ובלשון רש"י דאתולדה לא מחייב
בגמ' מדקתני אבות מכלל דאיכא תולדות תולדותיהן כיוצא בהן או לאו כיוצא בהן, גבי שבת תנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת אבות מכלל דאיכא תולדות תולדותיהן כיוצא בהן לא שנא אב חטאת ולא שנא תולדה חטאת כו' נפקא מינה דאילו עביד שתי אבות בהדי הדדי אי נמי שתי תולדות בהדי הדדי מחייב אכל חדא וחדא ואילו עביד אב ותולדה דידיה לא מחייב אלא חדא כו', וברש"י ד"ה לא מחייב אלא חדא כתב וז"ל: אאב מלאכה אבל אתולדה דידיה לא מיחייב עכ"ל, ועי' בשטמ"ק בתוס' מהר"י כ"ץ שכן הוא הגירסא שלו בגמ' "אאב מחייב אתולדה לא מחייב", וכבר עמדו המפרשים בזה דלכאורה אינו מובן דהרי בכלל אמרינן דאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד לא מחייב אלא חדא, שהפירוש הוא דבעצם ישנם ב' חיובים מצד כל כזית וכזית, אלא דגילתה התורה שכשהם בהעלם אחד אפשר לפטור ב' החיובים בקרבן אחד, וכן הוא בעושה אב אחד בשבת ב"פ בהעלם אחד דחייב רק חדא, שבאמת ישנם ב' חיובים שקולים, אלא דקרבן אחד פוטר ב' החיובים, ובפשטות הי' צ"ל גם הכא כשעושה אב ותולדה בהעלם אחד שהפירוש הוא שקרבן אחד פוטר ב' החיובים, ומלשון רש"י משמע דבאב ותולדה החיוב הוא רק על האב בלבד ולא על התולדה כלל, וצריך ביאור, (וראה תפארת שמואל, פורת יוסף ועוד).
ועי' בתוס' תלמידי ר"ת (בספר 'אוצר התוספות') שהובא גירסא זו בגמ' וכתב ע"ז וז"ל: ולא נהירא דהכי קא מיחייב אתולדה כמו אאב? (וזהו כקושיא הנ"ל על רש"י) לפיכך כך היא עיקר הגירסא דאי עביד אב ותולדה דידיה לא מחייב אלא חדא עכ"ל, ודברי רש"י צריכים ביאור.
והנה בסוגיין מובא פלוגתת רבנן ור"א בעושה אב ותולדה דיליה בהעלם אחד דלרבנן מחייב חדא ולר"א מחייב שתים, ויש לבאר פלוגתתם עפ"י מ"ש המגיד משנה (הל' שבת פ"ז ה"ד) בביאור החילוק בין אב לתולדה כגון קוצר ובוצר דאף דקצירה היא בתבואה ובצירה היא בענבים, מ"מ כיון שישנה בבצירה כל המהות של קצירה אלא דהחילוק הוא בהדבר הנפעל אם הוא תבואה או ענבים לפיכך הוה שניהם אב אחד אף שרק אחד מהם הי' במשכן, משא"כ תולדה ענינו הוא שיש בו רק חלק שהוא מעין האב, כמו טוחן שהוא אב ומחתך את הירק שהוא תולדה דילי' שיש בהתולדה הענין שעושה מגוף אחד גופין רבים אבל אינו דומה לטוחן ששם משנה גוף הראשון לגמרי משא"כ במחתך, וכיון שיש בו רק חלק של האב לכן ה"ז תולדה עיי"ש.
