E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

בדין יוקרא דלקמיה

יום ג' י"ד שבט ערב ר"ה לאילנות תשע"ח
בבא קמא
בדין יוקרא דלקמיה
הרב גערליצקי, בית מדרש אהלי תורה

-ביאור בפי' הראשון של רש"י-

בגמ' רמי ליה אביי לרבא כתיב מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם מיטב אין מידי אחריני לא, והתניא ישיב לרבות שוה כסף ואפילו סובין, לא קשיא כאן מדעתו כאן בע"כ כו' א"ל אביי מי כתיב ישולם ישלם כתיב מדעתו משמע אלא אמר אביי כדמר דתניא הרי שהיו לו בתים שדות וכרמים ואינו מוצא למוכרן כו' עי' היטב בפירש"י.

עי' בחי' הרי"מ כאן שהקשה דאיפה מצינו דין כזה בדאורייתא דאם משלם מדעתו משלם באופן אחד, ובאם משלם בעל כרחו משלם באופן אחר, וא"כ מהו סברתו של רבא שתירץ הכא שכן הוא בנזיקין לענין מיטב? ותירץ דזהו בדוגמת הדין דאין בי"ד נזקקין לכתחילה על פחות משו"פ אבל כשנזקקין לשוה פרוטה מחייבים גם בפחות משו"פ, היינו דאה"נ מצד עצם דין מיטב אין שום חילוק בין מדעתו ובין בעל כרחו והחילוק הוא רק בנוגע לבית דין, דאם המזיק שילם מדעתו בסובין, הרי הניזק כבר קיבל שוויותו של ההיזק, אלא דליכא מיטב, לכן אין בי"ד נזקקין בזה לטענת הניזק, כיון דסו"ס כבר קיבל שוויותו של ההיזק, משא"כ כשהמזיק אינו רוצה לשלם כלל ובי"ד נזקקין לחייבו בגוף התשלומין, במילא נזקקין גם למיטב וגובים ממנו מיטב.

אבל יש להקשות ע"ז (כפי שהקשה בס' דברי יחזקאל סי' מ"ו) דלפי דבריו יוצא שהמזיק כשמשלם מדעתו לכתחילה צריך לשלם במיטב, אלא דבדיעבד שלא שילם במיטב אין בי"ד נזקקין לו, והרי בפשטות משמע דישיב אפילו סובין היינו לכתחילה, דאי"צ מיטב כלל לכתחילה? עוד יש לפקפק בזה, דלדבריו דלכתחילה צריך לעולם מיטב א"כ אפילו בדיעבד כששילם בסובין מדעתו בי"ד נזקקין לו, כיון דאין זה תשלומין כלל מן התורה, וכאילו לא קיבל כלום מעיקר התשלומין?

ונראה לומר בזה באופן אחר, עפ"י מה שנתבאר בשיעור א' ועוד דנזיקין הוא גם ענין של איסור שעבר על ולא ישמרנו, ונמצא דתשלומי נזיקין מועיל גם לכפרת האיסור, והנה מצינו בנוגע לקרבנות דחטאת צ"ל בת דנקא ואשם תלוי בת שתים, וביאר בזה רבינו יונה (ברכות ב,א, בד"ה והא דאמרינן, ונת' בלקו"ש ח"ג ע' 944) הטעם בזה דבחטאת שיודע בודאי שעבר עבירה, במילא יעשה תשובה ומספיק לו בת דנקא, משא"כ באשם תלוי שספק אם עבר עבירה או לא, שם לא יעשה תשובה כ"כ כיון דאינו יודע בודאי שחטא, ולכן החמירה עליו התורה שצריך בת שתים דזה מגלה חומר הדבר ויפעול עליו שצריך לשוב כו' להתכפר לו, ועד"ז אפ"ל בעניננו לפי דעת רבא דאדם שמשלם מדעתו בודאי עושה תשובה לכן אין צריך להחמיר עליו כ"כ ומספיק בסובין, דמצד עיקר התשלומין אמרינן שוה כסף ככסף ואי"צ מיטב, אבל כשאינו משלם מדעתו וצריך בי"ד שיגבה ממנו, עליו החמירה התורה שצריך מיטב דוקא דזה יפעול עליו חומר הדבר שיעשה תשובה. ודומה גםלמה שהובא משיחת י"ט כסלו תשמ"ו בדין מודה בקנס פטור דכיון שעושה תשובה מעצמו אי"צ קנס ורק אם אינו מודה צריך קנס שיעשה תשובה1.

