תנו רבנן נכרי שנכנס לחצירו של ישראל ובציקו בידו אין זקוק לבער הפקידו אצלו זקוק לבער, יחד לו בית אינו זקוק לבער וכו' עי' היטב בכל הסוגיא, הנה לרב פפא הקרא דלא ימצא קאי על הרישא אודות פקדון באחריות, וזהו אותו הדין שלמדנו עד עכשיו דילפינן מלא ימצא דפקדון באחריות אסור, ורב אשי לא ניחא ליה לפרש כך דמשמע מהברייתא דקאי על הסיפא ביחד לו בית, ולכן ביאר דבקרא זה מונח ההיתר ביחד לו בית ודלקמן.
והנה לשיטת רש"י דין זה דיחד לו בית איירי בלי אחריות, כמ"ש רש"י בד"ה יחד "לא קיבלו עליו", וכבר נתלבטו הרבה ראשונים ואחרונים בביאור שיטת רש"י דבעיקר קשה: א) אם איירי שלא באחריות למה צריך ליחד לו בית דוקא, הרי כבר נתבאר לעיל דבדליכא אחריות ה"ז מותר לעולם כדילפינן בההיתר מהא דאתה רואה של אחרים וכקושיית התוס'? ב) מהו כל ההמשך בגמ' למימרא דשכירות קניא, דלכאורה למה צריך ההיתר משום דשכירות קונה הרי גם לולי זה אינו עובר כיון דלא קיבל עליו אחרית. (וזהו כוונת התוס' להקשות במ"ש: "והכי נמי מסיק בסמוך וכו'", וכ"כ הראש כאן: "ועוד היכי מדקדק מכאן דשכירות קניא דכיון שלא קבל עליו אחריות אפי' לא קנה הנכרי המקום שרי". (ועי' בתוס' הרשב"א שהקשה "והיכי מסיק וכו'" ובתוס' הרא"ש כתב: "ועוד דהיכי קאמר דשכירות קניא"), ג) למה באמת צריך רב אשי ללמוד דין זה מלא ימצא כו' ואי אפשר ללמוד דין זה משלך אי אתה רואה כו', והרי רש"י עצמו הביא בדין הראשון של הברייתא דנכרי שנכנס לחצירו של ישראל כו' משום דאתה רואה של אחרים, אלמא דגם ברייתא זו סב"ל מהלימוד שלך אי אתה רואה וכו'? ועי' מהרש"א בתוס' שביאר דברי התוס' ומשום הכי מפיק מלא ימצא וכו' דכוונתם דלרש"י קשה וכנ"ל.
ועי' בר"ן על הרי"ף כאן שביאר דברי רש"י בקיצור, ובחי' הר"ן ביאר שם יותר גם המשך השקו"ט שבגמ' לפי שיטת רש"י, דהדין דהפקידו אצלו זקוק לבער איירי בסתם שלא אמר לו בפירוש שמקבל אחריות אלא שקיבל הפקדון דזה גופא הוה קבלת אחריות לענין פשיעה, דזהו ע"ד המבואר בב"ק מח,ב, דאם אומר לו כנוס שורך ברשותי ה"ז במילא קבלת אחריות על הבהמה לענין פשיעה, (ומהכא יליף הרא"ש בסי' ו' דמספיק אחריות דפשיעה, כיון דבסתם יש כאן אחריות רק לפשיעה ולא לגניבה ואבידה) אבל אם יחד לו בית ה"ז כאומר כנוס שורך ברשותך דאין כאן שום קבלת אחריות ולכן אינו זקוק לבער, דלפי פירוש זה יוצא דכוונת הברייתא להשמיע גם דינים ב"הל' שומרין", דבסתם יש כאן קבלת אחריות, ובמילא לענין חמץ זקוק לבער, וביחד לו בית ליכא קבלת אחריות ובמילא אין זקוק לבער, ולכן אין להקשות כנ"ל דלמה לי ביחד לו בית, אפילו בלאו הכי אינו זקוק לבער כנ"ל, כיון שזה גופא רוצה לחדש שאין כאן קבלת אחריות, ולפי פירוש זה א"ש הא דאמרינן דנכרי כי מעייל וכו' דבמילא ה"ז ככנוס שורך ברשותך.
וממשיך לבאר לפי"ז קושיית הגמ', דבשלמא אי נימא דשכירות קניא ה"ז כדין כנוס שורך ברשותך, ולכן אין כאן קבלת אחריות, אבל כיון דשכירות לא קניא ה"ז ג"כ ככנוס שורך ברשותי ונמצא שיש כאן קבלת אחריות ולמה אינו עובר עיי"ש, דלפי"ז מתורץ קושיא הב' איך הקשה מכאן דשכירות קניא.