והנה בשבת ע,ב, ילפינן מקרא ד"מהנה" לרבות תולדות שגם הם מלאכות, ולפי הנ"ל יש לחקור ביסוד האיסור של התולדות, אם הפי' דגילתה התורה דמכיון שיש בתולדה חלק שהוא מעין האב לכן הוה גם התולדה מלאכה משום חלק האב שבו, או דגילתה התורה דכל מלאכה שיש בו חלק הדומה לאב גם הוא מלאכה מצ"ע, ובסגנון המבואר כמה פעמים בלקו"ש הוא: אם ה"מעין האב" שבהתולדה הוא הטעם של האיסור, שהוא מלאכה מחמת האב שבו, או שה"מעין האב" שבהתולדה הוה סימן דפעולות אלו שיש בהם מעין האב גם הם נכללים בגדר "מלאכה" ובמילא אסורים לעשותם בשבת מצד עצמותם, (ראה לקו"ש ח"א פ' שמיני לגבי סימני כשרות בבהמה עד"ז אם הסימנים פועל הכשרות והם הטעם לכשרות או שהוא רק סימן והוכחה שהם כשרים מצ"ע, וכן בלקו"ש חי"א פ' בא לענין ההיתר דאוכל נפש ביו"ט ועוד בכ"מ).
ובפשטות י"ל דזה גופא הוא פלוגתא דרבנן ור"א בעושה אב ותולדה בהעלם אחד אם חייב חדא או שתים, דרבנן סב"ל ד"מעין המלאכה" שבתולדות הוה טעם, ונמצא שכל מה שעבר בעשיית המלאכה הוא מצד האב שבו, ובמילא אינו חייב אלא חדא, דהרי בעושה אב אחד כמה פעמים בהעלם אחד ג"כ לא מחייב אלא חדא, אבל ר"א סב"ל שה"מעין המלאכה" שבתולדות הוה סימן שהם מלאכות מצד עצמן, ולכן מיחייב תרתי כיון שהם מלאכות שונים זה מזה והוה כאילו עביד ב' אבות שונים בהעלם אחד דחייב תרתי, וראה בזה בקונטרס תוצאות חיים להגר"מ זעמבא הי"ד סי' ה' וסי' י"ב.
ויש לומר דזה נוגע גם לדין התראה שנסתפקו התוס' אם תולדה צריך התראה משום האב או לא, דלפי הנ"ל י"ל דאי נימא דמלאכת התולדה הוא משום האב שבו, (וכאופן הא') מסתבר דצריך להתרותו משום האב, כיון שהאב הוה המלאכה, משא"כ אי נימא שהחיוב בתולדה הוה מצד עצמותו (כאופן הב') ודאי אין צריך להתרותו משום האב אלא משום התולדה עצמו.
ולפי"ז יש לבאר דברי הרמב"ן והרשב"א ור"ן בשבת צו,ב, שגם הם הקשו שם כקושיית התוס' הכא (בד"ה ולרבי אליעזר) דלמה לא אמר הגמ' לפי ר"א שיש נפק"מ בין אב ותולדה לגבי דין התראה דתולדה צריך להתרותו משום האב כדאמרינן משמר משום מאי מתרין וכו'? ותירצו דזהו רק לפי רבנן דבאב ותולדה מחייב חדא, אבל לר"א דמחייב שתים אי"צ להתרות התולדה משום האב ואדרבה צריך להתרותו רק משום התולדה עצמה עיי"ש, וז"ל הר"ן: והקשה הרמב"ן ז"ל היכי קאמר דלר' אליעזר לא נפקא לן מידי אלא שמא בעלמא דהא איכא למימר דנפקא מיניה דמשום הכי קרי לי' תולדה דאי מתרי ביה משום אב דידיה מחייב כדאמרינן משמר משום מאי מתרינן ביה רבא אמר משום בורר ואלו הוי כולהו אבות מלאכות והתרה באב זה משום אב אחר אינה התראה כלל וי"ל דלר' אליעזר כיון דמחייב אתולדה במקום אב אין התולדה נגררת אחר האב כלל הלכך צריך עליה התראה בפני עצמה.. עכ"ל, ועי' גם בתוס' רבנו פרץ כאן.
