומר דלפי הדעה שהיא מותרת לכהן א"ש למה נקט המשנה דוקא נתין או ממזר, כי למ"ד דר"ג מכשיר אפילו בבתה לא הי' יכול לנקוט עכו"ם או עבד, כיון דאפילו אם הבועל הוא עכו"ם כו' הולד כשר לכהונה, ואי"כ שום חידוש, ולכן נקט ממזר דשם אם הבועל ממזר הרי הולד ג"כ פסול, ובזה שפיר מחדש שנאמנת לגבי עצמה וגם להכשיר הולד שהבועל הי' כשר, דחזקת האם מהני גם לגבי הבת אף דהבת עצמה אין לה חזקה.
אבל אכתי קשה לשיטת רש"י ודעה הא' בהרי"ף, דגם בעכו"ם הולד פסול לכהונה, א"כ אכתי קשה שהי' יכול לומר עכו"ם או עבד כיון דגם הכא יש נפק"מ לגבי הולד? וגם לפי האחרים קשה למ"ד לקמן דר"ג פוסל בבת, נמצא שהמשנה איירי רק בנוגע להאם בלבד, ואינו מחדש שום היתר בנוגע להולד א"כ הי' יכול לומר לעכו"ם או לעבד?
ותירץ הפנ"י דרבי יהושע ר"ל חידוש גדול יותר דחיישינן אפילו לנתין וממזר דבמילא יוצא דלא רק שהולד פסול לכהונה אלא חוששין דילמא הוא ממזר (דבממזרות הולכין לעולם אחר הפסול) ובמילא אסור לבוא לגמרי לקהל ה'. ומעלה עשו ביוחסין הכוונה לא רק לגבי כהונה, אלא ג"כ לענין ממזרות דגם זה הוה יוחסין לבוא בקהל ה', וכן מוכח בקידושין עד,א, דאבא שאול סב"ל בכה"ג שהולד כשר לקהל כשבודקין את אמו ואומרת לכשר נבעלתי, ומבואר בגמ' דקאי לפי ר"ג, הרי דלפי רבי יהושע הולד פסול אפילו לקהל, וכן נקט הגרע"א כאן והשב שמעתתא (שמעתתא ב' פי"ח) דלרבי יהושע הולד גם אסור לקהל ה'3.
ואף דרש"י פי' לקמן לפי רבי יהושע מעלה עשו ביוחסין לענין כהונה, הרי משמע לא כהנ"ל? י"ל משום דשם איירי ביחוד - בנסתרה, ובודאי אין שם ולד דאם יש ולד ודאי נבעלה, ונמצא דשם איירי רק בנוגע האם לבד אם מותרת לכהונה או לא, לכן נקט לכהונה כי האם ודאי אינה נאסרת לקהל, אבל כשיש ולד סב"ל לרבי יהושע שאסור לקהל ה'.
וכן מ"ש רש"י בד"ה בבתה דכשרה לכהונה ולא כתב לקהל ה', י"ל משום דשם קאי לפי ר"ג דמכשיר, ולכן קאמר רש"י שכשרה אפילו לכהונה, ועי' עוד בחי' רע"א שביאר הטעם דנקט "לנתין או לממזר" באופן אחר, ועוד ית' אי"ה.
