- ובענין אחשביה -
בגמ' "רבי עקיבא אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם וכתיב כל מלאכה לא תעשו ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה... אמר רבא: שמע מינה מדרבי עקיבא תלת; שמע מינה: אין ביעור חמץ אלא שריפה, ושמע מינה: הבערה לחלק יצאת, ושמע מינה: לא אמרינן הואיל והותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך", ופירש"י שמע מינה: "מדלא נפקא ליה דהאי יום הראשון ערב יום טוב הוא, אלא משום דאסור להבעיר ביום טוב - שמע מינה סבירא ליה כר' יהודה, דאמר לקמן בפרק כל שעה [כא, א, וכז, ב] אין ביעור חמץ אלא שריפה, ויליף לה מנותר, דאי השבתתו בכל דבר סבירא ליה - לוקמיה ביום טוב, ויבערנו בדבר אחר, יאכילנו לכלבים או ישליכנו לים".
והנה בדברי ר"ע עצמו לכאורה יש להקשות (כפי שהקשו השאג"א והצל"ח ועוד) לפי שיטת רש"י לקמן יב,ב, דשריפה הוא רק לפני זמן האיסור, אבל כשהגיע זמן האיסור השבתתו בכל דבר, א"כ איך אמר ר"ע דמצינו להבערה שהיא אב מלאכה הרי כל הדין שריפה הוא רק לפני זמן האיסור ולא ביו"ט עצמו וא"כ אין כאן שום מלאכה? עוד יש להקשות לפי רש"י דתשביתו הוא גם ביטול, א"כ למה לא הוכיח ר"ע דעכצ"ל דאיירי בי"ד כי ביו"ט ה"ז כבר אסור בהנאה ואי אפשר לבטל?
ויש לתרץ, עפ"י מה שנתבאר בשיעור כ"ב דלפי האמת דביום הראשון קאי על יום י"ד, נמצא דאף אם משבית לפני חצות קיים המצוה כיון דגם לפני חצות הוא יום הראשון - יום י"ד עיי"ש, ולפי"ז י"ל גם הכא דמתי סב"ל לרש"י דשריפה הוא רק לפני חצות דוקא לפי האמת דביום הראשון קאי על יום י"ד, במילא גם כששורפו לפני חצות מקיים תשביתו ביום הראשון, כיון שכל יום י"ד נקרא "יום הראשון", אבל לפי ההו"א דקאי על ט"ו, ודאי לא יוכל לשרוף מקודם שהרי בעינן שריפה ביום הראשון דהיינו יום ט"ו ואי אפשר להיות קודם ושפיר קאמר ר"ע דהבערה היא אב מלאכה, ולפי"ז יש לתרץ גם קושיא הב', דמתי סב"ל לרש"י דתשביתו כולל גם ביטול דוקא לפי האמת דיום ראשון הוא יום י"ד, במילא שייך לבטל לפני חצות, אבל אם הי' קאי על יום ט"ו, באמת לא היינו יכולים לומר דתשביתו כולל גם ביטול כיון שהוא אחר זמן איסורו.
והנה בביצה כז,ב, כתב רש"י לענין חלה טמאה ביו"ט שהיא מוקצה (כמבואר במשנה שם) כיון דאסור לבערה ביו"ט וז"ל: חלה שנטמאה אינה ראויה לכהן היום דהא באכילה אסורה לעולם ובהסקה או לתתה לכלבו ביו"ט אסור דאין מבערין קדשים טמאים מן העולם ביו"ט ואפילו ע"י אכילת בהמה דקיימ"ל שאין שורפין קדשים טמאים ביו"ט, ולא תימא דוקא שריפה משום דהבערה שלא לצורך הוא דהא אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט הבערה לצורך הוא דהדלקת נר ביו"ט צורך אכילה היא ומותרת אפילו הכי בשמן שריפה לא והוא שמן תרומה שנטמאת, דגזרת הכתוב היא שאין קדשים טמאים מתבערים ביו"ט דרחמנא אחשבה להבערתן דכתיב באש ישרף הילכך מלאכה היא, עכ"ל. ועי' גם לקמן מו,א, ברש"י ד"ה כיצד שכ"כ דאפילו להאכיל לכלבים אסור דהוה מלאכה.