והנה רש"י ביאר הברייתא דאיירי לגבי שיעור מאתיים, דהדין הוא דאם יש לו לאדם פחות ממאתיים מותר ליתן לו ממעשר עני אפילו אלף ואם יש לו מאתיים אינו נוטל כלום, וכאן שיש לו שדה שוה מאתיים אלא דאינו מוצא למוכרה נותנין לו עד מאתיים, וכיון דיותר ממחצה לא זיילי לכן מדבר הברייתא באופן שיכול למוכרה במאה, דבמילא נותנים לו מאה ונמצא דאחר הנתינה יש לו מאתיים, ומובן דאין הפירוש שמחוייב למכור שדהו, דכאן איירינן רק באדם שהוא במצב כזה מה נותנים לו עכשיו ממעשר עני, וקמ"ל דאסור ליתן לו שיהי' לו יותר ממאתיים, וגם שמותר ליתן לו עכ"פ עד שיהי' לו מאתיים, וכמובן דאם לא מכר שדהו ואח"כ נתפרנס מהמעות ושוב אין לו מאתיים יכולים ליתן לו עוד הפעם עד מאתיים, ואם מכר שדהו במאה ונתפרנס ועכשיו אין לו מאתיים אז יכולים ליתן לו אפילו עד אלף, והברייתא לא איירי אלא מה נותנים לו באותו המצב שיש לו שדה שוה מאתיים אלא דלפועל אינו יכול למוכרן כי אם במאה.

וקושיית הגמ' היא ממ"נ אם הוזל דכו"ע שהיא שוה מאה, ונמצא דזהו מחירו האמיתי, הרי הוא עני ויכולים ליתן לו אפילו יותר ממחצה דהיינו אפילו אלף כיון שעני הוא, ואם בעולם ה"ז שוה מאתיים אלא שהוא כיון דעייל ונפיק אזוזי אינו יכול למוכרה בשוויותו לא ניתן לו כלום כיון דלפועל יש לו שדה ששוה מאתיים, (ולכאורה צריך לומר דכוונת רש"י הוא משום דפושע הוא, וכפי שכתב בתור"פ שהביא לשון ראשון של רש"י, והזכיר הטעם דפושע, וכן הוא במאירי עיי"ש). ולזה תירץ רבה דאיירי בחודש תשרי, ובחודש ניסן שוה מאתיים כו' דלכן בחודש תשרי נותנין לו רק עד מאתיים, וכן אמר אביי לעניננו לענין נזיקין דקרא דישיב מגלה דאם הניזק תובע בינונית יכול המזיק לומר לו שיתן לו כיוקרא דלקמי' כו'.

וצריך להבין בכל זה: א) למה צריך אביי להביא ברייתא זו בכלל, דהרי הענין דבניסן שוה השדה יותר מבתשרי כו' הו"ע של מציאות שהכל יודעים זה, וא"כ הי' לו לתרץ בעצמו הסתירה בין הפסוקים דהדרשה דסובין מגלה דצריך ליתן לו בינונית אבל אפ"ל כיוקרא דלקמי'? וכפי שהקשה בתוס' ר"פ ועוד, ומשמע בפשטות דאביי לומד הלכה מברייתא זו לפי פירושו של רבו -רבה- ומצד הלכה זו יכול לתרץ הסתירה באופן זה וצריך ביאור? וכן משמע גם מהמשך הסוגיא "אלא אי איכא לדמויי כו'" דמשמע דלומד משם לא ענין של מציאות אלא הלכה.

ב) הרי בכל מקום -לענין הקדש וקידושין וכו'- אמרינן לענין שוויות חפץ דאין לך אלא מקומו ושעתו ושמין כל חפץ כפי המחיר של השתא, כגון כשהקדיש קרקע שוה מנה ואח"כ הוקר הקרקע ורוצה ליתן פחות מזה שהוא שוה מנה, אמרינן דאין לך אלא שעתו שהקדיש וצריך ליתן כפי שהמחיר בשעה שהקדיש, וא"כ למה הכא בחודש תשרי דשוה מנה אסור ליתן לו יותר ממאתיים, הרי לפי זמן זה הוא עני ובמילא ניתן לו אפילו עד אלף? וראה בתוס' ר"פ שהקשה כן. ג) ואם נקטינן דגם בתשרי ה"ז שוה מאתיים דלכן לא נחשב לעני, א"כ שוב לא ניתן לו כלום?

