E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

בדין אדם המזיק באונס

יום ג' כ"ה חשון תשע"ח
בבא קמא
בדין אדם המזיק באונס
הרב גערליצקי, בית מדרש אהלי תורה

בתוד"ה כיון הביאו הירושלמי (פ"ב ה"ח) דאדם ישן אינו חייב אלא כשהשכיב א"ע אצל הכלים אבל אם ישן והביאו הכלים אצלו ושברן פטור דהם גרמו לו, וכן אם הי' ישן והלך חבירו לישן אצלו והזיקו זה את זה הראשון פטור והאחרון חייב, וכוונתם בזה לבאר הגמ' הכא(פנ"י, ותפארת שמואל) דכיון דכל החיוב דישן הוא רק כשהשכיב א"ע אצל כלים וכו' ובאופן זה איירי מתניתין, במילא שייך לומר דאורחי' הוא דבמצב כזה ודאי יזיק כיון דכייף ופשיט כו', אבל אי נימא דישן לעולם חייב לא שייך לומר דישן אורחי' הוא דאין דרך שיהיו כלים אצלו כו'.

והנה תנן לקמן (כו,א) אדם מועד לעולם בין ער בין ישן בין שוגג ובין מזיד, ושם בגמ' מביא לימוד ע"ז מ"פצע תחת פצע" לרבות שוגג כמזיד ואונס כרצון וכו', ולקמן כז,ב, בתוד"ה ושמואל (ובדף צט,ב, ד"ה אימא וב"מ פב,ב, ד"ה וסבר) כתבו התוס' וז"ל: אף על גב דלעיל (דף כו:) מרבינן אונס כרצון באדם המזיק מפצע תחת פצע אונס גמור לא רבי רחמנא, דהא בירושלמי פוטר אותו שישן ראשון אם הזיק לשני הבא אצלו לישן עכ"ל,ועיי"ש דסבירא להו להתוס' דהא דאדם המזיק חייב באונס ה"ז רק באונס הקרוב לפשיעה כו' כמו אבידה, אבל באונס גמור פטור עיי"ש, והביאו ראי' לזה מהירושלמי הנ"ל שלכן פטור אם הניחו הכלים אצלו לאחר שישן, ועי' גם בנמ"י סו"פ כיצד הרגל (בד"ה דומיא) שכן כתב וז"ל: ומיהו באונס דאמרן דחייב בנזק היינו שאינו אונס גמור כגון היתה לו אבן בחיקו אעפ"י שלא הכירה מעולם משום דאיבעי ליה למיחש שמא הניח איזה דבר בחיקו ושכחו אבל אונס גמור כגון הא דירושלמי שבא חבירו אצלו פטור כדאמרן דרחמנא פטריה דכתיב ולנערה לא תעשה דבר כו' עכ"ל.

אבל הרמב"ן (ב"מ פב,ב, בד"ה ואתא רבי יהודא, ובמלחמות ר"פ המניח) מביא דעת התוס' וחולק ע"ז וסב"ל דאדם המזיק חייב באונס אפילו באונס גמור, ומביא ראי' מהא דאיתא לקמן כז,א, באדם שנפל מן הגג ברוח שאינו מצוי' והזיק דחייב, ורוח שאינו מצויה כולל אפילו אונס הכי גדול דאפילו הוה כרוחו של אליהו (כשעלה בסערה השמימה) חייב, ודוחה הראי' מהירושלמי הנ"ל דשם שאני שבא מחמת פשיעת הניזק ששם כליו ליד אדם שישן לכן הישן פטור עיי"ש.

אלא דלפי"ז צע"ק בלשון התוס' כאן שביארו טעם הירושלמי שהוא פטור משום "שהם גרמו לו", דמשמע מזה כהרמב"ן דהתם פטור משום שהאחר פשע, והתוס' לפי שיטתם הי' צ"ל שה"ה פטור משום שהוא אונס גמור? וכמ"ש בתוס' רבינו פרץ וז"ל: כיון דכייף ופשיט אורחיה הוא. האי דאדם מועד אפילו ישן, היינו דווקא לענין כלים ואדם שהיו שם כבר קודם שישן, דאז הוי פשיעה כשישן שם, אבל לענין אדם וכלים שהובאו לשם אחר שישן אונס גמור הוא ופטור כדמוכח בירושלמי דקאמר אדם שישן ובא חבירו וישן אצלו והזיקו זל"ז הראשון פטור והשני חיי"ב עכ"ל, וכבר הקשה כן בס' כובע ישועה ועוד, ובאמת כן הוא גם לשון הירושלמי דאם הי' אחד מהם ישן ובא חבירו לישן אצלו זה שבא לישן אצלו הוא המועד.