אבל גם לפי"ז אכתי קשה: א) כדסיים בחי' הר"ן עצמו, דמהו תירוץ הגמ' שאני הכא דאפקיה רחמנא בלשון לא ימצא כו', דמה זה מתרץ? דסו"ס איך משתנה הסברא דכיון דשכירות לא קניא יש כאן קבלת אחריות וא"כ עובר השומר בב"י. ב) בכלל לפי"ז אינו מובן קושיית הגמ' למימרא דשכירות קניא, דלכאורה כאן אינו נוגע הדין אם שכירות קניא דוקא או לא, דהעיקר הוא מהו דעתו של השומר אם כוונתו לקבל אחריות או לא, ולכן אפילו אי שכירות לא קניא י"ל דכשמיחד לו הבית ואומר לו הרי הבית לפני כו' כוונתו הוא שאינו מקבל עליו אחריות ולכן מותר? וזה הרי אינו מונח כלל בתירוץ הגמ' בהא דקאמר שאני הכא דכתיב לא ימצא? ג) גם אכתי צריך ביאור דלמה הוצרך הברייתא ללמוד דין זה מלא ימצא, הלא כיון דאי"כ קבלת אחריות אפשר לדעת דין זה מאתה רואה של אחרים1? ד) עוד יש להקשות דהנה לפי הנ"ל יוצא שהרישא דהפקידו אצלו איירי בסתם, וקמ"ל דגם זה הוה קבלת אחריות, ובפשטות הטעם הוא דכיון שמשמיע כאן דין בהל' שומרין לכן צריך לחדש דגם בסתם יש כאן קבלת אחריות, אבל ברש"י ד"ה הפקידו משמע דאיירי בהדיא שקיבל עלי בהדיא אחריות, ועי' בערוך השלחן סי' ת"מ שהקשה כן, ה) עוד קשה שהרי כבר הובא מ"ש התוס' בב"מ פב,ב, בד"ה אימור שהוכיחו דלפי רש"י בעינן קבלת אחריות של אונס דוקא, ובסתם הרי ליכא אלא קבלת פשיעה, דלפי"ז יש לבאר למה הוצרך רש"י לומר דאיירי שקיבל עליו בהדיא, משום דבעינן קבלת אחריות אונס דוקא.
ובס' מגיני שלמה כאן ביאר שיטת רש"י ע"ד הר"ן, וביאר דיחד לו בית היינו שאומר לו הרי הבית לפניך, דכשאומר לו "הא ביתא קמך" אין זה קבלת אחריות כלל וכמבואר בב"מ מט,ב:"אמרי ליה: הא ביתא קמך. אותבינהו בביתא, ואיגנוב. אתא לקמיה דרבא, אמר ליה: כל הא ביתא קמך, לא מיבעיא שומר שכר דלא הוי - אלא אפילו שומר חנם נמי לא הוי", ולכן אינו עובר כדפרש"י בד"ה לעולם אסיפא דזהו טעמו של רב אשי, וכן נפסק גם בחו"מ סי' רצ"א, ובחי' ר"ד הביא לשון השאילתות פ' צו: "ואי נטירותא ברשות נכרי הוא דא"ל הא ביתא קמך אינו חייב לבער".
והוסיף המג"ש שהמקשן לא הבין כוונת רב אשי ופירש דבאמת גם הכא יש קבלת אחריות לענין פשיעה, (וכדעת התוס') וחשב שכוונת רב אשי להתיר הוא מטעם אחר משום דהנכרי קונה המקום ואין זה ביתו של השומר ולכן הקשה למימרא דשכירות קניא כו', ומסיק לבסוף דכוונת רב אשי אינו משום שהנכרי קונה הבית אלא משום דליכא אחריות ובלי אחריות אין זה מצוי בידו עיי"ש, דלפי"ז א"ש למה הקשה המקשן משכירות קונה כיון שהוא חשב דזהו כוונת רב אשי דאף שמקבל אחריות הוא מותר כיון דהנכרי קונה הבית. וא"ש ג"כ תירוץ הגמ' דכתיב לא ימצא היינו שמפרש דבריו שאין ההיתר משום דקונה אלא משום דאין כאן קבלת אחריות.
ולפי מה שנת' בדעת רש"י שההיתר הכא ביחד לו בית, הוא משום שאין כאן קבלת אחריות, צ"ל כמ"ש בס' דקדוקי סופרים דלא גרסינן בדברי רב אשי "דלביתא דנפשיה מעייל" כיון דכוונת רב אשי עצמו אינו משום שקונה הבית אלא דאי"כ משום אחריות, ושכן נראה גם לפי רש"י (וכן נדפס כאן בההגהות).
אמנם גם לפירוש זה אכתי קשה: א) סוף סוף למה בעינן קרא מיוחד דלא ימצא, הרי כל ההיתר הוא משום דאין כאן אחריות וזה כבר ידעינן משלך אי אתה רואה כו'?
ולכן יש להוסיף על המגיני שלמה בביאור שיטת רש"י, די"ל דרב אשי דייק בהברייתא דבתחילה הביא דין דנכרי שנכנס לחצירו של ישראל אינו זקוק לבער ולא הביא בזה קרא דלא ימצא, דע"כ דדין זה ילפינן בפשטות מאתה רואה של אחרים, וכמו שפירש רש"י, ולמד דהסיפא דיחד לו בית הוא ג"כ שלא באחריות וכפירש"י שהכוונה הוא שאומר לו "הרי הבית לפניך כו'" ולשון זה הוא לשון רגיל לאי קבלת אחריות כנ"ל, והוקשה לו דא"כ למה הביא הברייתא רק בדין זה הפסוק דלא ימצא כיון דזהו דין אחד עם הרישא?
