E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

בדין המפרש והיוצא בשיירא

יום ג' כ"ג שבט תשע"ט
פסחים
בדין המפרש והיוצא בשיירא
הרב גערליצקי, בית מדרש אהלי תורה

בגמ' רב יהודה אמר רב: המפרש והיוצא בשיירא, קודם שלשים יום - אין זקוק לבער, תוך שלשים יום - זקוק לבער, אמר אביי: הא דאמרת תוך שלשים יום זקוק לבער - לא אמרן אלא שדעתו לחזור, אבל אין דעתו לחזור - אין זקוק לבער. אמר ליה רבא: ואי דעתו לחזור, אפילו מראש השנה נמי? - אלא אמר רבא: הא דאמרת קודם שלשים יום אין זקוק לבער - לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור, אבל דעתו לחזור - אפילו מראש השנה זקוק לבער. ואזדא רבא לטעמיה, דאמר רבא: העושה ביתו אוצר, קודם שלשים יום - אין זקוק לבער, תוך שלשים יום - זקוק לבער. וקודם שלשים נמי לא אמרן אלא שאין דעתו לפנותו, אבל דעתו לפנותו - אפילו קודם שלשים יום נמי זקוק לבער, ופירש"י בד"ה אפילו מר"ה נמי וז"ל: דכי הדר ביה בימי הפסח - עבר עליה, וההיא שעתא לאו ברשותיה היא דליבטליה, שהרי איסור הנאה הוא ואינו שלו, וכשראהו - עובר עליה עכ"ל.

היוצא מזה דלאביי החילוק בין ל' וקודם ל' הוא רק בדעתו לחזור דוקא, אבל אין דעתו לחזור אפילו בתוך ל' אינו צריך לבער, ולרבא החילוק הוא רק באין דעתו לחזור אבל דעתו לחזור אפילו קודם ל'.

והנה לפי רבא (דקיימ"ל כוותיה) כללא דהך מילתא הוא דבמקום שיש חשש שיבוא לידי איסור דאורייתא אזאין שום הפרש בין קודם ל' ללאחר ל', כי חילוק זה דל' יום אינו מדאורייתא אלא מדרבנן, ולכן אם זה נוגע לדאורייתא אין הפרש בין ר"ה לל' יום, וכפי שביאר בלקו"ש חל"ה ע' 65 שאף במצוה שקיומה בפועל קשורה לזמן מסויים, כמו לולב בסוכות מצות בפסח וכו' מ"מ החיוב על האדם הוא חיוב תמידי בכל השנה שיראה שיוכל לקיים המצוה בזמנו, כגון אם בר"ה יכול לקנות מצות ולא אח"כ ה"ה חייב בר"ה לקנות מצות בשביל פסח וכיו"ב, ובהערה 32 הביא ראי' מזה מגמ' דילן מדעת רבא דאם דעתו לחזור אפילו מראש השנה נמי, ומביא לשון אדה"ז בשו"ע סי' תל"ו סעי' ו': "וזה שיוצא מביתו ולא יחזור קודם הפסח שכשיגיע חצות יום י"ד לא יוכל לבדוק ולבער החמץ שבביתו הרי בשעה זו שהוא מפליג מביתו חל עליו מצות תשביתו מן התורה שמן התורה אין חילוק בין תוך שלשים יום לקודם שלשים"1 ולכן סב"ל לרבא דכל החילוק בין תוך ל' ללאחר ל' הוא רק במקום שאין שייך שיעבור על איסור מדאורייתא ונוגע רק לחיובים מדרבנן דשם אמרינן שהם אמרו והם אמרו שתקנתם וכו' שייך רק לאחר ל' ולא קודם ל'. (ובנוגע לדעת אביי יתבאר אי"ה).

וכיון דמבואר ברבא דבדעתו לחזור אפילו מראש השנה נמי א"כ ודאי צריך לומר דכאן דוקא כשחוזר בתוך הפסח יש חשש שיעבור על איסור דאורייתא, אבל אם אין דעתו לחזור אין חשש זה, וזהו מ"ש רש"י וכשראוהו עובר עליו מדאורייתא, ולכן אפילו מראש השנה נמי.