ולהנ"ל ה"ז מבואר היטב דדוקא לפי רבנן שהאיסור שבתולדות הוא רק חלק האב שבו לכן צריך להתרותו משום האב, משא"כ לפי ר"א דסב"ל דהאיסור שבתולדה הוא התולדה עצמו כנ"ל במילא אי"צ להתרותו משום האב, ולכן לא קאמר הגמ' חילוק זה.
ולפי כל זה יש לבאר דברי רש"י הנ"ל, דרש"י סב"ל דטעם רבנן דלא מחייב אלא חדא הוא כנ"ל משום שכל החיוב שבתולדה הוא משום שיש בו חלק של האב, ובמילא י"ל דבעושה אב ותולדה בהעלם אחד אמרינן שהתולדה בטילה אל האב ונגרר בדרך ממילא עם האב כיון שאין בו אלא חלק ממנו, ואינו דומה לאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד ששם שני הזיתים שקולים הם ובמילא יש שם ב' חיובים נפרדים, אלא דגילתה התורה דקרבן אחד יכול לפטור ב' חיובים, משא"כ באב ותולדה החיוב הוא רק על האב בלבד ולא על התולדה.
וטעמו של רש"י לומר כן הכא דלא מחייב אלא על האב, כי בזה מבואר יותר למה הוה זה אב וזה התולדה דלכאורה שניהם שווים (וכדהקשה בשטמ"ק) ולפי"ז ניחא דהוה תולדה משום שהוא בטל אל האב.
ונפק"מ להלכה לפי מה דקיימ"ל בשבת עא,ב, ד"ידיעות מחלקות" דאפילו כשאכל ב' זיתי חלב בהעלם אחד, אם בתחילה נודע לו על הראשון ואח"כ נודע לו על השני חייב שתים, והטעם הוא דבעצם יש כאן ב' חיובים נפרדים, אלא דקרבן אחד פוטר כמה חיובים, הנה זה אמרינן רק כשנודע לו משניהם יחד, אבל כשנודע לו בתחילה על הראשון וכבר נתחייב בפועל להביא קרבן (דבחטאת כתיב או הודע אליו וגו' שידיעת החטא מחייב הקרבן בפועל), במילא שוב אינו יכול לפטור חיוב אחר שחל אח"כ כשנודע לו על השני, בקרבן שכבר חל עליו מקודם (וכדביאר בס' אפיקי ים ח"ב סי' ו') משא"כ כשעושה אב ותולדה בהעלם אחד, מיד כשנודע לו על האב בלבד ה"ז כולל גם התולדה ופטור כי ידיעתו של האב כולל במילא גם התולדה כיון שהוא טפל אליו ונגרר עמו, ע"ד שמצינו הדין שהטפל בטל להעיקר והעיקר פוטר את הטפל.
ודוגמא לזה מצינו ברמב"ם הל' שגגות פ"ו ה"י ולח"מ שם שביאר דאכל כזית ועוד חצי זית בהעלם אחד, ונודע לו על הכזית ואח"כ אכל עוד חצי זית בהעלמו של חצי זית הראשון אין מצטרפין לקרבן אחר דכיון דמה ששייר הוי פחות מכזית ולאו בר קרבן הוא, דכיון שנודע לו על זית קמא הוי כאילו נודע לו על הכל כיון דחצי שיעור מצ"ע לא חשוב, עיי"ש, שזהו ע"ד הנ"לדבנודע לו על האב הוה כאילו נודע לו גם על התולדה שהוא בטל אל האב ופטור מקרבן אחר.