ומזה גופא הוכיח רב אשי דתנא זה סב"ל דבאמת ישנם ב' קראי להתיר בשל אחרים בלי אחריות, דין הרישא דנכרי שנכנס מאליו ובציקו בידו דהו"א שצריך להוציא הנכרי מן הבית קמ"ל דאי"צ, וזה שפיר ילפינן מאתה רואה של אחרים כיון דאין לו להישראל שום שייכות להחמץ כו', משא"כ דין הב' שנותן לו רשות להניח חמצו בביתו והחמץ נמצא שם בקביעות, דילמא אסור משום דגם זה נקרא מצוי אצלו כמו בפקדון באחריות? ולכן הכא יליף הברייתא ההיתר מקרא אחר דמצוי היינו שמצוי לכל חפצך כדפירש"י בד"ה לעולם, והיינו באחריות דוקא, כי הרגילות הוא דאם השומר מקבל אחריות אז אין המפקיד מקפיד אם השומר משתמש בו כיון דבכל אופן לא יפסיד חפצו, משא"כ כשאינו מקבל עליו אחריות, ובמילא נמצא דבקרא זה גופא מוכח הדין דאפילו כשמונח הפקדון בביתו צריך אחריות דוקא, ומזה הוכיח הברייתא הדין דיחד לו בית דמ"מ אינו זקוק לבער.
ואין להקשות דא"כ "לך" למה לי הרי אפשר ללמוד ההיתר בשל אחרים מלא ימצא? די"ל דכל זה דרשינן רק לאחר שכבר מצינו היתר ד"לך" דאז שפיר דייקינן שההיתר הוא אפילו בפקדון בלי אחריות, (וזהו ע"ד לימוד הידוע בתושב ושכיר לא יאכל בו כדאיתא בקידושין ד,א עיי"ש).
ולפ"ז יש לבאר הגמ' לפי רש"י, דאמר רב אשי לעולם אסיפא שביאר כוונת הברייתא דכיון דלפועל אי"כ אחריות אי"ז מצוי לכל חפצך דלאו דידיה הוא, וזה מה שפירש"י בד"ה לעולם דבלא ימצא גופא מונח דבעינן אחריות דוקא בכדי שיעבור, ולא גרסינן דנכרי כי קא מעייל וכו' כנ"ל בדקדוקי סופרים, אלא שהמקשן לא הבין כוונת רב אשי כמ"ש המגיני שלמה וחשב שבאמת יש כאן קבלת אחריות (וכשיטת התוס') אלא ההיתר הוא משום שאין הבית שלו ולכן הקשה דאין שכירות קונה? עד דמסיק דכוונת רב אשי דכוונתו משום דאין כאן אחריות במילא אין זה נכלל בלא ימצא דבלי אחריות אינו מצוי לכל חפצך, והת' הנעלה וכו' יוסף מ"מ שי' טעננבוים הקשה ע"ז ממ"ש רש"י בד"ה שאין מצוי בידך "שהרי אותה זוית מסורה לנכרי" משמע שהטעם הוא משום שאינו ברשותו? ופי' הת' הנעלה וכו' שמואל שי' שייריף דיש לפרש ע"פ הנ"ל דאותה זוית מסורה להנכרי היינו דאין הפקדון מסורה לו להשתמש בו משום שאין כאן קבלת אחריות כנ"ל, דכשאומר הרי הבית לפניך הנח באחת מן הזויות אין זה קבלת אחריות.
ולפי"ז יוצא דבאמת לא נתחדש כאן שום דין חדש, דכו"ע מודים דבלי אחריות אינו עובר, אלא דבכלל למדנו דכל זה נלמד מאתה רואה של אחרים, משא"כ רב אשי הוסיף דלפי ברייתא זו צ"ל דסב"ל דלפקדון בלי אחריות בעינן עוד קרא דאי אפשר לדעת מאתה רואה של אחרים כפי שנת' משא"כ לעיל הברייתא ה,ב, אינו מחלק בכך וילפינן פקדון שלא באחריות משלך אי אתה רואה וכו' .