והמהרש"ל תמה על דברי רש"י דכיון דאיירי בלי ביטול [ז.א. דחיישינן שלא יבטל כיון שהוא בדרך ישכח, וכשיבוא לביתו שוב אי אפשר לו לבטל כמפורש ברש"י] ולכן עובר עליה מדאורייתא כשראהו, א"כ למה אינו עובר מיד כשמגיע זמן האיסור כיון שיש לו חמץ בביתו? [וא"כ אפילו אין דעתו לחזור נמי, כיון שיש כאן חשש דאורייתא].

לכן פירש המהרש"ל דאיירי כאן בספק חמץ שאינו יודע אם יש לו חמץ או לא, ובכהאי גוונא סב"ל לרש"י דכל זמן שאינו רואהו אינו עובר, ורק כשראהו ונעשה ודאי חמץ עובר, ויש לפרש כוונתו עפ"י מ"ש אדה"ז בסי' תל"ג סעי' י"ב, דמקום שמשתמשים שם בחמץ בתדירות ה"ז כודאי חמץ, ולהמהרש"ל עובר עליה אפילו קודם שראהו, ובמקום שאין חמץ מצוי שם כו' הוה ספק חמץ ושם אין עוברים כל זמן שאינו יודע שיש לו חמץ ובזה איירי רש"י הכא2, [ולפי"ז א"ש דגם לפי המהרש"ל יש חיוב בדיקה מן התורה וזהו במקום שמשתמשים שם בחמץ בתדירות, וא"ש מ"ש רש"י דבודקין שלא יעבור בב"י וב"י מה"ת, דלולי הבדיקה ודאי יעבור כשמגיע זמן האיסור, וכן א"ש הא דמבואר לעיל ד,ב, דאם לא ביטל הוה בדיקה מדאורייתא ונשים וקטנים כו' אינם נאמנים כיון שיש חיוב בדיקה מדאורייתא במקומות שחמץ מצוי שם, אבל אם היינו מפרשים כוונת מהרש"ל דחמץ גם מקום שמשתמשים בתדירות הוה ספק חמץ נמצא דבדיקה לעולם אינו מן התורה, כיון שאינו עובר כשלא ראהו], וכתב המהרש"ל שכן הוא בירושלמי דאיירי כאן בספק חמץ.

וממשיך המהרש"ל לבאר דהחשש כאן הוא שמא כשיבוא לביתו ויראה חמץ יתעצל קצת לבער מיד ובמילא יעבור מיד3, וביטול כבר אינו מועיל אחר זמן איסורו, ואי משום שיבטל לפני זמן איסורו בזה חיישינן שישכח וכדביאר המהרש"א דרק אם צריך לבטל ביחד עם מעשה הבדיקה יזכור לבטל, ולכן תיקנו דהבודק צריך שיבטל, משא"כ ביטול מצ"ע ישכח, וכיון דהכא הוא בדרך ואינו בודק חיישינן שישכח, וזהו כוונת רש"י דלכן אם דעתו לחזור אפילו מראש השנה נמי כיון שכשיבוא לביתו ויראה חמץ יעבור בב"י מה"ת.

היוצא מזה דסב"ל למהרש"ל דבודאי חמץ אפילו אין דעתו לחזור חייב לבער קודם כיון שיש כאן חשש איסור דאורייתא, וכל מה דקאמר רבא דאין דעתו לחזור קודם ל' אינו צריך לבער הוא רק בספק חמץ, כיון דבזה בודאי לא יבוא לידי איסור דאורייתא.