והנה לפי כל ביאור הנ"ל בשיטת רש"י יש מקום לתרץ גם דברי הרמב"ם, דכתב הרמב"ם (הל' שגגות פ"ז ה"ו): "עשה תולדה של אב זה ותולדה של אב זה בהעלם אחד יראה לי שהוא חייב שתי חטאות" וכבר תמהו על הרמב"ם דלמה כתב "יראה לי" הרי זהו גמ' מפורשת כאן דאם עשה שתי אבות או שתי תולדות חייב שתים? ועי' בכס"מ ולח"מ שם שכבר נשאל בזה ר"א בן הרמב"ם, ותירץ דבגמ' דידן כתוב שתי תולדות סתם, ומשמע אפילו אם הן מאב אחד חייב שתים , וזה ודאי אינו להלכה, לכן לא הכריע הרמב"ם כלום מסוגיין דאפשר דזה אינו להלכה עיי"ש.
מיהו לפי מה שנתבאר י"ל שגם הרמב"ם למד הגמ' כאן כרש"י, וי"ל עוד יותר שגרס כן בגמ' בהדיא, (וכדהובא לעיל מתוס' מהר"י כ"ץ), דלרבנן בעושה אב ותולדה בהעלם אחד חייב רק על האב ולא על התולדה, ונמצא דהגמ' כאן לא איירי אודות החיוב בפועל כמה קרבנות הוא צריך להביא, אלא על איכות החיוב שהחיוב הוא רק על עיקר ולא על טפל כו', ובמילא אפשר לפרש כן גם בהא דאמר בגמ' דבב' תולדות מחייב שתים דאין הפי' שבפועל חייב שתים, אלא ששניהם שקולים זה לזה ויש חיוב מחמת כל תולדה עצמו, ונפק"מ דבנודע לו וחזר ונודע לו חייב שתים, וכן גם בב' אבות הכוונה ג"כ שכל אחד הוא חיוב מצ"ע כו', ובמילא אין להוכיח מכאן בב' תולדות דבפועל חייב שתים, דדילמא כשנודע לו מהם בבת אחת יכול לפוטרם בקרבן אחד, ולכן כתב "יראה לי".
ובתוצאות חיים שם רצה להוכיח שהתוס' חולק על כל זה דבשבת צז,ב, איתא דרבי אומר הזורק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע חייב שתים דסב"ל קלוטה כמי שהונחה דמי ובמילא עבר על איסור הכנסה והוצאה, ומקשה שם בגמ' למימרא דמחייב רבי אתולדה במקום אב כו', והקשו התוס' וז"ל: למימרא דמחייב רבי אתולדה במקום אב והתניא כו' - הקשה ה"ר פור"ת מנא ליה דמחייב אתולדה במקום אב דילמא הא דמחייב שתים היינו כשנודע לו וחזר ונודע לו ובפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש דמחייב אפילו בהוציא והוציא בהעלם אחת וכו' עכ"ל, היינו דדילמא באמת סב"ל דאינו חייב אלא חדא, וכאן איירי בנודע וחזר ונודע דלכן חייב שתים, הרי מוכח דגם באב ותולדה -הכנסה והוצאה- אם נודע לו בתחילה על האב אח"כ נודע לו על התולדה חייב שתים ולא כפי שנת' לשיטת רש"י?
וביאר הגרמ"ז דבאמת ליכא שום סתירה דהרי גם לשיטת רש"י מובן דרק אם עשה תחילה האב ואח"כ התולדה בהעלם אחד אמרינן שהתולדה נגרר אחר האב ואינו חיוב בפני עצמו, אבל אם עשה תחילה התולדה וכבר חל עליו חיוב מחמת התולדה עצמו ואח"כ עשה אב בהעלמו של התולדה ודאי גם לרש"י מחייב שתים בנודע וחזר ונודע כו' דכאן ודאי ישנם ב' חיובים, כיון שהחיוב של התולדה כבר חל מעיקרא ואינו מתבטל, ולפי"ז מובן דבדין רבי גם לרש"י חייב שתים בנודע וחזר ונודע כיון ששם עשה התולדה דהיינו ההכנסה מקודם, ואח"כ האב - ההוצאה, ובמילא ליכא שום הוכחה שהתוס' חולק ע"ז.