וי"ל הטעם דרש"י לא רצה לפרש כתוס' נוסף לזה דרש"י פירש דיחד לו בית משמע דאומר לו הרי הבית לפניך וכו' דזהו בלי אחריות, י"ל עוד, דלתוס' אינו מרווח כ"כ לפי רב פפא דכיון דלרב אשי נתחדש כאן דין חדש דביחד לו בית מותר אפילו באחריות איך ידע רב פפא דין זה בלי קרא מיוחד וכפי שהקשו כמה אחרונים לפי התוס', והכא אין לומר כפי שנת' לעיל בהברייתא דדף ה,ב, דאביי ורבא פליגי רק בפירוש הברייתא אבל בהלימודים אין מחולקים כלל, דכאן שאני דגם לרב פפא הרי מוזכר בהדיא הדין בהברייתא דיחד לו בית אפילו באחריות מותר, וכיון שזהו חידוש גדול למה לא הביא הברייתא עצמו הקרא על דין זה, וע"כ צריך לומר שזהו מצד הסברא, ורש"י לא מסתבר לו לומר דידעינן דין זה מצד הסברא, אבל לפירוש רש"י א"ש, דרב פפא סב"ל דאם הוא בלי אחריות ה"ז במילא נכלל באתה רואה של אחרים ואין לחלק וכהברייתא דלעיל ה,ב.
ועי' ברי"ף שלא הביא כלל הדין דיחד לו בית עיי"ש, ואי נימא דסב"ל כהתוס' דאפילו באחריות מותר הי' צריך להביא דין זה, ולכן צ"ל דסב"ל כרש"י ובאמת לא נתחדש כאן שום דין, ועי' בס' גור אריה למהר"ל שביאר ג"כ למה ניחא ליה יותר בשיטת רש"י.
ולפי"ז נמצא דאין כוונת התנא לבאר דין בהל' שומרין, אלא בדין חמץ והפקידו אצלו איירי בקיבל עליו אחריות כמ"ש רש"י, ויחד לו בית הוא דין בחמץ בפני עצמו דאף שנותן לו רשות להניח חמץ בביתו ואינו דומה לנכרי שנכנס וכו' מ"מ מותר מצד קרא מיוחד.
והתוס' ושאר ראשונים סב"ל דאיירי אפילו באחריות וכיון דיחד לו בית ה"ז מותר דאי"ז מצוי בידך, וכפי שפירש אדה"ז דין זה בסי' ת"מ סעי' י"א וז"ל: וכל זה כשקיבל ממנו הפקדון בסתם שלא ייחד לו מקום להניח בו הפקדון אלא נטלו הישראל מיד הנכרי והניחו באיזה זוית שבביתו ורשות בידו לטלטלו ולפנותו מזוית זו ולהניחו בזוית אחרת כיון שלא הבטיח להנכרי ליחד קרן זוית אחת לחמצו וכן אם אמר להנכרי הרי כל ביתי לפניך הנח פקדונך באיזה מקום שתרצה בבית דכיון שלא ייחד לו הישראל זוית מיוחדת לחמצו הרי החמץ מסור ביד הישראל לפנותו מקרן זוית זו ולהניחו בזוית אחרת כמו חמץ שלו ממש לפיכך אם קיבל עליו אחריותו הרי הוא נעשה כשלו ממש ועובר עליו, אבל אם בשעה שהפקיד אצלו ייחד לו זוית מיוחדת שיהיה חמצו מונח שם עד שיבא הנכרי ליטלו משם והניחו הנכרי בעצמו באותה זוית שייחד לו הישראל או שהניחו שם הישראל במעמד הנכרי והבטיח לו שזוית זו תהא מיוחדת לחמצו עד שיבא הנכרי ויטלנה משם כיון שאין החמץ מסור ביד הישראל לטלטלו ולפנותו מזוית זו למקום אחר שהרי כבר מסר אותה זוית להנכרי אין צריך לבערו אף שקיבל עליו אחריות מגניבה ואבידה באונס .. שנאמר לא ימצא מי שמצוי בידך יצא זה שאינו מצוי בידך שהרי הוא מונח בזוית המיוחדת לנכרי והרי זה דומה למקבל עליו אחריות חמצו של נכרי המונח ברשות הנכרי שאינו עובר עליו, אע"פ שהחמץ של ישראל ממש המונח ברשות נכרי הרי זה עובר עליו כמו שנתבאר למעלה מכל מקום חמץ זה הוא של הנכרי אלא שאחריותו הוא על הישראל לפיכך אין לו דין חמצו של ישראל ממש ואינו עובר עליו אלא אם כן הוא מסור בידו לטלטלו ולפנותו לכל מקום שירצה כמו חמץ שלו ממש עכ"ל.
ולפי"ז מובן דאף דפסקינן כהרא"ש ורבינו יונה דהמפקיד עובר כי המקום הוא ברשותו וכו' מ"מ א"ש גם למה באחרית עובר השומר, אף דלכאורה השאיל המקום להמפקיד והוה כיחד לו בית שאינו עובר? דשאני הכא דכיון דאפשר לו לטלטלו ממקום למקום אכתי זה נקרא ברשותו ועובר, אלא דגם המפקיד עובר כיון שגוף החמץ הוא שלו ויש לו קצת בעלות במקום החמץ, ועי' ט"ז שם סק"ד ועוד.
ולפי התוס' פשוט דא"ש הגירסא דנכרי כי קא מעייל לביתא דנפשיה וכו', והקושיא דשכירות לא קניא ומפרש בהתירוץ דאף דאינו קונה אבל מ"מ כיון דיחד לו בית אין זה "מצוי בידך" ומותר.