וזהו דעה הראשונה בשו"ע אדה"ז סר"ס תל"ו וז"ל: היוצא מביתו לעיר אחרת קודם הפסח ודעתו שלא לחזור לביתו עד לאחר הפסח או שדעתו שלא יחזור לביתו לעולם ואינו מניח בביתו אדם שיוכל לבדוק כשמגיע זמן הבדיקה אם הוא יוצא בתוך שלשים יום לפני הפסח כיון ששואלין ודורשין בהלכות פסח חל עליו להזהר ולקיים כל מצות חכמים לפיכך חייב הוא לבדוק כל חדריו בלילה שלפני יציאתו לאור הנר....ואם יוצא קודם ל' יום אפילו אינו מניח בביתו מי שיבדוק אם דעתו שלא לחזור לביתו עד לאחר הפסח אין צריך לבדוק כלום קודם יציאתו שעדיין לא חל עליו להזהר בצרכי הפסח וכשיגיע ערב פסח יבטל כל החמץ שיש לו בכל גבולו..במה דברים אמורים באותן חדרים שחיוב הבדיקה בהם בליל י"ד אינו אלא מדברי סופרים שמן התורה אין חוששין כלל שמא יש שם כזית חמץ כגון אוצרות יין ושמן שמסתפק מהן לסעודה וכיוצא בהן ושאר כל החדרים שאין רגילות להשתמש בהן חמץ בתדירות ואין צריך לבודקן כלל מן התורה אפילו לא ביטל חמצו אלא שחכמים תקנו לבדוק בהן והן אמרו שהיוצא מביתו קודם ל' יום לא חלה עליו עדיין תקנתן ומעמידין אותו על דין תורה אבל הבית וחדריו שרגילות לאכול בהן חמץ כל השנה ואי אפשר שלא נתפרר ונפל שם פירור חמץ שיש בו כזית והרי הוא חייב לבודקן ולבער החמץ שבתוכם מן התורה כשיגיע חצות יום י"ד שנאמר אך ביום הראשון תשביתו וגומר וזה שיוצא מביתו ולא יחזור קודם הפסח שכשיגיע חצות יום י"ד לא יוכל לבדוק ולבער החמץ שבביתו הרי בשעה זו שהוא מפליג מביתו חל עליו מצות תשביתו מן התורה שמן התורה אין חילוק בין תוך שלשים יום לקודם שלשים וכיון שחל עליו מצות תשביתו חל עליו גזירת חכמים שגזרו שהשבתה זו אינה מתקיימת בביטול והפקר בלבד אלא עד שמוציא את החמץ מביתו ומכל גבולו עכ"ל. וזהו ע"ד דעת המהרש"ל ע"פ הירושלמי, שהחילוק הואה רק בספק חמץ משא"כ בודאי חמץ אפילו אין דעתו לחזור צריך לבער כדי שלא יעבור בב"י.

אמנם המהרש"א לא ניחא ליה בזה אלא דאיירי בודאי חמץ וטעמו משום דמשמע דדין זה דומה להדין דאוצר ששם איירי בודאי חמץ וכ"כ שם רש"י בהדיא "ותחתיה חמץ", משמע דגם הכא כן הוא, וכן יש להוסיף כמ"ש הר"ן מצד הלשון דחייב לבער ולא לבדוק, הרי מוכח דסוגיין חולק על הירושלמי, ומבאר מהרש"א הטעם דאדם המפרש בשיירא כו' זה גופא הוה כחמץ שנפלה עליו מפולת כיון דאינו מצוי אצלו, וכוונת רש"י וכשראהו עובר אין הפי' דבעינן ראי' דוקא אלא כוונתו כאשר חוזר מהדרך, ששוב החמץ מצוי אצלו, וכיון שלא ביטלו כנ"ל דבדרך אינו בודק ובמילא ישכח לבטל יעבור בב"י מן התורה.היינו שפירש כוונת הר"ן דעשאוה כחמץ שנפלה עליו מפועל שאינו עובר מן התוןרה כיון שאינו מצוי אצלו.

וזהו חידוש גדול דהמפרש וכו' מן התורה אי"צ ביעור כלל דהוה כמפולת, דשם החפצא דחמץ נמצא תחת מפולת ואי אפשר להשיגו משא"כ הכא החמץ נמצא בבית במקומו אלא שהאדם הוא הוא הנמצא במרחקים, ופי' המהרש"א דזהו כוונת הר"ן שכתב שעשאוהו כחמץ שנפלה עליו מפולת בכל הפרטים דמן התורה הוא כמבוער, וכ"כ בשו"ת רע"א סי' קע"ו דכוונת הר"ן דמן התורה אי"צ כלום דהו כמפולת.