ולפי"ז תמהו האחרונים כאן (ראה פנ"י ועוד): א) דלמה הוצרך ר"ע להוכיח דאך ביום הראשון וגו' קאי על יו"ט כיון דהבערה היא אב מלאכה, הלא אפילו אם השבתתו בכל דבר אסור לבער חמץ ביו"ט כיון דרחמנא אחשבה לביעור חמץ כדכתיב תשביתו שאור וגו' ובמילא הוה מלאכה, כמ"ש רש"י לענין תרומה טמאה? ב) איך באמת כתב רש"י דאי השבתתו בכל דבר לוקמיה ביו"ט ויאכילנו לכלבים כו' הלא רש"י עצמו סב"ל דכיון דרחמנא אחשבה ה"ז מלאכה ואסור? וא"כ דברי רש"י סותרים זא"ז?
ולפי מ"ש המנ"ח (מ"ע ט' מובא בארוכה בשיעור כ"א) די"ל דתשביתו אינו מצוה בקום ועשה אלא בשב ואל תעשה במה שבזמן האיסור אין לו חמץ, יש לומר דכאן לא שייך אחשבה, דרק כשהמצוה היא בקום ועשה בעצם הביעור כמו בשריפת קדשים כו' רחמנא אחשבה להביעור דהוה מלאכה, אבל הכא הלא המצוה היא רק במה שאין לו חמץ, אבל עצם ההשבתה אינו אלא כמו הכשר מצוה כו' במילא לא שייך בזה אחשבה, וא"ש שהוצרך ר"ע להוכיח מצד שריפה דוקא דרק זה הוה מלאכה ולא אם השבתתו בכל דבר.
אבל אי אפשר לתרץ כן דהרי המנ"ח עצמו הוכיח דר"ע סב"ל דהוה בקום ועשה, דאי נימא דהוה בשב ואל תעשה מהו ראייתו דהבערה אב מלאכה הרי אפשר לפרש שצריך לשרוף לפני יו"ט בכדי שכשיגיע יום ראשון - יו"ט, יהי' החמץ מושבת ממנו, ועכצ"ל דסב"ל שהמצוה היא בקום ועשה וצריך לעשותו דוקא בזמן דיום הראשון כמו כל מצוות התלויות בזמן שאי אפשר לקיימן קודם, וא"כ אכתי קשה כנ"ל דנימא אחשבה?
אלא דלכאורה יש לתרץ עפ"י הגר"ח שהובא שם, דמבאר דבזה גופא פליגי רבי יהודא וחכמים, דר"י סב"ל דתשביתו הוא בקום ועשה שצריך להשבית גוף החפצא דהחמץ (ולכן שייך הענין דנעשה מצוותו ואפרו מותר) וחכמים דסב"ל דהשבתתו בכל דבר סב"ל דאין כאן שום מצוה בגוף הביעור להשבית החפצא אלא הוא איסור על האדם שיהי' לו חמץ ולכן השבתתו בכל דבר (ולכן לא שייך שם ההיתר דנעשה מצוותו) עיי"ש בארוכה, דלפי"ז א"ש דזה גופא קאמרינן הכא דאם הי' סב"ל לר"ע דהשבתתו בכל דבר דבמילא ליכא מצוה בגוף ההשבתה לכן לא שייך אחשבה ומותר לבער חמץ ביו"ט ע"י אכילה לכלבים וכיו"ב.
אבל כבר נתבאר דמלקו"ש ח"ז פ' בחוקותי, וחט"ז פ' בא משמע דגם לחכמים יש מצוה לבער גוף החמץ והפלוגתא היא בפירוש "תשביתו" אם צריך להשבית אפילו החומר או רק הצורה, דרבי יהודא לשיטתו דהשבתה היינו אפילו החומר, וחכמים סב"ל דהשבתה היינו הצורה עיי"ש, דלפי"ז יוצא דאפילו לדעת חכמים דהשבתתו בכל דבר שייך "אחשבה"?