וצריך לומר דכוונת התוס' שהם גרמו לו [לא שלכן הראשון פטור כי השני פשע אלא הכוונה] שהשני הוא הוא שגרם כל ההיזק כי הראשון שכב במקום שלא הי' כלים ולא עשה שום שינוי כלל, ולכן אין על הראשון חיוב כלל, דהוה אונס גמור ופטור. וכן יפרשו גם כוונת הירושלמי.

וצריך ביאור בפלוגתתם אם אדם המזיק חייב באונס גמור או לא, עוד יל"ע בשיטת הרמב"ן דהרי אונס רחמנא פטריה כדכתיב ולנערה לא תעשה דבר וכטענת הנמ"י, (וכן הקשה הת' הנעלה וכו' יוסף שי' ענגל) וא"כ מאי שנא הכא?

והנה הגרע"א (כתובות ל,ב בסוגיא דזר שאכל תרומה ותחבו חבירו בבית הבליעה דמקשה הגמ' אי דלא מצי לאהדורה אמאי חייב ופירש"י דאנוס הוא) נסתפק בדינו של תנא דבי חזקי' דאמרינן קלב"מ אפילו בשוגג מהו הדין אם עבר עבירת מיתה באונס והי' שם גם חיוב ממון [שלא באונס] אם אמרינן שם קלב"מ או לא דאפשר דאונס שאני דהוה כאילו לא עבר עבירת מיתה כלל עיי"ש שנשאר בצ"ע.

ועי' בשטמ"ק שם בשם השיטה ישינה שכתב דבאונס לא אמרינן קלב"מ דהלא לימודו של תנא דבי חזקי' הוא ממכה בהמה כו' מה מכה בהמה לא חלקת בין מזיד לשוגג כו' אף מכה אדם, [היינו דכמו באדם המכה בהמה הרי חייב בתשלומין אפילו אם הי' שוגג וכו' כיון דאדם מועד לעולם, אף מכה אדם לא תחלוק בין שוגג למזיד וכשם שבמזיד יהי' פטור מתשלומין אם יש שם גם חיוב מיתה משום קילב"מ, כן הוא גם בשוגג שהוא פטור מתשלומין אף דאינו מתחייב מיתה בפועל], והרי במכה בהמה אין אונס בכלל דשם באמת פטור, (וביאר בקובץ שיעורים שם (אות צו) דסב"ל כשיטת התוס' הנ"ל דאדם חייב באונס רק כשקרוב לפשיעה) נמצא דליכא למימר מה מכה בהמה לא חלקת בין אונס לרצון, ובמילא גם במכה אדם לא ילפינן שיש שם הדין דקלב"מ עיי"ש.

אמנם לפי"ז יוצא דלשיטת הרמב"ן הנ"ל דאדם חייב אפילו באונס גמור שפיר ילפינן שיש דין קלב"מ אפילו באונס דמה מכה בהמה לא חילקת בין אונס לרצון כו' אף מכה אדם, נמצא שמפלוגתת התוס' והרמב"ן מסתעף עוד מחלוקת לענין קלב"מ כשעבירת מיתה הי' באונס, וי"ל דלשיטתייהו קאזלי והא בהא תליא כפי שית'.

דהנה בהא דאמרינן דאונס רחמנא פטריה וילפינן לי' מולנערה לא תעשה דבר יש מקום לפרש זה בב' אופנים: א) שהוא דין לגבי העונש דכיון שלא עשה העבירה בבחירתו אלא באונס לכן אינו נענש (וכפי שהאריך הרמב"ם בהל' תשובה פ"ה ששכר ועונש מיוסד על ענין הבחירה) ב) דכשעשה עבירה באונס לא נחשב כלל שהוא עשה מעשה זה כיון שהוא לא רצה בזה כו' ואין מעשה העבירה מתייחסת אליו כלל אלא דהוה כאילו נעשית מאליה.