וכן כתב אדה"ז שם בדיעה הב' כהר"ן (שהוא גם כהמהרש"א) וז"ל: ויש חולקין על זה ואומרים שאפילו יש ודאי חמץ הרבה מאד בתוך ביתו אינו זקוק לו אם יוצא קודם ל' יום ודי לו בביטול שיבטל במקום שיהיה שם כשיגיע ערב פסח וגם ביטול זה אינו אלא מדברי סופרים שמן התורה אינו עובר כלל בבל יראה ובל ימצא על החמץ שבביתו כיון שאין מצוי אצלו בימות הפסח והתורה אמרה לא ימצא מי שמצוי בידך והרי חמץ זה נחשב אצלו כחמץ שנפל עליו מפולת וכדברי האומרים שהוא כמבוער מן העולם לגמרי ואין צריך אפילו לבטלו מדברי תורה אלא מדברי סופרים שמן התורה אינו עובר עליו כלל בבל יראה ובל ימצא אף חמץ זה שאינו מצוי אצלו בימות הפסח הרי הוא אצלו כמבוער אלא שחכמים גזרו שאין יוצא ידי חובתו לכתחלה בביעור כזה אלא חייב הוא לבערו ביעור גמור כדינו קודם שיצא מביתו אם יוצא בתוך ל' יום אבל קודם ל' יום לא חלה עליו גזירת חכמים ומן התורה יכול הוא לבערו לכתחלה בביעור כזה דהיינו במה שמפליג מביתו שכשיגיע הפסח לא יהא החמץ מצוי אצלו ויהיה אצלו כמבוער עכ"ל.

אלא שהר"ן ואדה"ז פירשו באופן אחר קצת, דהן אמת דסב"ל דאיירי בחמץ ידוע כנ"ל, ושגם שם כשהוא בדרך כו' אינו עובר מדאורייתא דהוה כנפלה עליו מפולת, מ"מ כשהעתיק לשון רש"י לא כתב דכשראהו עובר עליה אלא: "שכשיחזור בימי הפסח לא ימצא חמץ בתוך ביתו", וטעמו הוא כמ"ש בהדיא בחידושי הר"ן דלא חיישינן שלא יבטל, וכיון שמבטל הרי לא יעבור עליו בב"י, ולכן החשש הוא רק שלא יבוא לאכלו, [שהוא חשש חמור כיון דלא בדילי מיניה בדאורייתא) וכ"כ אדה"ז שם דזהו החשש.

אמנם פשוט דגם לפירש"י צריך לומר דמשום הך חשש שלא יבוא לאכלו4 ג"כ מחמיר רבא בדעתו לחזור דאפילו מראש השנה נמי שהרי גם באוצר הדין כן, ושם הרי ודאי יבטלו כיון שהוא נמצא בביתו ובודק חמץ של הבית, (כמ"ש מהרש"א) אלא דבהמפרש וכו' הוסיף רש"י לרווחא דמילתא שיש חשש גדול יותר דב"י וב"י כיון שחיישינן שלא יבטל, משא"כ הר"ן ואדה"ז לא חיישי שישכח מלבטל .

היוצא מהנ"ל דכל פלוגתת מהרש"ל והמהרש"א הוא רק באין דעתו לחזור בודאי חמץ, אם יש חילוק בין קודם ל' או לא,, דהמהרש"א מיקל דאפילו בודאי חמץ אם אין דעתו לחזור אי"צ לבער וכ"ש בספק חמץ, (וכלשון המהרש"א דאיירי "גם בודאי חמץ") ומהרש"ל סב"ל דבודאי חמץ אפילו אם אין דעתו לחזור צריך לבער, אבל בדעתו לחזור אין שום פלוגתא ביניהם, דלפי רבא בכל אופן צריך לבער אפילו מראש השנה הן בספק חמץ והן בודאי חמץ.

ובפשטות הטעם דהמהרש"ל לא ניחא ליה לומר כמהרש"א והוצרך לפרש דאיירי בספק חמץ ולא בודאי חמץ [כדמשמע יותר לשון הגמ' כנ"ל וגם דדומה להדין דעושה ביתו אוצר?] משום דהמהרש"ל לא סב"ל כלל מהדין דאם הוא בדרך הוה החמץ כמבוער דאינו מצוי אצלו וכמפולת, דשפיר יש לחלק ביניהם כנ"ל ששם החפצא דחמץ הוא כמבוער משא"כ הכא החמץ נמצא משומר בביתו, וכמ"ש אדה"ז בדיעה הא' הנ"ל דבחמץ ודאי עובר אפילו כשהוא בדרך נמצא דעכשיו כשהוא מפרש לדרכו יעבור עליו בב"י, במילא חל עליו עכשיו מצוות תשביתו מן התורה שצריך לבער החמץ מביתו, וכיון שחל עליו תשביתו מדאורייתא כבר תיקנו רבנן שצריך רק ביעור בלבד ולא ביטול כו'.

