בגמ' שבת כא,ב, ת"ר מצות חנוכה נר איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד, והמהדרין מן המהדרין ב"ש אומר יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך, וב"ה אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך, פליגי בה תרי אמוראי במערבא כו' חד אמר טעמא דב"ש כנגד ימים הנכנסין וטעמא דב"ה כנגד ימים היוצאין, וחד אמר טעמא דב"ש כנגד פרי החג וטעמא דב"ה דמעלין בקודש ואין מורידין עיי"ש, ועי' בתוס' שם (ד"ה והמהדרין) דמהדרין מן המהדרין קאי רק על נר איש וביתו, אבל אם הוא מן המהדרין ומדליק עבור כל אחד ואחד לא שייך מהדרין מן המהדרין דאז ליכא היכירא של ימים היוצאים שהרואים יסברו שכן הוא מספר בני אדם שיש בבית, היינו שהיום ניתוספו כמה בני אדם, (משא"כ כשמדליק נר אחד בלבד ויוסיף בכל לילה לא יסברו שבכל יום ניתוסף אדם אחד דזה לא שכיח וכדביאר בפר"ח סי' תרע"א).
אבל הרמב"ם (הל' חנוכה ריש פ"ד) כתב וז"ל: כמה נרות הוא מדליק בחנוכה מצוה שיהי' כל בית ובית מדליק נר אחד, בין שהיו אנשי הבית מרובין בין שלא הי' בו אלא אדם אחד, והמהדר את המצוה מדליק נרות כמנין אנשי הבית נר לכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים, והמהדר יתר על זה ועושה מצוה מן המובחר מדליק נר לכל אחד ואחד בלילה הראשון, ומוסיף והולך בכל לילה ולילה נר אחד, -וממשיך בה"ב- כיצד הרי שהיו אנשי הבית עשרה, בלילה הראשון מדליק עשרה נרות ובליל שני עשרים ובליל שלישי שלשים עד שנמצא מדליק בליל שמיני שמונים נרות עכ"ל, הרי דסב"ל דגם במהדרין שייך מהדרין מן המהדרין ולא כהתוס'.
והנה בלשון הרמב"ם מבואר דבעל הבית בלבד הוא הוא המדליק עבור כאו"א גם בההוספה דכל לילה ולילה דאם היו אנשי הבית עשרה מדליק בליל ראשון עשרה, ובליל שני עשרים כו' וכמ"ש גם בהל' ב'. אבל עי' בשו"ע המחבר סי' תרע"א סעי' ב' שכתב וז"ל: כמה נרות מדליק; בלילה הראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך אחד בכל לילה עד שבליל האחרון יהיו שמונה, ואפילו אם רבים בני הבית לא ידליקו יותר. הגה: (הרמ"א) וי"א דכל אחד מבני הבית ידליק (הרמב"ם), וכן המנהג פשוט וכו' עכ"ל, היינו דהמחבר כתב כהתוס' דלעולם ידליק רק נר אחד ומוסיף והולך, וע"ז כתב הרמ"א דגם בהמהדרין שייך להוסיף בכל יום וכשיטת הרמב"ם, אבל מ"מ ה"ז שונה מדעת הרמב"ם, דלהרמב"ם בעל הבית הוא המדליק עבור כל אחד ואחד, משא"כ לפי הרמ"א ההידור אינו דבעל הבית מדליק עבורם, אלא שהם מדליקים בעצמם הדלקה בפ"ע ומוסיפים והולכים בכל לילה, וצריך להבין מהו הביאור בפלוגתתם?