ע"כ
תנו רבנן נכרי שנכנס לחצירו של ישראל ובציקו בידו אין זקוק לבער הפקידו אצלו זקוק לבער, יחד לו בית אינו זקוק לבער וכו' עי' היטב בכל הסוגיא, הנה לרב פפא הקרא דלא ימצא קאי על הרישא אודות פקדון באחריות, וזהו אותו הדין שלמדנו עד עכשיו דילפינן מלא ימצא דפקדון באחריות אסור, ורב אשי לא ניחא ליה לפרש כך דמשמע מהברייתא דקאי על הסיפא ביחד לו בית, ולכן ביאר דבקרא זה מונח ההיתר ביחד לו בית ודלקמן.
והנה לשיטת רש"י דין זה דיחד לו בית איירי בלי אחריות, כמ"ש רש"י בד"ה יחד "לא קיבלו עליו", וכבר נתלבטו הרבה ראשונים ואחרונים בביאור שיטת רש"י דבעיקר קשה: א) אם איירי שלא באחריות למה צריך ליחד לו בית דוקא, הרי כבר נתבאר לעיל דבדליכא אחריות ה"ז מותר לעולם כדילפינן בההיתר מהא דאתה רואה של אחרים וכקושיית התוס'? ב) מהו כל ההמשך בגמ' למימרא דשכירות קניא, דלכאורה למה צריך ההיתר משום דשכירות קונה הרי גם לולי זה אינו עובר כיון דלא קיבל עליו אחרית. (וזהו כוונת התוס' להקשות במ"ש: "והכי נמי מסיק בסמוך וכו'", וכ"כ הראש כאן: "ועוד היכי מדקדק מכאן דשכירות קניא דכיון שלא קבל עליו אחריות אפי' לא קנה הנכרי המקום שרי". (ועי' בתוס' הרשב"א שהקשה "והיכי מסיק וכו'" ובתוס' הרא"ש כתב: "ועוד דהיכי קאמר דשכירות קניא"), ג) למה באמת צריך רב אשי ללמוד דין זה מלא ימצא כו' ואי אפשר ללמוד דין זה משלך אי אתה רואה כו', והרי רש"י עצמו הביא בדין הראשון של הברייתא דנכרי שנכנס לחצירו של ישראל כו' משום דאתה רואה של אחרים, אלמא דגם ברייתא זו סב"ל מהלימוד שלך אי אתה רואה וכו'? ועי' מהרש"א בתוס' שביאר דברי התוס' ומשום הכי מפיק מלא ימצא וכו' דכוונתם דלרש"י קשה וכנ"ל.
ועי' בר"ן על הרי"ף כאן שביאר דברי רש"י בקיצור, ובחי' הר"ן ביאר שם יותר גם המשך השקו"ט שבגמ' לפי שיטת רש"י, דהדין דהפקידו אצלו זקוק לבער איירי בסתם שלא אמר לו בפירוש שמקבל אחריות אלא שקיבל הפקדון דזה גופא הוה קבלת אחריות לענין פשיעה, דזהו ע"ד המבואר בב"ק מח,ב, דאם אומר לו כנוס שורך ברשותי ה"ז במילא קבלת אחריות על הבהמה לענין פשיעה, (ומהכא יליף הרא"ש בסי' ו' דמספיק אחריות דפשיעה, כיון דבסתם יש כאן אחריות רק לפשיעה ולא לגניבה ואבידה) אבל אם יחד לו בית ה"ז כאומר כנוס שורך ברשותך דאין כאן שום קבלת אחריות ולכן אינו זקוק לבער, דלפי פירוש זה יוצא דכוונת הברייתא להשמיע גם דינים ב"הל' שומרין", דבסתם יש כאן קבלת אחריות, ובמילא לענין חמץ זקוק לבער, וביחד לו בית ליכא קבלת אחריות ובמילא אין זקוק לבער, ולכן אין להקשות כנ"ל דלמה לי ביחד לו בית, אפילו בלאו הכי אינו זקוק לבער כנ"ל, כיון שזה גופא רוצה לחדש שאין כאן קבלת אחריות, ולפי פירוש זה א"ש הא דאמרינן דנכרי כי מעייל וכו' דבמילא ה"ז ככנוס שורך ברשותך.
וממשיך לבאר לפי"ז קושיית הגמ', דבשלמא אי נימא דשכירות קניא ה"ז כדין כנוס שורך ברשותך, ולכן אין כאן קבלת אחריות, אבל כיון דשכירות לא קניא ה"ז ג"כ ככנוס שורך ברשותי ונמצא שיש כאן קבלת אחריות ולמה אינו עובר עיי"ש, דלפי"ז מתורץ קושיא הב' איך הקשה מכאן דשכירות קניא.