ובאתוון דאורייתא כלל כ"ד הביא ראי' לאופן הב' מהגמ' יבמות צו,ב, שתנאים נחלקו בהלכה עד שקרעו ספר תורה בחמתן, ומקשה בגמ' קרעו ס"ד? אלא אימא שנקרע, דהיינו כיון שנעשה בלי ידיעתם לכן אמרינן "שנקרע" דהוה כאילו נעשית מאליה.

וכ"כ בלקו"ש חכ"ה ע' 215 (לגבי יוסף שהי' אסיר בבית האסורים) שכתב וז"ל: ..אן אסיר וואס כל עשיותיו זיינען נאר וואס מ' איז אים מכריח צו טאן אין עס מעיקרא ניט זיין עשי', וע"ד ווי אחרונים (ראה בית האוצר מע' א' כלל כד, ועוד) זיינען מבאר דעם ענין פון "אונס רחמנא פטריה" אז דאס איז דערפאר וואס וויבאלד ער האט עס געטאן אינגאנצן ניט ברצונו נאהר געצוואונגענערהייט, איז עס כאילו ווי ער וואלט די מעשה ניט געטאן, ס' איז ניט זיין עשי' נאר "כאילו נעשה מאליו" עכ"ל.

[וראה לקו"ש חל"ד (ע' 29) שכתב עד"ז, וז"ל: ב' אופנים (פרטים) בגדר פטור דאונס: א) שמעשה העבירה נחשב כמעשה האדם מ"מ אי אפשר לחייבו (עונש וכיו"ב) על דבר שנעשה בעל כרחו. ב) מכיון שנעשה בע"כ לא מיחשב עבירה (שענינה שעובר העושה על רצון וציווי ה') עכ"ל, (אלא דכאן באופן הב' ההדגשה היא דאי"ז עבירה ולא שהוא לא עשה זה ויל"ע אם הוא ענין אחד)].

וראה בתשובות וביאורים סי' ד' ואגרות קודש ח"א ע' רל"ו שמבאר הרבי דאויר ואכילה ושתי' הם מוכרחים לחיי האדם, דבלי זה אי אפשר לחיות, ובהערה 1 שם הביא דעת הירושלמי בשבועה שלא אישן ג' ימים דמלקין אותו וישן לאלתר, [דכיון דאי אפשר לקיים אין השבועה חלה כלל ולוקה משום שבועת שוא], וכתב דלכאורה יש להביא ראי' מזה דגם שינה מוכרח הוא לחיות האדם, ודוחה דאין זה ראי' כי שם לא בא לומר אלא דבטבע האדם אשר במשך ג' ימים על כרחו יישן ואין מדבר בתנאי חייו, וממשיך דלפי חילוק זה יש להסביר דעת הירושלמי (הובא בכס"מ הל' שבועות פ"ה ה"ב) דבשבועה שלא אוכל ז' ימים אינו אוכל לאלתר, וע"כ (צריך) לומר דסב"ל להירושלמי דחלה השבועה ולא כמו בשינה אף שגם באכילה הרי נשבע על דבר שאי אפשר לו לקיימו (עיי"ש בכס"מ) והסברא בזה היא דבשבועה שלא אישן ג' ימים אי האפשריות היא בשינה גופא, משא"כ באכילה, עכלה"ק.

היינו דסב"ל להירושלמי דרק שינה דבעל כרחו יישן אין השבועה חל וה"ז שבועת שוא, משא"כ באכילה דאין הפי' דבעל כרחו יאכל, דבודאי אפשר לו שלא יאכל, אלא דמצד הדין יהא מוכרח לאכול משום פקו"נ, וכיון דלפועל אכילתו הוא ברצון לכן השבועה חלה.

ומביא דוגמאות לסברא זו ואחד מהם הוא דאשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה, אבל אם נחבשה ע"י נפשות ונתרצית לזנות אף שהוא משום פחד מיתה, אסורה לבעלה (כתובות כו,ב, ובצ"צ שם), אף שנתרצה משום פחד מיתה וה"ה אנוסה, מ"מ כיון שאין האונס על עצם מעשה העבירה לכן אסורה עיי"ש, ומביא גם מ"ש הרמב"ם בהל' יסודי התורה פ"ה ה"ו דאף בג' עבירות דיהרג ואל יעבור אם הוא עבר באונס ה"ה פטור דאונס רחמנא פטריה, אבל אם נתרפא במקום סכנה ע"י ג' עבירות עונשין אותו, אף דכאן נתרפא בהם מצד אונס, כיון דסו"ס בשעת שמתרפא עובר ברצון לכן נענש ואינו דומה לאם אנסוהו בעצם העבירה דכל פעולתו בזה עצמו הוא באונס אין זה מעשה כלל (כדהביא מס' אוהל יוסף סוף דיני קידוש השם וראה מנ"ח מצוה רצ"ו) עיי"ש עוד.