ובחי' הגרי"ז על הרמב"ם כאן הביא הא דאיתא בשבת קלג,ב, ת"ר המל כל זמן שהוא עוסק במילה חוזר בין על הציצין המעכבין את המילה בין על הציצין שאין מעכבין את המילה, פירש על ציצין המעכבין את המילה חוזר על ציצין שאינן מעכבין אינו חוזר, ובפירש"י מבואר שם דאיירי לענין מילה דדוחה שבת, דכל זמן שלא פירש נחשב הכל למעשה אחת ובמילא חוזר אפילו על ציצין שאין מעכבין את המילה כיון דמילה עצמה דוחה את השבת במילא יכול למול גם ציצין שאין מעכבין, אבל אם פירש מגוף המצוה אינו חוזר על ציצין שאין מעכבין דאסור לו להתחיל לדחות את השבת בשביל זה כיון שהציצין אין מעכבין, ועי' גם טור יו"ד סי' רס"ו שפסק כן לענין דחיית שבת. אבל ברמב"ם (הל' מילה פ"ב ה"ד) כתב וז"ל: המל כל זמן שעוסק במילה חוזר בין על הציצין שמעכבין בין על ציצין שאין מעכבין, פירש על ציצין המעכבין חוזר, על ציצין שאינן מעכבין אינו חוזר, מל ולא פרע את המילה כאילו לא מל עכ"ל, ואיירי בימות החול, כי רק אח"כ בה"ו כתב דין זה לענין שבת : "עושין כל צרכי מילה בשבת, מלין ופורעין ומוצצין וחוזר על ציצין המעכבין אע"פ שפירש, ועל ציצין שאין מעכבין כל זמן שלא פירש", וכדדייק כן בכס"מ שם, וצ"ע: א) הלא בגמ' שבת שם משמע דאיירי לענין דחיית שבת כנ"ל. ב) בימות החול למה נימא דאינו חוזר על ציצין שאין מעכבין את המילה הלא אין כאן שום דין דחי' וכו'?
וביאר הגרי"ז (ועד"ז כתב בס' בית הלוי ח"ב סי' מ"ז) דהרמב"ם סב"ל דהן אמת דבתחילה כשהקשה בגמ' מאן תנא אם פירש דאינו חוזר ורצה לומר בזה כמה אוקימתות דפליגי תנאי בענין דחיית שבת, כמבואר שם אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה היא. דתניא: ארבעה עשר שחל להיות בשבת - מפשיט את הפסח עד החזה, דברי רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה. וחכמים אומרים: מפשיטין את כולו וכו' עיי"ש, וכן בהא דאמר רב אשי: הא מני - רבי יוסי היא, דתנן: בין שנראה בעליל ובין שלא נראה בעליל - מחללין עליו את השבת, רבי יוסי אומר: נראה בעליל - אין מחללין עליו את השבת וכו' וכו' הנה ודאי צ"ל דדין זה דפירש כו' איירי גם לענין דחיית שבת, מיהו לפי אוקימתא בתרייתא שם דפליגי רבנן ור' יוסי לענין לחם הפנים דכתיב שם "תמיד" וסב"ל לרבנן דאלו מושכין ואלו מניחין טפחו של זה בצד טפחו של זה, דרק זהו תמיד כי באם יהי' הפסק קצת אי"ז נקרא "תמיד", משא"כ ר' יוסי חולק דגם אם יניחו החדש אח"כ ה"ז נקרא "תמיד" ומאן תנא דאם פירש אינו חוזר רבנן הוא, דהם סב"ל דרק כשבא בהמשך אחד ה"ז ענין אחד, אבל כשיש הפסק קצת אי"ז נקרא תמיד ולכן בנדו"ד כשפירש צריך התחלה חדשה לכן אינו חוזר, ולפי אוקימתא זו לא איירי דין זה אודות דחיית שבת, אלא גם בימות החול, והביאור בזה הוא דהידור מצוה שייך רק כשבא ביחד עם הקיום דגוף המצוה, משא"כ כשכבר גמר קיום גוף המצוה שוב לא שייך כלל דין הידור, לכן כל זמן שלא פירש והוא עדיין באמצע קיום גוף המצוה חוזר גם על ציצין שאין מעכבין משום קיומא דהידור מצוה, אבל אם פירש וכבר נגמר הקיום דגוף המצוה אינו חוזר, וראה בר"ח שם שפי' בהדיא כן דמסיק ד"מהכא שמעינן דמי שכבר סיים גוף המצוה לא שייך אח"כ הידור" עיי"ש.
אבל הרמ"א (יו"ד סי' רס"ד סעי' ה') סב"ל כהטור דדין זה איירי רק לענין שבת בלבד, וכתב בהדיא שם דמ"מ אם הוא בחול, לכתחילה יטול כל הציצים הגדולים אף שאינן מעכבים, הרי דסב"ל דשייך הידור מצוה אפילו לאחר שכבר גמר קיום גוף המצוה.