ויש להביא ראי' מדברי התוס' לקמן כח,ב, (בד"ה ר"ש) דמשמע דאפילו לחכמים בעינן תשביתו בגוף החפצא, שהתוס' כתבו שם דאפילו לדעת ר"ש דליכא לאו לאיסור חמץ ערב פסח אחר חצות, מ"מ אסור לאוכלו אחר חצות, כיון דאמרה התורה תשביתו צריך השבתה שלא כדרך הנאה, דהיינו אכילה עיי"ש. והפירוש בזה בפשטות הוא כפי דנקט הצל"ח וכו' דע"י אכילה ה"ה מבטל מצות תשביתו, דאכילה אינו תשביתו, (וז"ל הצל"ח: תוס' ד"ה רבי שמעון אומר וכו', ונראה דנפקא ליה מתשביתו ומאך חלק. ואין לומר לפי זה יהיו נשים לר' שמעון מותרות באכילת חמץ עד הלילה, דהרי תשביתו הוא מצות עשה שהזמן גרמא, ולמה שורפין לר' שמעון תרומה טהורה בשש יאכילנה לנשים כהנות. ולפי מה שכתבתי לעיל בדברי הגמרא כאן דכיון דאתרבו נשים לאכילת חמץ אתרבו נמי לעשה דתשביתו, ניחא וכו' עכ"ל, הרי שמפרש כוונת התוס' דאסור לאכול כי עי"ז מבטל העשה דתשביתו ולכן מסתפק דאם נשים אינו מצוות בתשביתו מותרות לאכול) ואי נימא דלחכמים דהשבתתו בכל דבר הוה מצוה רק בשב ואל תעשה ובאיסור עשה כו', מאי נפק"מ אם אוכל, הרי סו"ס ע"י אכילתו אין לו חמץ וזהו התשביתו1, וע"ד שכתב המנ"ח עצמו שם דאם סב"ל שהוא בשב ואל תעשה אפילו אם אכל חמץ באיסור קיים העשה, ומוכח דגם לר"ש דהשבתתו בכל דבר יש קיום מצוה בגוף ההשבתה ואם אוכל אי"ז השבתה.
אלא שיש לדחות דאין כוונת התוס' דתשביתו הוה "טעם" לאיסור אכילה, דע"י אכילה מבטל התשביתו, אלא דתשביתו הוה "סימן" לאיסור תשביתו, דמזה גופא שכתבה התורה "תשביתו" מוכח שיש כאן איסור אכילה מצ"ע, [ע"ד לאו הבא מכלל עשה] דלפי"ז י"ל דליכא ראי' מהתוס', תשביתו מגלה שיש כאן איסור אכילה מצ"ע ולא מצד ביטול התשביתו.
והנה הנוב"י (מהדו"ק או"ח סי' ט"ו) תירץ קושיא זו בב' אופנים:
א) דאחשבה שייך רק אם החיוב ביעור הוא על כל אחד ואחד מישראל מצד גוף החפצא, כמו בקדשים טמאין או תרומה טמאה, שהחיוב ביעור אינו קשור עם הבעלים כלל, אלא הוא חיוב על כאו"א מצד האיסור הנאה כו' דבזה שייך שפיר לומר דרחמנא אחשבה לביעורו והוה מלאכה, משא"כ חמץ שאין חיוב הביעור אלא על הבעלים בלבד, ואדם אחר אינו צריך לבער חמץ חבירו בזה לא שייך לומר דרחמנא אחשבה והוה מלאכה, כי במלאכה לא מצינו דלגבי אדם אחד ה"ז מלאכה ולגבי אדם אחר אין זה מלאכה, דזה לא שייך לומר, היינו דאחשבה שייך רק אם החיוב הוא לכל אחד לעשות פעולה זו, אבל אם הוא רק על הבעלים לבד לא. (וכאן סב"ל להנוב"י דא דאמרינן בב"ק צח,ב, דהכל מצווין לבערו הרי זה רק מטעם ערבות וכמ"ש אדה"ז ר"ס תמ"ה, אבל לא שישראל אחר עובר על זה, וא"כ הכא כששני מבער אינו מקיים מצוה, ורק פועל שהשני לא יעבור בב"י).
וכבר העירו (בנוב"י החדש) דהחינוך מצוה קמ"ו כתב דקדשים הטעונים שריפה במקדש ההחיוב הוא על הכהנים, והנשרפים בכל העיר כמו קדשים קלים החיוב הוא על הבעלים, ואיך כתב הנוב"י שהחיוב הוא על כל אחד ואחד? וכן בתרומה טמאה אמרה התורה "לך" שלך תהא להסיקה תחת תבשילך (שבת כה,א) וא"כ החיוב הוא רק על הבעלים? ותירצו דכוונת הנוב"י דאם הבעלים או הכהנים אינם רוצים לשרוף החיוב הוא על כאו"א.
גם לכאורה יש להקשות במה שכתב הנוב"י דלא מצינו מלאכה לאחד ולשני אינו מלאכה, דהרי איתא בריש פרק המצניע (שבת צ,ב) ד"המצניע לזרע ולדוגמא ולרפואה והוציאו בשבת - חייב בכל שהוא, וכל אדם אין חייב עליו אלא כשיעורו" היינו דכיון שאצלו אפילו הוא דבר קטן הוא חשוב לרפואה ולדוגמא וכו' חייב אם הוציאו בשבת, משא"כ באדם אחר צריך שיעור שלם כגרוגרות וכו' ולא כהנ"ל? ויש לתרץ דרק הכא דהוצאה הוה מלאכה לכו"ע, אלא שחסר בו בשיעור וכו', אז שייך דאחשביה משלים השיעור לגבי זה ולא לגבי אחר, משא"כ הכא הרי אין כאן מלאכה כלל בביעור קדשים כגון כאשר מאכילו לכלבו וכו', וצריך לחדש כאן מלאכה חדשה, בזה שפיר קאמר הנוב"י דלא מצינו דהוה מלאכה לאחד ולא לגבי שני.