אבל גם לפי"ז אכתי קשה: א) כדסיים בחי' הר"ן עצמו, דמהו תירוץ הגמ' שאני הכא דאפקיה רחמנא בלשון לא ימצא כו', דמה זה מתרץ? דסו"ס איך משתנה הסברא דכיון דשכירות לא קניא יש כאן קבלת אחריות וא"כ עובר השומר בב"י. ב) בכלל לפי"ז אינו מובן קושיית הגמ' למימרא דשכירות קניא, דלכאורה כאן אינו נוגע הדין אם שכירות קניא דוקא או לא, דהעיקר הוא מהו דעתו של השומר אם כוונתו לקבל אחריות או לא, ולכן אפילו אי שכירות לא קניא י"ל דכשמיחד לו הבית ואומר לו הרי הבית לפני כו' כוונתו הוא שאינו מקבל עליו אחריות ולכן מותר? וזה הרי אינו מונח כלל בתירוץ הגמ' בהא דקאמר שאני הכא דכתיב לא ימצא? ג) גם אכתי צריך ביאור דלמה הוצרך הברייתא ללמוד דין זה מלא ימצא, הלא כיון דאי"כ קבלת אחריות אפשר לדעת דין זה מאתה רואה של אחרים1? ד) עוד יש להקשות דהנה לפי הנ"ל יוצא שהרישא דהפקידו אצלו איירי בסתם, וקמ"ל דגם זה הוה קבלת אחריות, ובפשטות הטעם הוא דכיון שמשמיע כאן דין בהל' שומרין לכן צריך לחדש דגם בסתם יש כאן קבלת אחריות, אבל ברש"י ד"ה הפקידו משמע דאיירי בהדיא שקיבל עלי בהדיא אחריות, ועי' בערוך השלחן סי' ת"מ שהקשה כן, ה) עוד קשה שהרי כבר הובא מ"ש התוס' בב"מ פב,ב, בד"ה אימור שהוכיחו דלפי רש"י בעינן קבלת אחריות של אונס דוקא, ובסתם הרי ליכא אלא קבלת פשיעה, דלפי"ז יש לבאר למה הוצרך רש"י לומר דאיירי שקיבל עליו בהדיא, משום דבעינן קבלת אחריות אונס דוקא.
ובס' מגיני שלמה כאן ביאר שיטת רש"י ע"ד הר"ן, וביאר דיחד לו בית היינו שאומר לו הרי הבית לפניך, דכשאומר לו "הא ביתא קמך" אין זה קבלת אחריות כלל וכמבואר בב"מ מט,ב:"אמרי ליה: הא ביתא קמך. אותבינהו בביתא, ואיגנוב. אתא לקמיה דרבא, אמר ליה: כל הא ביתא קמך, לא מיבעיא שומר שכר דלא הוי - אלא אפילו שומר חנם נמי לא הוי", ולכן אינו עובר כדפרש"י בד"ה לעולם אסיפא דזהו טעמו של רב אשי, וכן נפסק גם בחו"מ סי' רצ"א, ובחי' ר"ד הביא לשון השאילתות פ' צו: "ואי נטירותא ברשות נכרי הוא דא"ל הא ביתא קמך אינו חייב לבער".
והוסיף המג"ש שהמקשן לא הבין כוונת רב אשי ופירש דבאמת גם הכא יש קבלת אחריות לענין פשיעה, (וכדעת התוס') וחשב שכוונת רב אשי להתיר הוא מטעם אחר משום דהנכרי קונה המקום ואין זה ביתו של השומר ולכן הקשה למימרא דשכירות קניא כו', ומסיק לבסוף דכוונת רב אשי אינו משום שהנכרי קונה הבית אלא משום דליכא אחריות ובלי אחריות אין זה מצוי בידו עיי"ש, דלפי"ז א"ש למה הקשה המקשן משכירות קונה כיון שהוא חשב דזהו כוונת רב אשי דאף שמקבל אחריות הוא מותר כיון דהנכרי קונה הבית. וא"ש ג"כ תירוץ הגמ' דכתיב לא ימצא היינו שמפרש דבריו שאין ההיתר משום דקונה אלא משום דאין כאן קבלת אחריות.
ולפי מה שנת' בדעת רש"י שההיתר הכא ביחד לו בית, הוא משום שאין כאן קבלת אחריות, צ"ל כמ"ש בס' דקדוקי סופרים דלא גרסינן בדברי רב אשי "דלביתא דנפשיה מעייל" כיון דכוונת רב אשי עצמו אינו משום שקונה הבית אלא דאי"כ משום אחריות, ושכן נראה גם לפי רש"י (וכן נדפס כאן בההגהות).
אמנם גם לפירוש זה אכתי קשה: א) סוף סוף למה בעינן קרא מיוחד דלא ימצא, הרי כל ההיתר הוא משום דאין כאן אחריות וזה כבר ידעינן משלך אי אתה רואה כו'?
ולכן יש להוסיף על המגיני שלמה בביאור שיטת רש"י, די"ל דרב אשי דייק בהברייתא דבתחילה הביא דין דנכרי שנכנס לחצירו של ישראל אינו זקוק לבער ולא הביא בזה קרא דלא ימצא, דע"כ דדין זה ילפינן בפשטות מאתה רואה של אחרים, וכמו שפירש רש"י, ולמד דהסיפא דיחד לו בית הוא ג"כ שלא באחריות וכפירש"י שהכוונה הוא שאומר לו "הרי הבית לפניך כו'" ולשון זה הוא לשון רגיל לאי קבלת אחריות כנ"ל, והוקשה לו דא"כ למה הביא הברייתא רק בדין זה הפסוק דלא ימצא כיון דזהו דין אחד עם הרישא?