משא"כ לדעת הר"ן והמהרש"א גם בודאי חמץ לא חל עליו עכשיו תשביתו כיון דכשמפרש ואין דעתו לחזור כו' יהי' החמץ כמבוער לגמרי מה"ת בפסח, ולכן מחלקינן בין קודם ל' לתוך ל'.

והרה"ק המהרי"ל נ"ע (נדפס בהוספות בשו"ע אדה"ז ע' ת"י על מה שכתב בקונטרס אחרון שם ס"ק ו' ד"ה יש לחוש כו') חולק על אדה"ז וז"ל: ומ"ש הר"ן כאן עשאוהו כחמץ שנפלה עליו מפולת כו' עשאוהו דייקא ור"ל דמדאורייתא בביטול בעלמא ורבנן הוא דאצרכוהו לבער והם אמרו והם אמרו היכא שאין בידו בשעת הביעור לחמץ שנפלה עליו מפולת דפטור משום שאין בידו לבער, כמ"ש בשם הר"ן בהמכילתא, אלא דמפולת שרי מדאורייתא משום שאין בידו כלל, והכא הרי עכשיו קודם שיוצא יש בידו לבערו, אבל היכא שהוא קודם ל' יום שלא חל עליו חובת ביעור עשאהו חכמים כחמץ שנפלה כו' ואף דגם אחר שיצא בשיירא יש בידו לבערו ע"י שליח צ"ל לא אטרחוהו רבנן כיון דביטל, משא"כ בלא ביטל דהוה מדאורייתא לא דמי למפולת לשיטתו, וכ"מ מדקדוק לשון הר"ן רגבי מפרש כתב עשאוהו כחמץ כו' אוצר כתב דהיינו חמץ שנפלה כו' עכ"ל.

היינו דסב"ל דאין כוונת הר"ן דכשמפרש ויוצא לשיירא ה"ז כמבוער מן התורה, דאין זה דומה למפולת ששם החפצא דחמץ הוא תחת המפולת, וכוונת הר"ן לומר דכשם דבמפולת לא תיקנו חכמים שצריך לבער ולא חיישינן דילמא יבוא לאכלו כן הכא כיון שאין דעתו לחזור והוא במרחקים ולא שייך לאכלו לכן אמרו דלפני ל' מספיק ביטול ואי"צ ביעור, ומדייק מהרי"ל דהכא כתב הר"ן דעשאוהו כמפולת, משא"כ באוצר כתב דהוה מפולת ממש.

ועי' גם בס' הר צבי פסחים סג,א, ובשו"ת הר צבי (ח"ב סי' נ"ב) שהביא פירושו של רע"א הנ"ל בהר"ן דהמפרש וכו' דמן התורה הוא כמבוער וכו' ותמה עליו וז"ל: שוב מצאתי בתשובות רע"א (סימן קעו) שנשאל ע"ז וכתב .. במש"כ הר"ן פסחים (דף לא ע"א) דבחמץ שנפלה עליו מפולת דא"צ לבער גם הבטול אינו אלא מדרבנן וגבי המפרש בים והיוצא בשיירא קודם ל' יום לפני הפסח דג"כ אין זקוק לבער כתב הר"ן דהטעם הוא משום דעשאוהו כמפולת, וא"כ י"ל דגם ביצא בשיירא מדאורייתא אין צריך ביטול כמפולת.. עכת"ד. ולע"ד כל יסודו לדמות יוצא מביתו קודם ל' יום לחמץ שתחת המפולת לענין דא"צ בטול קשה להולמו, דטובא איכא בינייהו, דזה שתחת המפולת הרי גם מציאותו מעידה עליו שהוא כמבוער שהרי הוא מובלע ומכוסה בעפר באופן שאין יד אדם שולטת בו, ולכן גם ממילא הוא בטל כעפרא דארעא, משא"כ חמץ שהוא בביתו של אדם מופקד למשמרת אף שהבית סגור הרי הוא שומר אותו כדרך השומרים, למה לא יעבור עליו בב"י.