ולפי"ז ביאר הגרי"ז לשיטתייהו אזלי גם לענין הדלקת נר חנוכה, דהרמב"ם לשיטתי' סב"ל דהידור מצוה שייך רק ביחד עם קיום גוף המצוה, לכן סב"ל דרק בעה"ב הוא המדליק עבור כאו"א כי ההידור צריך להיות ביחד עם גוף המצוה שהוא שבעל הבית מדליק נר אחד עבור כל הבית, ובמילא ההידור בא ביחד עם זה והוה כל זה הדלקה אחת, משא"כ הרמ"א לשיטתו דשייך הידור מצוה בפ"ע אפילו בלי קיום גוף המצוה שפיר סב"ל לענין נ"ח דכאו"א מדליק בפ"ע מצד הידור, וכל הדלקה הוה הדלקה בפ"ע, ומוסיף לבאר דלהרמ"א אין הפי' שצריך דוקא שכאו"א ידליק בעצמו, דאפשר אפילו דבעה"ב או אחר ידליק כל ההדלקות עבור ב"ב, והחילוק הוא רק דלהרמב"ם כל הנרות הם ביחד כי הוה הדלקה אחת, משא"כ להרמ"א צריך כל הדלקה להיות ניכר שהוא הדלקה בפ"ע עבור כאו"א מבני ביתו.
אלא דהא גופא צריך ביאור דלמה סב"ל להרמב"ם דהידור מצוה שייך רק כשבא ביחד עם קיום גוף המצוה, והרמ"א סב"ל דשייך גם בפ"ע.
ויש לבאר זה עפ"י מ"ש בלקו"ש חכ"ז פ' ויקרא (ב) דמביא מ"ש הרמב"ם בסוף הל' איסורי מזבח דהרוצה לזכות עצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר כו' והוא הדין בכל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב שיהי' מן הנאה והטוב אם בנה בית תפלה יהי' נאה מבית ישיבתו כו', דבפשטות זהו הענין דהידור מצוה שצ"ל באופן דהתנאה לפניו כו', ומקשה דא"כ למה המתין הרמב"ם בענין זה עד סוף הל' איסורי מזבח ולא הזכירו לפני זה בדין ביהכנ"ס וכו'?
ומבאר שם ששיטת הרמב"ם היא דבכלל בכל התורה כולה הענין דהידור מצוה הוא דין רק על הגברא שקיום מעשה המצוה שלו צריך להיות באופן מהודר וע"ד שכתב בהל' ס"ת (פ"ז ה"ד) ש"כותב כתיבה מתוקנת נאה ביותר" דזהו דין במעשה האדם שצ"ל באופן נאה, וכן בהל' לולב (פ"ז ה"ו) לגבי אגודת הלולב דעי"ז מעשה הנטילה היא מהודרת (וראה בהערה 27) אבל אינו דין שחל בגוף החפצא, שהחפצא מצ"ע צ"ל מהודר, אלא דבהל' קרבנות מחדש דין חדש בגדר הידור מצוה שגם החפצא מצ"ע צ"ל מהודר מן היפה וכו' כי קרבנות שאני מכל המצוות שבתורה שנותן החפץ לה', וכן הוא בשאר הדברים דחשיב שם הרמב"ם דאיירי עד"ז, ורק בסוג כזה שהוא נותן חפץ לה' יש דין הידור בגוף החפצא עיי"ש בארוכה.
ולפי זה יש לבאר שיטת הרמב"ם הנ"ל בגדר הידור מצוה דשייך רק כשהוא ביחד עם קיום גוף המצוה דכיון דסב"ל שאינו דין בהחפצא אלא דין על הגברא שהמעשה שלו יהי' מהודר, לכן שפיר סב"ל דהידור מצוה צ"ל רק ביחד עם קיום גוף המצוה דאז נמצא שקיום המצוה שלו הוא באופן מהודר כיון שמקיים יותר ממה שהוא מחוייב כו', אבל לאחר שכבר גמר קיום גוף המצוה לא שייך הענין דהידור, משא"כ אי נימא דהידור מצוה הו"ע בגוף החפצא מצ"ע, אינו נוגע אם האדם מקיים עכשיו גוף המצוה או לא, כיון שיש הידור בהחפצא מצ"ע, וי"ל דזהו שיטת הרמ"א, ולכן סב"ל דשייך הידור מצוה מצ"ע.