ולכאורה יש מקום לבאר זה עפ"י הנ"ל, דרק כשאונסין אותו על פעולה זו עצמה ה"ז נחשב לפעולה הנעשית מאליה, משא"כ כשאין אונסין אותו בפעולה זו גופא אלא הוא בוחר בזה בעצמו להציל א"ע זה נחשב לפעולה שלו, ומבאר שם גם הדין המובא בשו"ע חו"מ סי' שפ"ח דאם אנסו אגס להראות ממון שלו והראה של חבירו חייב אבל אם אנסו באונס ממון להראות ממון חבירו פטור.

ויש להוסיף בזה עוד דהרמ"א בשו"ע או"ח סי' ר"ד כתב דאם אנסוהו לאכול אף שהחיך נהנה אינו מברך ע"ז, והקשו המג"א והט"ז שם דמאי שנא מחולה שצריך לאכול ביוהכ"פ שהוא צריך לברך, הלא גם שם כל אכילתו הוא מצד אונס? ולפי הנ"ל ניחא, דרק כשהאונס הוא בהאכילה עצמו אינו מברך, משא"כ בחולה אף שצריך לאכול משום סכנה, אבל גוף האכילה עכשיו היא ברצון לכן שם צריך לברך.

ולפי כל זה אפשר לומר דבזה גופא פליגי הרמב"ן והתוס', דהתוס' סב"ל כאופן הב' דגדר הענין דאונס הוא דאין העשי' מתייחס אליו כלל ובמילא מובן דה"ה באדם המזיק שהוא פטור דלא נחשב כלל שהוא הזיק ואין מקום לחלק כלל בין כל התורה לדין אדם המזיק, אבל הרמב"ן סב"ל כאופן הא' דבאמת המעשה הוה שלו אלא שהוא פטור מהעונש, דלפי"ז י"ל דכל זה הוא בענינים שבין אדם למקום אבל לא באדם המזיק ונעשה חסרון היזק אצל חבירו.

וביאור הדבר הנה הגר"י ענגל (באתוון דאורייתא כלל י"ג) הביא קושיית התוס' ב"ב יג,א, שהקשו לגבי חצי עבד וחצי בן חורין דלישא שפחה אינו יכול כו' והלא לא נברא העולם לתוהו אלא לשבת יצרה כו' והקשו התוס' דלמה לא אמרו הטעם משום פרו ורבו והביאו רק משום דלשבת יצרה, ותירץ הר"י דבפרו ורבו ה"ה אונס כו', וקשה דא"כ גם ב"לשבת יצרה" ה"ה אונס ומאי עדיף טפי הך דלשבת יצרה? וביאר הגר"י ענגל שיש נפק"מ בין מצוה שבין אדם למקום לשבין אדם לחבירו, דבמצוות שבין אדם למקום דאמרינן אם צדקת מה תתן לו ואם חטאת מה תפעל כו' ולא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות שם כשהוא אונס הרי הוא פטור לגמרי ואין כאן שום חיוב, משא"כ בענינים שבין אדם לחבירו אפילו כשהוא אנוס אין הפי' דאין כאן חיוב, דבודאי מחוייב לחבירו כגון כשהזיק ואין לו מה לשלם כו' הרי סו"ס יש כאן חיוב כיון שיש חסרון שעשה הוא לחבירו כו' וכן הענין דלשבת יצרה הו"ע בעולם שבין אדם לחבירו (כמבואר בלקו"ש בכ"מ) לכן אפילו כשהוא אונס יש כאן חיוב, ולכן הביא המשנה רק טעם זה עיי"ש בארוכה.