והנה כל ביאור הנ"ל בדעת ר"א דחייב שתים משום דהוה "סימן" אינו מתאים לשיטת התוס', דהרי התוס' כאן הוכיחו מהגמ' דמשמר שכן הוא גם לפי ר"א דצריך התראה בתולדה משום האב, ולפי הנ"ל הרי שפיר יש לחלק דזה תלוי לפי רבנן או לר"א, וכמ"ש הרמב"ן והרשב"א והר"ן, הרי מוכח מכאן שהתוס' סב"ל ודאי גם לפי ר"א שה"מעין האב" הוא הטעם של התולדה, וליכא שום פלוגתא בזה ולכן אין לחלק כלל בדין התראה בין רבנן לר"א, ועפי"ז מבואר היטב במה פליגי הרמב"ן ותוס' דהרמב"ן סב"ל לפי ר"א דהוה "סימן" והתוס' סב"ל לכו"ע דהוה "טעם".
ובביאור טעמו של התוס' דאפילו לפי ר"א צריך לומר ודאי דהאב הוא הטעם של האיסור ולא סימן, י"ל ע"פ מ"ש כאן בשטמ"ק וז"ל: תימה לר' מאי שנא דתולדה דשבת ילפינן לה מקראי בפרק הבונה דרשינן הנה אבות מהנה תולדות ותולדות דנזקין לא ילפינן מקראי אלא מסברא לקמן בשמעתין? ונראה למהר"י כ"ץ אי לאו קרא הוה ממעטינן תולדות מדנסמכה פרשת שבת למלאכת המשכן כי היכי דממעטינן שאר מלאכות דלא הוו חשיבי. עכ"ל. היינו דהרי גילתה התורה במלאכות שבת שהן רק אותן המלאכות שהיו במשכן, אבל שאר מלאכות [אפילו אם נראה כמלאכה כמו הנושא משא כבידה ברה"י וכו' אינה מלאכה] וא"כ אם לא הי' קרא מיוחד לתולדות היינו אומרים דבעינן אבות דוקא כי רק הן היו במשכן ולא תולדות, לכן גלי לן קרא שחייבים גם על תולדות, משא"כ בנזיקין אין שום סברא לומר דעל תולדות פטור, ולפי"ז אפ"ל דסב"ל להתוס' דאפילו אחר דרבי קרא מפרשינן שחייב רק על מלאכה שהי' במשכן ולא על מלאכה אחרת, וחידשה התורה דאף דבהתולדה ליכא כי אם חלק של האב (כדביאר המגיד משנה) מ"מ הוה מלאכה גם מחמת חלק זה, וזהו לכו"ע גם לפי ר"א.
והטעם דר"א סב"ל דחייב שתים י"ל דזהו כדמצינו בחלב (שבת עא,א) דרבי יהושע סב"ל ד"תמחויין מחלקין" כגון אם אכל כזית חלב צלי וכזית מבושל וכזית שלוק כו' דכיון דכל כזית הוא בציור בפ"ע לכן חייב על כל כזית וכזית, [וכן מצינו דין דגופיןמחלקין, דאע"פ שהעובר עבירה אחת בשוגג כמה פעמים בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת, הבא על הערוה בגופים מחולקים, אפילו שכולם משם איסור אחד, חייב על כל גוף וגוף, כגון שבא על חמש נשים נדות בהעלם אחד, שלא נזכר בינתיים, חייב על כל אחת ואחת, (משנה כריתות טו א, רמב"ם שגגות פ"ה ה"ג) דאעפ"י שהוא אותו האיסור ממש שעבר כמה פעמים, מ"מ כיון שהן גופין נפרדין חייב על כאו"א], ועד"ז סב"ל לר"א הכא דאף דיסוד החיוב של התולדה הוא האב שיש בו כנ"ל, מ"מ כיון שהתולדה היא ציור בפני עצמו ולא כהאב לכן חייב על התולדה בפני עצמו.
ע"כ