ד) אם סב"ל לאביי בנוגע לבינונית שיכול ליתן לו כיוקרא דלקמי', א"כ למה בעידית אינו יכול ליתן לו כיוקרא דלקמי' דמהו ביאור החילוק ביניהם?

ה) הלא כתב ברש"י (בד"ה ואי א"ל) דלכן לא פירש אביי הדרשה דישיב אפילו סובין, דניזק בכלל יכול לתבוע בינונית, כי זה פשוט דיפה כחו בבינונית ואין זה שום חידוש, והחידוש הוא רק דיכול ליתן כיוקרא דלקמי', ולפי"ז נמצא דגם אביי ידע מסברא זו דא"כ הורעת כחו של נזקין לגבי בינונית כקושיית ר' אחא, א"כ צריך להבין במאי פליגי, דממ"נ אם פשוט דיפה כחו של ניזק גם בבינונית א"כ למה יכול ליתן לו כיוקרא דלקמי'?

ונראה לבאר בכל זה (עפ"י מה שנתבאר בכ"מ, ובדברי יחזקאל שם) דמתי אמרינן דאין לך אלא מקומו ושעתו, דוקא כשהמחיר נשתנה אח"כ בדרך התחדשות כגון כשהקדיש שדה שוה מנה ולבסוף בעת התשלומין עלה השער ורוצה ליתן עכשיו פחות וכיו"ב, אמרינן דאזלינן בתר שעה שהקדיש, וכיון דאז הי' המחיר בזול כו' צריך ליתן לפי הזמן דאז דוקא, דזהו מחירו האמיתי של אז, משא"כ הכא בנוגע לניסן ותשרי, הנה בכלל עונת קניית שדות הוא רק בניסן ולכן לעולם משערינן מחיר האמיתי של השדה כפי שהוא בעונת הקני' והמכירה, דזהו מחירו האמיתי, אלא דאם אדם מוצא שדה בתשרי לקנות בזול יותר ממחירו האמיתי ה"ה קונה אז, אבל אין הפירוש שמחיר האמיתי הוא מחיר הזול, ולדוגמא כשמשערים שוויות של שופר או אתרוג, משערים מחירו כפי שהוא נמכר בעונתו בחודש תשרי כו' דזהו מחירו האמיתי בעת שקונים זה, ואף דבאמצע השנה יכול לקנותו בזול יותר אין ז"א שמחירו האמיתי בעצם זול, אלא דלכן קונהו מפני שהוא זול עכשיו כו'.

ודין זה מחדש רבה בביאור הברייתא דמחיר האמיתי הוה של ניסן, דלכן אמרינן דבחודש תשרי אינו עני ואסור ליתן לו יותר ממחצה, דאי לא נימא כן אלא דמחירו האמיתי בתשרי הוה מנה נמצא שאין לו שוויות מאתיים ואפילו טובא ניתן לו? ומוכח דבעצם יש לו שדה שמחירה מאתיים כנ"ל, דאמדינן לפי המחיר של ניסן, אלא דאעפ"כ מותר ליתן לו עד שיהי' לו מאתיים, והביאור בזה הוא ע"ד דמצינו בעשיר העובר ממקום למקום דעכשיו אין לו מה לאכול מותר ליתן לו כדי צרכו ואינו חייב להחזיר אח"כ, עד"ז אמרינן כאן דאף דלאמיתית הענין ה"ה עשיר מ"מ דכיון דלפועל אינו יכול עכשיו להשיג מאתיים זוז בשדהו נותנין לו מעשר עני באופן כזה שלא יהי' בגדר עני אלא בגדר עשיר, דזהו גם מדיני מעשר עני דניתן לו שלא יהי' עני בפועל, ולכן נותנין לו רק עד מחצה.