והנה כתב הרמב"ם בשו"ת פאר הדור (סי' קי"א) לגבי נר חנוכה דאם הדליק נר אחד שהוא עיקר המצוה, ואח"כ השיג נרות נוספות -ולא ידע לכתחילה בעת שבירך שישיג אח"כ נרות נוספות- ועכשיו רוצה להדליקן כמהדרין מן המהדרין חוזר ומברך עליהם עיי"ש (מובא במג"א סי' תרנ"א ס"ק כ"ה ובאבודרהם הל' חנוכה), ולכאורה זהו סתירה לכל ביאור הנ"ל דלשיטת הרמב"ם שייך הידור מצוה רק ביחד עם קיום גוף המצוה, וכאן הלא כבר קיים גוף המצוה ומ"מ מדליק עוה"פ משום הידור ומברך עליה? ויש שתירצו דהרמב"ם איירי באופן שנר הראשון עדיין דולק ובמילא עדיין הוה באמצע גוף המצוה, אבל כמובן שזהו דוחק גדול, דאפילו אי נימא דכ"ז שהם דולקים אכתי הוה באמצע גוף המצוה ויל"ע בזה, הלא הרמב"ם לא הזכיר שם שום תנאי דזהו רק אם עדיין מקיים גוף המצוה כו' ומשמע שיכול להדליק אפילו אם כבר נכבה נר הא'? וא"כ לכאורה הרי זה סתירה לכל הנ"ל.
וי"ל בזה עפ"י מ"ש בלקו"ש ח"כ (חנוכה) סעי' ג' שמבאר החילוק בהא דמהדרין מן המהדרין מוסיפין בנר כל לילה אם הוא מצד הטעם דמעלין בקודש ואין מורידין, או משום כנגד הימים היוצאים כנ"ל, דלפי הטעם משום מעלין בקודש כו' ה"ז דין על הגברא שהוא צריך לעלות בקודש, אבל אין זה דין בהחפצא בגוף הנרות, והם נשארים בגדר של "רשות", משא"כ להטעם דכנגד ימים היוצאים, שכל נר שמוסיף בכל לילה מגלה יותר הנס וכו', ה"ז דין בגוף החפצא דהוה נר של מצוה, ומבאר נפק"מ בהלכה ואכמ"ל עיי"ש, ובהערה 14 כתב וז"ל: וי"ל דזהו החילוק בין "מהדרין" או "מצוה מן המובחר: "מהדרין" מדבר בהגברא, ו"מצוה מן המובחר" - בהחפצא. ועפ"ז תומתק הוספת הרמב"ם שם "והמהדר יתר על זה ועושה מצוה מן המובחר כו'". עכ"ל. היינו דבתחילה כתב הרמב"ם שם והמהדר את המצוה מדליק נר לכאו"א, וממשיך דהמהדר יתר על זה ועושה מצוה מן המובחר מוסיף בכל יום כו', ולכאורה למה לא מספיק במ"ש "והמהדר יתר על זה"? אלא דכוונתו לומר שהענין דהוספה בנרות הו"ע שחל גם בהחפצא דנרות, ואינו שההידור הוא רק בהגברא.
הרי יוצא מזה דשאני ההידור בנר חנוכה כשמוסיף בכל לילה מכל שאר המצוות, דבכל המצוות נתבאר לעיל הנה ההידור הוא רק דין על פעולת הגברא ואינו דין בהחפצא, וכן ההידור דנר לכל אחד הוא ג"כ רק בהגברא בלבד, [ורק בקרבנות וכיו"ב שנותן דבר לה' יש הידור בגוף החפצא], משא"כ ההידור דמוסיף והולך בנרות חנוכה, אף דזה אינו דבר שנותן לה', מ"מ דין ההידור הוא בגוף החפצא, וצ"ל שכן תיקנו חכמים מעיקרא דכאן שייך הידור בגוף הנרות, כיון שכל נר שהוא מוסיף מגלה יותר הנס, והידור זה להוסיף בכל יום שאני משאר הידור מצוה, שבכל התורה דכנ"ל ה"ז רק בהגברא,
(וראה בס' הלכות קצובות וז"ל: בחנוכה חייב אדם להדליק נר אחד בלילה הא', בלילה הב' שתים כו' ואם רוצה לעשות נר אחד בכל לילה ולילה יצא ידי חובתו עכ"ל, ועי' גם בס' פרדס לרש"י שכתב וז"ל: ואומר אני מתוך שחנוכה חלוק בנרותיו שמוסיפין והולכין בכל יום לפיכך גומרין ההלל כל שמונה עכ"ל, ולכאורה אמירת ההלל הוא מעיקר הדין והוספה בנרות הוא רק למהדרין מן המהדרין, ואיך אפ"ל דזהו הטעם לאמירת הלל? ומוכח דסב"ל דבעיקר התקנה תיקנו להוסיף בכל לילה, אלא שבשביל אלו דאין יכולים להוסיף אמרו דעצם המצוה הוה להדליק נר אחד בכל לילה, ובזה מובן גם מ"ש בהל' קצובות, ועי' גם בהערה 15 בהשיחה, דמוכח מזה דסב"ל דדין ההידור בהוספת הנרות שאני מכל הידור מצוה דזהו מגוף התקנה, ועד"ז אפ"ל גם לשיטת הרמב"ם דההידור להוסיף בנרות לגלות הנס שאני מכל הידור מצוה דכאן ה"ז חל גם בהחפצא).