ומזה גופא הוכיח רב אשי דתנא זה סב"ל דבאמת ישנם ב' קראי להתיר בשל אחרים בלי אחריות, דין הרישא דנכרי שנכנס מאליו ובציקו בידו דהו"א שצריך להוציא הנכרי מן הבית קמ"ל דאי"צ, וזה שפיר ילפינן מאתה רואה של אחרים כיון דאין לו להישראל שום שייכות להחמץ כו', משא"כ דין הב' שנותן לו רשות להניח חמצו בביתו והחמץ נמצא שם בקביעות, דילמא אסור משום דגם זה נקרא מצוי אצלו כמו בפקדון באחריות? ולכן הכא יליף הברייתא ההיתר מקרא אחר דמצוי היינו שמצוי לכל חפצך כדפירש"י בד"ה לעולם, והיינו באחריות דוקא, כי הרגילות הוא דאם השומר מקבל אחריות אז אין המפקיד מקפיד אם השומר משתמש בו כיון דבכל אופן לא יפסיד חפצו, משא"כ כשאינו מקבל עליו אחריות, ובמילא נמצא דבקרא זה גופא מוכח הדין דאפילו כשמונח הפקדון בביתו צריך אחריות דוקא, ומזה הוכיח הברייתא הדין דיחד לו בית דמ"מ אינו זקוק לבער.
ואין להקשות דא"כ "לך" למה לי הרי אפשר ללמוד ההיתר בשל אחרים מלא ימצא? די"ל דכל זה דרשינן רק לאחר שכבר מצינו היתר ד"לך" דאז שפיר דייקינן שההיתר הוא אפילו בפקדון בלי אחריות, (וזהו ע"ד לימוד הידוע בתושב ושכיר לא יאכל בו כדאיתא בקידושין ד,א עיי"ש).
ולפ"ז יש לבאר הגמ' לפי רש"י, דאמר רב אשי לעולם אסיפא שביאר כוונת הברייתא דכיון דלפועל אי"כ אחריות אי"ז מצוי לכל חפצך דלאו דידיה הוא, וזה מה שפירש"י בד"ה לעולם דבלא ימצא גופא מונח דבעינן אחריות דוקא בכדי שיעבור, ולא גרסינן דנכרי כי קא מעייל וכו' כנ"ל בדקדוקי סופרים, אלא שהמקשן לא הבין כוונת רב אשי כמ"ש המגיני שלמה וחשב שבאמת יש כאן קבלת אחריות (וכשיטת התוס') אלא ההיתר הוא משום שאין הבית שלו ולכן הקשה דאין שכירות קונה? עד דמסיק דכוונת רב אשי דכוונתו משום דאין כאן אחריות במילא אין זה נכלל בלא ימצא דבלי אחריות אינו מצוי לכל חפצך, והת' הנעלה וכו' יוסף מ"מ שי' טעננבוים הקשה ע"ז ממ"ש רש"י בד"ה שאין מצוי בידך "שהרי אותה זוית מסורה לנכרי" משמע שהטעם הוא משום שאינו ברשותו? ופי' הת' הנעלה וכו' שמואל שי' שייריף דיש לפרש ע"פ הנ"ל דאותה זוית מסורה להנכרי היינו דאין הפקדון מסורה לו להשתמש בו משום שאין כאן קבלת אחריות כנ"ל, דכשאומר הרי הבית לפניך הנח באחת מן הזויות אין זה קבלת אחריות.
ולפי"ז יוצא דבאמת לא נתחדש כאן שום דין חדש, דכו"ע מודים דבלי אחריות אינו עובר, אלא דבכלל למדנו דכל זה נלמד מאתה רואה של אחרים, משא"כ רב אשי הוסיף דלפי ברייתא זו צ"ל דסב"ל דלפקדון בלי אחריות בעינן עוד קרא דאי אפשר לדעת מאתה רואה של אחרים כפי שנת' משא"כ לעיל הברייתא ה,ב, אינו מחלק בכך וילפינן פקדון שלא באחריות משלך אי אתה רואה וכו' .