ולפי חידוש זה שחידש רבה דמחיר האמיתי הוא של ניסן למד אביי דיש לתרץ כן גם סתירת הפסוקים, דהנה כשמזיק משלם בתשרי במיטב ודאי צריך לשלם לפי יוקרא דהשתא [אף שנתבאר דמחיר האמיתי הוא של ניסן] כי כל הענין דמיטב הוא בכדי שיקפצו עליו קונים כמבואר בגמ' הכא "לבר מארעא דליתיב ליה ממיטב, כי היכי דלקפוץ עלה זבינא", ויוכל להשיג כסף בקלות ובמהירות, ואם ישלם לו מיטב כיוקרא דלקמי' נמצא שאינו מקבל התשלומין עד חודש ניסן וזהו היפך כל הענין דמיטב, אבל באופן שהניזק טוען שרוצה בינונית דבודאי יפה כחו בבינונית כנ"ל, מ"מ למד אביי שהפירוש הוא שהוא מוותר על תשלומי מיטב ורוצה תשלומין רגילים, ולכן פירש דאז יכול המזיק לומר לו דכיון שהוא מוותר על מיטב שאינו רוצה עידית במילא יכול לשלם לו לפי מחירו האמיתי דהיינו יוקרא דלקמי'.

ויש להביא ראי' לזה דברש"י ד"ה שקול כתבו דבדפוסים הישנים ה"ז דיבור אחד ולא ד"ה חדש, ויש להוכיח כן דאם הוא ד"ה חדש הי' ד"ה זה צ"ל אחר ד"ה "ואי א"ל", ולפי"ז נמצא דדברי רש"י הם: "כדכתיב מיטב ולישקול כי זול דהשתא" וזה מתאים עם הנ"ל דיוקרא דהשתא נכלל בהדין דמיטב.

וע"ז הקשה לו רב אחא בר יעקב א"כ הורעת כחו של ניזק אצל בינונית כו' וסברתו הוא דאין הפי' שהניזק מוותר על מיטב אלא דזה גופא מה שהוא תובע [כיון שזה סמוך לשדהו כו'] זה גופא הוה מיטב שלו (כמ"ש המאירי) היינו שהפירוש הוא דאמרה התורה שהניזק יכול לתבוע שדה הכי מיטב, ובאופן רגיל רוצה ממיטב ממש, אבל אם הבינונית טובה יותר עבורו זה גופא הוה מיטב שלו, ובמילא פשוט דמצד דין מיטב צריך ליתן לו כיוקרא דהשתא.

ולעיל הוזכר דגם ללשון ראשון ברש"י כוונת הגמ' דאי עייל ונפיק אזוזי לא ניתן לו כלום כיון שפושע הוא, אמנם לכאורה י"ל גם באופן אחר, דהרי כאן לא הזכיר רש"י הטעם דפושע הוא [כפי הזכיר בפירוש הב' עיי"ש] וכתב רק דכיון דשדותיו שוות מאתיים זוז לא יטול כלום כיון שהוא עשיר, משמע דגם בלי הסברא דפושע הוא סבירא ליה להאי לישנא שלא ניתן לו כלום כיון ששדות שלו שווין בכלל מאתיים זוז לא יטול כלום.

וי"ל בזה דבאמת לפי לשון ראשון אין צריך להטעם דפושע הוא, דהנה פשטות הטעם דלשון ראשון לא סב"ל כלשון שני בהפשט בהברייתא, אף דבהברייתא לא הוזכר כלל שיעור דמאתיים (וי"ל דמשום זה הביא רש"י גם פירוש הב' וכ"כ המאירי) הוא משום שפירוש ראשון סב"ל דבעשיר ממש לא יהבינן לי' כלום אפילו אם אינו יכול למוכרן בשוויותם וכו' דבכהאי גוונא לא תיקנו מעשר עני, ורק אם נמצא בדרך דעכשיו אין לו מה לאכול יש בו הדין דעני הוא באותה שעה, אבל אם יש אצלו שדות ששוות עכשיו מאתיים זוז בזה ליכא תקנת מעשר עני כלל, ולכן הוכרח פירוש הראשון לפרש דאיירי רק באופן שעכשיו אינן שוות מאתיים זוז דמפני זה הוא עני באותה שעה ונותנים לו עד מחצה, ואף שנתבאר דשוויות האמיתי גם בתשרי הוא מאתיים זוז, אפ"ל דמ"מ כיון שזהו סדר העולם דאורחיה למיזל לכן חל עליו הדין דעני הוא באותה שעה וכו', אבל בעשיר שיש לו שדות מאתיים זוז ואינו מוציא למוכרן כדמיהם, וכן אם עייל ונפיק וכו' שהחסרון הוא אצלו ולא מצד דרך העולם, הנה כששדותיו שוות מאתיים אינו נוטל כלום, ולכן ללשון ראשון באמת לא בעינן להטעם דפושע הוא.