ולפי כל זה יש לתרץ הסתירה בפשטות, דהרי נתבאר דבנוגע לזה שמדליק עבור בני ביתו כתב הרמב"ם "המהדר את המצוה" דזהו דין על הגברא שמדליק באופן מהודר לא רק נר אחד אלא נר נוסף עבור כאו"א מבני הבית, ודין הידור זה ודאי הוא על הגברא, משא"כ ההידור שבהוספת נר בכל לילה דזהו חלק מפירסום הנס כנגד ימים היוצאים בזה כתב הרמב"ם "ועושה מצוה מן המובחר" שהוא דין בהחפצא כנ"ל. ובמילא י"ל דכל מה דסב"ל להרמב"ם שההידור צ"ל דוקא ביחד עם קיום גוף המצוה זהו רק בנוגע למה שמדליק עבור כאו"א, ולכן שפיר סב"ל דבעה"ב עצמו הוא המדליק עבור כאו"א, וכפי שנת' דהידור שהוא בהגברא ה"ז שייך רק ביחד עם קיום שלו בגוף המצוה, אבל הרמב"ם בתשובתו איירי בנוגע להוספת הנרות שבכל לילה, דזהו דין בגוף החפצא, הנה הידור זה הו"ע בפני עצמו וזה שפיר יכול להיות אפילו בלי קיום גוף המצוה וכפי שנת'.
ולפי"ז יש לתרץ השיחה שבח"כ, דבתחילה נת' פלוגתת התוס' והרמב"ם דלתוס' בעינן היכירא להרואים ולהרמב"ם לא בעינן, כי התוס' סב"ל הטעם דימים היוצאים וכו', ולכן צריך היכירא, אבל הרמב"ם סב"ל הטעם דמעלין בקודש, ובמילא אי"צ היכירא, ואח"כ נת' שם דלפי הטעם דמעלין בקודש ה"ז רק דין על הגברא, משא"כ להטעם דימים היוצאים ה"ז דין בהחפצא שההוספה מוסיף בעצם הנס עיי"ש, ואילו מהמבואר בהערה 14 יוצא דלהרמב"ם נרות הנוספים הוא דין בהחפצא כלשונו ועושה מצוה מן המובחר, וא"כ נמצא דסב"ל הטעם דימים היוצאים, וא"כ לכאורה שוב קשה למה חולק על התוס' דלא בעינן היכירא?
ולפי הנ"ל, אפ"ל דהנה בדין הידור מצוה שבכל התורה ה"ז רק כשנראה לאחרים, וכמ"ש התוס' מנחות לב,ב, (ד"ה הא) דרק ספר תורה בעי שירטוט משום זה קלי ואנוהו אבל תפילין שמחופין בעור לא בעי, וכ"כ הרמב"ם בהל' תפלין פ"א הי"ב דתפלין אי"צ שירטוט מפני שהן מחופין, ועד"ז אמרינן ביומא ע,א, דכאו"א מביא ס"ת מתוך ביתו להראות חזותו לרבים, ופירש"י משום דאמר מר התנאה לפניו במצוות, וראה בענין זה בשו"ת בנין שלמה סי' ו' (ור"ל דלכן איתא במכילתא "תפלה נאה" ולא תפילין לשון רבים כי תפלין ש"י הוא לך לאות ולא לאחרים וכיון שהן מכוסין אין בזה מצות הידור, אבל בדבר זה דבתפלין ש"י אי"צ הידור כבר נחלקו עליו בכ"מ ראה בס' דברי מנחם ח"א ס' י"ז, ועוד).
ולפי זה אפ"ל שהתוס' סב"ל שההידור להוסיף בכל יום הוא ג"כ בכלל ההידור שבכל התורה כולה, ולכן סב"ל שצריך היכירא להרואים מבחוץ כו', אבל הרמב"ם דסב"ל דהידור זה הוא הידור מחודש שתיקנו להוסיף בהנרות כפי שנת', ולכן ה"ז חל בהחפצא, הנה סב"ל דבהידור זה אי"צ שום היכר להרואים דוקא, וכיון שלבני הבית יש היכירא דימים היוצאים וכו' אי"צ יותר, ועי' בכל זה היטב.
ע"כ