וי"ל הטעם דרש"י לא רצה לפרש כתוס' נוסף לזה דרש"י פירש דיחד לו בית משמע דאומר לו הרי הבית לפניך וכו' דזהו בלי אחריות, י"ל עוד, דלתוס' אינו מרווח כ"כ לפי רב פפא דכיון דלרב אשי נתחדש כאן דין חדש דביחד לו בית מותר אפילו באחריות איך ידע רב פפא דין זה בלי קרא מיוחד וכפי שהקשו כמה אחרונים לפי התוס', והכא אין לומר כפי שנת' לעיל בהברייתא דדף ה,ב, דאביי ורבא פליגי רק בפירוש הברייתא אבל בהלימודים אין מחולקים כלל, דכאן שאני דגם לרב פפא הרי מוזכר בהדיא הדין בהברייתא דיחד לו בית אפילו באחריות מותר, וכיון שזהו חידוש גדול למה לא הביא הברייתא עצמו הקרא על דין זה, וע"כ צריך לומר שזהו מצד הסברא, ורש"י לא מסתבר לו לומר דידעינן דין זה מצד הסברא, אבל לפירוש רש"י א"ש, דרב פפא סב"ל דאם הוא בלי אחריות ה"ז במילא נכלל באתה רואה של אחרים ואין לחלק וכהברייתא דלעיל ה,ב.
ועי' ברי"ף שלא הביא כלל הדין דיחד לו בית עיי"ש, ואי נימא דסב"ל כהתוס' דאפילו באחריות מותר הי' צריך להביא דין זה, ולכן צ"ל דסב"ל כרש"י ובאמת לא נתחדש כאן שום דין, ועי' בס' גור אריה למהר"ל שביאר ג"כ למה ניחא ליה יותר בשיטת רש"י.
ולפי"ז נמצא דאין כוונת התנא לבאר דין בהל' שומרין, אלא בדין חמץ והפקידו אצלו איירי בקיבל עליו אחריות כמ"ש רש"י, ויחד לו בית הוא דין בחמץ בפני עצמו דאף שנותן לו רשות להניח חמץ בביתו ואינו דומה לנכרי שנכנס וכו' מ"מ מותר מצד קרא מיוחד.
והתוס' ושאר ראשונים סב"ל דאיירי אפילו באחריות וכיון דיחד לו בית ה"ז מותר דאי"ז מצוי בידך, וכפי שפירש אדה"ז דין זה בסי' ת"מ סעי' י"א וז"ל: וכל זה כשקיבל ממנו הפקדון בסתם שלא ייחד לו מקום להניח בו הפקדון אלא נטלו הישראל מיד הנכרי והניחו באיזה זוית שבביתו ורשות בידו לטלטלו ולפנותו מזוית זו ולהניחו בזוית אחרת כיון שלא הבטיח להנכרי ליחד קרן זוית אחת לחמצו וכן אם אמר להנכרי הרי כל ביתי לפניך הנח פקדונך באיזה מקום שתרצה בבית דכיון שלא ייחד לו הישראל זוית מיוחדת לחמצו הרי החמץ מסור ביד הישראל לפנותו מקרן זוית זו ולהניחו בזוית אחרת כמו חמץ שלו ממש לפיכך אם קיבל עליו אחריותו הרי הוא נעשה כשלו ממש ועובר עליו, אבל אם בשעה שהפקיד אצלו ייחד לו זוית מיוחדת שיהיה חמצו מונח שם עד שיבא הנכרי ליטלו משם והניחו הנכרי בעצמו באותה זוית שייחד לו הישראל או שהניחו שם הישראל במעמד הנכרי והבטיח לו שזוית זו תהא מיוחדת לחמצו עד שיבא הנכרי ויטלנה משם כיון שאין החמץ מסור ביד הישראל לטלטלו ולפנותו מזוית זו למקום אחר שהרי כבר מסר אותה זוית להנכרי אין צריך לבערו אף שקיבל עליו אחריות מגניבה ואבידה באונס .. שנאמר לא ימצא מי שמצוי בידך יצא זה שאינו מצוי בידך שהרי הוא מונח בזוית המיוחדת לנכרי והרי זה דומה למקבל עליו אחריות חמצו של נכרי המונח ברשות הנכרי שאינו עובר עליו, אע"פ שהחמץ של ישראל ממש המונח ברשות נכרי הרי זה עובר עליו כמו שנתבאר למעלה מכל מקום חמץ זה הוא של הנכרי אלא שאחריותו הוא על הישראל לפיכך אין לו דין חמצו של ישראל ממש ואינו עובר עליו אלא אם כן הוא מסור בידו לטלטלו ולפנותו לכל מקום שירצה כמו חמץ שלו ממש עכ"ל.
ולפי"ז מובן דאף דפסקינן כהרא"ש ורבינו יונה דהמפקיד עובר כי המקום הוא ברשותו וכו' מ"מ א"ש גם למה באחרית עובר השומר, אף דלכאורה השאיל המקום להמפקיד והוה כיחד לו בית שאינו עובר? דשאני הכא דכיון דאפשר לו לטלטלו ממקום למקום אכתי זה נקרא ברשותו ועובר, אלא דגם המפקיד עובר כיון שגוף החמץ הוא שלו ויש לו קצת בעלות במקום החמץ, ועי' ט"ז שם סק"ד ועוד.
ולפי התוס' פשוט דא"ש הגירסא דנכרי כי קא מעייל לביתא דנפשיה וכו', והקושיא דשכירות לא קניא ומפרש בהתירוץ דאף דאינו קונה אבל מ"מ כיון דיחד לו בית אין זה "מצוי בידך" ומותר.
ע"כ