וממשיך ר' אחא דאם יש ללמוד הלכה מהברייתא ה"ז בנוגע לבעל חוב דדינו בבינונית ובזה צריך כיוקרא דהשתא שכן תיקנו חכמים משום נעילת דלת [אף שהמחיר האמיתי הוה כניסן] כמו שתיקנו בבינונית ולא בזיבורית, מיהו באופן שהוא רוצה זיבורית דזה לא שכיח, בכה"ג לא תיקנו רבנן כלל ואזלינן בתר עיקר דינו מן התורה דאפשר כיוקרא דלקמי' כיון דזהו מחיר האמיתי. (משא"כ בנוגע לנזקין לא סב"ל לר' אחא כן כיון ששם דינו מן התורה במיטב) ולפי"ז יש לתרץ בפשטות קושיית השטמ"ק כאן דמה הי' סברת ר' אחא הלא המלוה יכול לטעון לא ניחא לי' בתקנתא דרבנן שתיקנו בינונית והוא רוצה כעיקר דינו מה"ת בזיבורית ובמילא יתן לו כיוקרא דהשתא? ולפי הנ"ל ניחא כיון דמן התורה אדרבה יכול ליתן לו כיוקרא דלקמי' דזהו מחיר האמיתי.

אלא דגם בזה הקשה רב אחא ברי' דרב איקא דמ"מ גם בזה שייך נעילת דלת דסו"ס טוען המלוה שאם הי' לו מעות עכשיו הי' קונה כיוקרא דהשתא והשתא משום ההלוואה מפסיד, ולכן למד דינו דרבה לענין כתובת אשה דאם טוענת הב לי בינונית יכול ליתן לה כיוקרא דלקמי'.

וביאור הדבר, דלכאורה אינו מובן כיון שנתבאר דיוקרא דלקמי' הוה מחיר האמיתי למה גם בזיבורית אינו נותן לה כיוקרא דלקמי' שהרי האשה אין לה יפוי כח? ואפ"ל עפ"י מ"ש כאן בתוס' ר"פ, שהקשה דלמה בכלל יש לה כח תביעה בבינונית הלא דינה בזיבורית, ואם הבעל רוצה ליתן בינונית למה אינו יכול להעלות המחיר כמה שירצה? ותירץ דבאמת אשה נכללה גם בגדר דבעל חוב כיון דזהו חוב של כתובתה, אלא דכיון שלא שייך שם נעילת דלת דיותר משהאיש רוצה להנשא האשה רוצית להנשא לכן אמרו חכמים שאפשר ליתן לה גם זיבורית, אבל מ"מ לא הפקיעו כחה לגמרי מבעל חוב לגבי בינונית שיש לה תביעה בזה כיוקרא דלקמי' כיון דסו"ס זהו מחיר האמיתי, ואז צריך ליתן לה, ואינו יכול לומר לה שיעלה לה יותר מיוקרא דלקמי' דאז נמצא שאינו נותן לה שוויות האמיתי של כתובתה, ודין זה למד רב אחא בר איקא מהברייתא לפי רבה דכיון דיוקרא דלקמיה הוא מחיר האמיתי יש לה כח לגבות ממנו בינונית באופן זה.

ולפי"ז מתורץ קושיית התוס' (בד"ה לכתובת) דלמה נקט כתובת אשה דוקא ולא בע"ח עיי"ש וכמ"ש בתור"פ, דלהנ"ל ניחא דבע"ח אינו יכול לתבוע כלל עידית, ואם הלוה רוצה ליתן לו יכול להעלות המחיר כפי שירצה כו', ורק באשה בלבד שבעצם היא בע"ח ויש לה כח תביעה בבינונית יכולה לתבוע בינונית אלא שאמרו חכמים שיכול ליתן לה כפי יוקרא דלקמי' שזהו מחיר האמיתי אבל לא יותר מזה ועי' בכל זה היטב ויתבאר בע"ה פירוש הב' של רש"י.

ע"כ


1 דרך אגב יש להעיר במה שנתבאר בשיעור כ"ד (בענין אדם המזיק באונס) מהגרי"ע בגדר מעשה באונס דנחשב לפעולה הנעשית מאלי', וכדהובא בלקו"ש חכ"ה ע' 215 עיי"ש, דיש להביא לזה קצת ראי' מהכא דאם משלם בע"כ דהיינו כמו אונס, ה"ז בגדר "ישולם" -נעשית מאלי'- ולא ישלם.