עוד צריך להקדים דבסוגיין יש פלוגתא גדולה בין רש"י ותוס' (וכדביאר בחי' הצ"צ כאן), דהנה זעירי פירש מדברת היינו נסתרה, ור' אסי פי' נבעלה, דלזעירי נמצא דר"ג ור"י פליגי בב' אופנים הן בנסתרה והן בנבעלה, ולפירש"י בנסתרה יוצא לפי זעירי דלר"ג נאמנת לעולם הן כשאומרת לא נבעלתי, הן כשאומרת נבעלתי לכשר, ובזה כשאומרת לא נבעלתי נאמנותה אינו משום מיגו, דלר"ג ודאי אי"צ למיגו דהרי אפילו בראוה שנבעלה נאמנת לומר לכשר נבעלתי אף שאין שם מיגו, ולפי ר' יהושע אינה נאמנת לעולם הן כשאומרת לא נבעלתי והן כשאומרת לכשר נבעלתי, ומוכח כן לפירש"י דהרי פירש לקמן הקושיא מאין אוסרין על היחוד שהקושיא היא מיחוד ליחוד, ובלשונו "לימא דלא כרבי יהושע - דמשום יחוד מחזיק לה בנבעלת", ולמה אומר כאן רבי יהושע לפי זעירי דמשום יחוד מחזקינן לה כנבעלת, וזהו באופן שהיא אומרת לא נבעלתי ומ"מ אינה נאמנת? וכן פירש הריטב"א כאן ובשטמ"ק.
משא"כ התוס' סב"ל (בד"ה ואין, ובד"ה השבתנו) לפי זעירי דר"ג ורבי יהושע פליגי רק בנסתרה ואומרת נבעלתי לכשר, דלר"ג נאמנת ולרבי יהושע אינה נאמנת, אבל אם אומרת לא נבעלתי גם לפי ר' יהושע נאמנת.
וכיון שהתוס' פירשו דלפי רבי יהושע אסורה רק באומרת נבעלתי, לכן הקשו התוס' דמהו הקושיא מאין אוסרין על היחוד הרי כאן לא איירינן ביחוד, אלא באומרת נבעלתי ודנים אם נאמנת לומר שהי' כשר או לא, ולכן הוצרכו התוס' לשיטתם לומר דספק אספק פריך כו', וכן לקמן בע"ב בד"ה השבתנו הוצרכו התוס' לדחוק לפי שיטתם דמדברת היינו שבוי' דאינם דומים ממש זה לזה דבשבוי' אינה נאמנת לומר לא נבעלתי, משא"כ הכא עיי"ש, משא"כ לרש"י א"ש דמדברת היינו שבוי' לגמרי כיון דלרבי יהושע אפילו בנסתרה אינה נאמנת לומר לא נבעלתי.
והצ"צ ביאר יסוד החילוק בין רש"י ותוס' דתלוי בהגירסא לקמן טז,א, דהגמ' רצה להוכיח דרבי יהושע בפרקין לא סב"ל ממיגו, והביא משנה זו דלזעירי אף שיש לה מיגו שהיתה יכולה לומר לא נבעלתי מ"מ אינה נאמנת, והתוס' הביאו כאן הגירסא לזעירי לפי ר' יהושע שם דבאומרת לא נבעלתי "מהימנא", והיינו דאף שיש לה כאן מיגו גמור שהיתה יכולה לומר לא נבעלתי והיתה נאמנת, מ"מ סב"ל לרבי יהושע דבאומרת לכשר נבעלתי אינה נאמנת אלמא דלא סב"ל ממיגו, ולכן לפי גירסתם הוכרחו לומר כאן דר' יהושע חולק רק באומרת לכשר נבעלתי ולא באומרת לא נבעלתי כו'.
אבל רש"י לא גרס שם "מהימנא" אחר לא נבעלתי אלא "וקאמר נבעלתי מהימנא" שהפירוש בזה הוא דכיון שיש לה טענה מעולה יותר לומר לא נבעלתי נמצא שיש כאן מיגו באומרת לכשר נבעלתי והיתה צריכה להיות נאמן, ומ"מ לפי ר' יהושע אינה נאמנת אלמא דלא סב"ל ממיגו כו', אבל באמת סב"ל לרבי יהושע דגם באומרת לא נבעלתי אינה נאמנת והמיגו הוא רק בטענה מעולה יותר וכמ"ש הריטב"א, לכן שפיר סב"ל לרש"י לפי זעירי דאפילו בלא נבעלתי אינה נאמנת וא"ש בפשטות סוגיית הגמ' הכא.
ע"כ