ב) עוד תירץ הנוב"י דלאו כו"ע סב"ל סברא זו דרחמנא אחשבה לביעור, וזה גופא כוונת רש"י הכא להוכיח דר"ע לית ליה סברא זו דאחשבה, דהרי המפרשים תמהו דלמה אמר רש"י בלשון שלילה "מדלא נפקא ליה כו'" ולא קאמר בלשון חיוב דכיון דיליף דאי אפשר לומר דקאי על יו"ט כיון דהבערה הוה אב מלאכה אלמא דאין ביעור חמץ אלא שריפה כו'? אלא דזה גופא כוונת רש"י לתרץ דלמה הכריח ר"ע רק מצד שריפה דוקא והלא גם אם השבתתו בכל דבר יש להוכיח זה משום אחשבה? ולזה מתרץ רש"י, דכיון דלא נפקא ליה דע"כ דביום הראשון אינו יו"ט כיון דרחמנא אחשבה לביעורו ה"ז מלאכה ואסור ביו"ט ולמד זה רק מצד "הבערה" הרי זה גופא מוכיח דר"ע לית ליה כלל סברת אחשבה, ובמילא שפיר מובן דאם השבתתו בכל דבר מותר לבער ביו"ט ע"י אכילה לכלבים או שישליכנו לים, ובמילא א"ש דשפיר קאמר רש"י דאם השבתתו בכל דבר מותר לבערו כיון דלית ליה כלל הסברא דאחשבה.
והנה בס' בית הלוי (ח"א סי' כ') הביא מ"ש הטור בסי' תמ"ח וז"ל: עוד בירושלמי להאכיל חמצו בפסח אפילו לכלב של הפקר שאינו נהנה בו כלום דגרסינן בפ' כל שעה לא יאכיל חמץ לכלבים במה אנן קיימין אם לכלבו היא הנייה אלא כאן אנו קיימין אפילו לכלב של אחרים זאת אומרת אסור להאכיל לבהמת הפקר עכ"ל, והמגן אברהם סימן תמח ביאר: "של הפקר - דמהנה הוא כשנותן לבהמה עמ"ש סי' תמ"ה", היינו דגם זה הוה הנאה, ועי' גם בשו"ע אדה"ז סי' תמ"ח וסי' תמג, שפסק כן דאסור להאכיל אפילו לכלבי הפקר, וכן ביאר הלבוש שם, וראה לקו"ש חט"ז ע' 90 שמביא ירושלמי זה, והביא גם הרש"י דכאן עיי"ש ובהביאור.
והקשה בבית הלוי דמנלי' לרש"י בפשיטות דלר"ע מותר להאכיל לכלבי הפקר, וחולק על הירושלמי דמהיכי תיתי לומר כן והי' רש"י יכול לומר רק שישליכנו לים כו'? ועוד דמלשון הירושלמי משמע דבכלבי הפקר ליכא הנאה כלל?
וממשיך שם לתרץ בהקדם לשון הירושלמי שם (פ"ב ה"א): "לא יאכל חמץ היום אפילו לכלבים הרי זה בה לאוסרו בהנייה מה אנן קיימין אם לכלבו ההני איסור הנייה אלא כי נן קיימין אפילו לכלב אחרי' זאת אומרת שאסור להאכילו לבהמת הבקר" וקשה דלמה נקט הירושלמי מהקרא גם תיבת "היום" והי' צ"ל דכתיב לא יאכל חמץ?
ומבאר דרש"י פירש כוונת הירושלמי באופן אחר כי באמת לא מסתבר לו לומר דלהאכיל לכלבי הפקר הוה הנאה, אלא דרש"י פירש כוונת הירושלמי דלכן אסור להאכיל לכלבים משום "אחשבה" דרחמנא אחשבה לביעור חמץ דהוה מלאכה, ולכן כל אופן של ביעור אסור ביו"ט דה"ז מלאכה, ולכן נקט הירושלמי תיבת "היום" לגלות שהאיסור הוא רק ביו"ט ולא בחול המועד דשם ליכא איסור מלאכה, וירושלמי זה עצמו הוה המקור לרש"י בביצה כנ"ל דרחמנא אחשבה לביעור דהוה מלאכה.