וכיו"ב כתב בס' נפש חי' (להג"ר ראובן מרגליות או"ח סי' א') בהא שתמהו על הטור שהביא שם לומר בכל יום פ' הקרבנות דכל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב וכו', ובתחילה הביא פ' עולה ואח"כ יאמר פ' חטאת, ותמהו ע"ז דהרי חטאת קודמת לעולה ולמה כתב הטור שבתחילה יאמר פ' עולה? וביאר ע"ד הנ"ל דעכשיו שאין לנו ביהמ"ק ויש אונס בקרבנות שאי אפשר להביא ועוסקין בתורת עולה, הנה כיון דעולה הוא כליל לה' נמצא שיש בזה רק משום בין אדם למקום ולכן ה"ז פועל כפרה בשלימות, משא"כ בחטאת ששם יש בו גם חלק שבין אדם לחבירו מה שהכהנים אוכלין ובעלים מתכפרים אף שעכשיו אין לנו ביהמ"ק ובמילא יש אונס מ"מ אכתי אין כפרתו שלימה דלגבי בין אדם לחבירו אין אונס מועיל כו' ולכן בתחילה יאמר פ' עולה שהוא פועל שלימות כפרה ואח"כ פ' חטאת שאינו פועל לגמרי ולע"ל יצטרכו להביא חטאת כו' (וכבר הוזכר בענין זה מלקו"ש חי"ח ע' 416, וחכ"ד ע' 110 הערה 41 ובשיחת ו' תשרי תשמ"א ואכ"מ).

דלפי"ז יש לומר גם בעניננו לשיטת הרמב"ן דמתי פטרה התורה עונש באונס רק בכל עבירות שבין אדם למקום, משא"כ באדם המזיק ממון חבירו אף שהוא אונס אבל מ"מ כיון שהוא עצמו הזיק ויש כאן חסרון אצל חבירו שהזיק לו, בזה לא פטרתו התורה וחייב.

ולפי"ז יש לבאר ג"כ בנוגע לקלב"מ דכנ"ל הא בהא תליא, דלשיטת התוס' דמעשה באונס אינה מתייחסת אליו כלל (דלכן פטור גם באדם המזיק) לא אמרינן קלב"מ כנ"ל דליכא לימוד במכה בהמה כו' כיון דנחשב שלא עשה כלל העבירה המחייב מיתה לכן שפיר חייב בממון ואינו דומה לשוגג ששם ודאי עבר על עבירת מיתה לכן אמרינן קלב"מ, אבל הרמב"ן דסב"ל דגם באונס מקרי שהוא עשה זה (ולכן חייב באדם המזיק כנ"ל) נמצא דבאמת עשה עבירה שחייב בו מיתה והוה כמו שוגג, במילא שפיר אמרינן קלב"מ, ועי' בזה היטב.

ועי' רמב"ם (הל' חובל ומזיק פ"ו ה"א) שכתב דאדם המזיק חייב גם באונס, וכתב המגיד משנה שם שיש סב"ל דבאונס גמור פטור ומסיים "והרב לא חילק" היינו דמשמע דסב"ל כהרמב"ן, אבל הכס"מ שם הקשה ע"ז מהדין שכתב בהל' ד' הי' עולה בסולה ונשמטה שליבה מתחתיו ונפלה והזיקה אם לא היתה מהודקת וחזקה חייב, ואם היתה חזקה ומהודקת ונשמטה או שהתליעה הרי זה פטור שזו מכה בידי שמים היא, הרי דבאונס גמור פטור וכדעת התוס', ובדרישה חו"מ סי (שע"ח סק"א) כתב דצריך לגרוס בהמגיד משנה "והרב אינו חולק" היינו די"ל דכוונת המגיד משנה דסב"ל כהתוס'.

וראה בס' אור גדול (סי' א' ע' כ"א) די"ל דבאמת סב"ל כהרמב"ן, מיהו זהו רק אם בעצמו ובגופו הזיק באונס, אבל כאן דעל ידו נפל השליבה והשליבה הזיקה פטור באונס, ויש לבאר זה עפ"י הנ"ל דסב"ל דרק אם בגופו ממש הזיק הרי זה פעולה שלו ואין לומר ע"ז דהוה נעשית מאליה, משא"כ כשלא הזיק בגופו אלא ע"י שליבה כאן שפיר י"ל דנחשב לנעשית מאליה, וכלשון הרמב"ם דמכה בידי שמים היא, ועי' בכל זה היטב.

ע"כ