ונפק"מ לדינא דאם בשאר איסורי הנאה שאין שם מצות ביעור אם מותר להאכיל לכלבי הפקר, דאם הוא משום שיש לו הנאה אסור, וכ"כ הפמ"ג באשל אברהם שם, משא"כ אי נימא דאסור מצד אחשביה דהוה מלאכה, ה"ז מותר בשאר איסורי הנאה, וראה בלקו"ש בהערה 17 שם שכתב: "ראה מקור חיים או"ח שם סק"י דאיסור זה הוא רק בחמץ ולא בשאר איסורי הנאה, (וראה גם ביאורי הגר"א או"ח שם פרמ"ג הנ"ל) אבל רוב הפוסקים ס"ל דאיסור זה הוא גם בשאר איסורי הנאה (ראה שד"ח כללים מערכת אל"ף כלל רכג, פאת השדה כללים שם כלל לח, וש"נ, וכ"ה בשו"ע אדה"ז שם סתמ"ז קו"א סק"ב).. עכ"ל.
וממשיך דלפי מ"ש הנוב"י כנ"ל דכוונת רש"י להוכיח דר"ע לית ליה כלל מסברת אחשבה דזהו כוונת רש"י שכתב בלשון שלילה "מדלא נפקא ליה כו'" כנ"ל, א"ש בפשטות למה כתב רש"י הכא "יאכילנו לכלבים" כיון דלשיטת ר"ע ה"ז מותר דלא סב"ל מאחשבה, ובמילא א"ש דאין זה סותר דעת הירושלמי, כיון דמוכח דר"ע לית ליה מסברת אחשבה, והירושלמי סב"ל דאחשבה .
והרמב"ם (הל' יו"ט פ"ג ה"ח) כתב דאין שורפין קדשים טמאים ביו"ט כי שריפת קדשים הוה מ"ע ויו"ט הוא עשה ול"ת ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה, והקשה הלח"מ שם וז"ל: וא"ת היכי הוי ל"ת הא מתוך שהותרה מלאכה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ..[כיון דלהלכה פסוקים דאמרינן מתוך] אפשר לתרץ כאן דשאני שרפה דאחשבה רחמנא מלאכה דכתיב באש ישרף ואהדריה קרא. וכיוצא בזה כתב רש"י ז"ל בפרק אין צדין (דף כ"ז א) על מתני' דבהמה שמתה אין גורפין עכ"ל, היינו דבמקום דאסור מצד אחשבה אינו מועיל מתוך ושפיר כתב הרמב"ם שיש לאו.
ובס' שער המלך ריש הל' יו"ט הקשה על הלח"מ וז"ל: עוד תירץ הרב הנזכר דשאני שריפת קדשים דאחשביה רחמנא מלאכה דכתיב באש ישרף ואפילו לצורך אכילה כגון הדלקת נר בי'ט אסור וכמ'ש רש'י בפדק אין צדין דף כ'ז ע'ב ד'ה חלה שנטמאה וכן כתב הר'ן שם י'ד ע'ב יע'ש, ולענ'ד ק'ל דא'כ היכי אמרינן בפ'ק דפסחים דף ה' ע'ב אמר רבא ש'מ מדר'ע תלת ש'מ אין ביעור חמץ אלא שריפה וכו' וש'מ לא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצודך הותדה נמי שלא לצורך, והשתא לפ'ז היכי שמעינן מדר'ע דלית ליה מתוך שאני התם דכיון דס'ל כר' יהודה דאין ביעור חמץ אלא שריפה רחמנא אחשביה להבערתו ומשום הכי אסור בשריפת קדשים? היינו דאם אמרינן דכשהביעור הוה מצוה רחמנא אחשבה ולא אמרינן "מתוך" א"כ קשה מהגמ' דידן דאיך הוכיח דר"ע לית ליה מתוך, לעולם אימא לך דסבירא ליה מתוך, וכאן שאני דכיון דביעור חמץ הוא מצוה במילא רחמנא אחשבה לביעורו ולא אמרינן "מתוך"?
אמנם לפי מה שנתבאר לעיל מהנוב"י א"ש, דהרי ר"ע לא סב"ל לגמרי מאחשבה, ובמילא אם הי' סב"ל דאמרינן "מתוך" שפיר הי' מותר לשרוף חמץ ביו"ט, ועי' בכל זה היטב.
ע"כ