ומסתברא מילתא דמש"כ הר"ן בדין היוצא בשיירא קודם ל' יום דאינו צריך לבער מטעם דעשאוהו כמפולת לאו בחדא מחתא מחתינהו לדמותן לכל מילי, אלא לענין ביעור לחוד, דמדאורייתא בבטול בעלמא סגי והביעור אינו אלא דרבנן לכן הם אמרו לפוטרו מביעור ואוקמוהו אדאורייתא דסגי בביטול. וכן נראה קצת מלשון הר"ן דעשאוהו כמפולת לישנא דעשאוהו משמע דהם אמרו לעשותו כמפולת שהוא מן התורה, וא"כ לענין בטול שהוא מן התורה בודאי לא העמידו דבריהם לעקור דבר מן התורה וכו' עכ"ל ודבריו דומים לדברי המהרי"ל.

ועי' בחי' הר"ן כאן שכתב וז"ל: קודם לפסח שלושים יום אין זקוק לבער. בירושלמי אמרו ובספק אבל בודאי אפילו מראש השנה, כלומר דדוקא בשאין שם חמץ ידוע אבל אם יש חמץ בודאי אפילו מראש השנה זקוק לבער, ואינו נראה כן לפי גמרתינו דמדאמרינן לישנא דאין זקוק לבער ולא אמרינן אין זקוק לבדוק משמע דקודם שלשים יום אפילו יש שם חמץ ידוע אין צריך לבערו לפי שעשאוהו כחמץ שנפלה עליו מפולת דסגי ליה בבטול בעלמא: אי דעתו לחזור אפי' מר"ה נמי. כתב רש"י ז"ל דכי הדר בימי הפסח עבר עליה וההיא שעתא לאו ברשותיה דליבטליה שהרי אינו שלו וכשרואהו עובר עליו, ואינו ברור אצלי דודאי כל אינו זקוק לבער דאמרינן הכא, ביטול מיהא בעי, דאי לא כיון שהוא ברשותו בפסח נמצא עובר עליו דקרינן ביה בכל גבולך, וראיה לדבר דהא מדמינן ליה להעושה ביתו אוצר ולא עדיף אוצר מנפלה עליו מפולת דאמרינן לקמן (ל"א ב') דצריך שיבטל בלבו, אלא כך ראוי לומר דקודם שלשים יום לא הזקיקוהו חכמים לבער ובביטול דסגי מדאורייתא סגי ליה, ומקשינן אי דעתו לחזור אפילו מראש השנה נמי ראוי שיבער דילמא אתי למיכל מיניה, ומסקינן דאין הכי נמי אלא דקודם שלשים ואין דעתו לחזור בביטול בעלמא סגי ליה דהא לא אתי למיכל מיניה אבל תוך שלושים כיון שחלה עליו חובת ביעור הזקיקוהו לבער, זה נראה לי עכ"ל.

דכאן פירש דבריו יותר ממ"ש על הרי"ף, ומוכח בהדיא כפי שנת' לעיל דהר"ן אינו חושש שלא יבטל, דבודאי יבטל והחשש הוא שלא יבוא לאכלו, אלא דממ"ש דבודאי צריך לבטל דאם לא עובר דהוה בגבולך וכו' לכאורה משמע מזה דכוונתו כמהרי"ל היינו דמן התורה אינו כמבוער ומן התורה צריך ביטול, אלא דרבנן הקילו כאן דהוה כמו מפולת דאי"צ ביעור ממש, ואף דבמפולת ה"ה כמבוער מדאורייתא וביטול הוא רק מדרבנן, מ"מ הקשה כאן שפיר ודימה זה להכא, דכוונתו דכמו ששם הרי בפועל צריך ביטול עכ"פ מדרבנן, א"כ ודאי גם הכא איירי שביטל, וא"כ מה שייך לומר שיעבור בב"י מדאורייתא, לכן פי' שהחשש הוא שלא יבוא לאכלו, ומאדה"ז נראה שבהר"ן על הרי"ף נתכוון באופ"א שאינו עובר כלל ועוד ית' אי"ה.

ע"כ


1 וראה גם מ"ש הגר"י ענגל בלקח טוב כלל ו' בענין זה, ולקו"ש חל"ב (פ' אמור) ע' 130 הערה 33 וחי"ט (שבת חזון) ע' 73 הערה 55, ובחל"ב ביאר דלכן נקט הרמב"ם בהתחלת ספר זמנים הפסוק דנחלתי עדותיך לעולם וגו', להשמיע זה גופא דאף מצוות של זמנים החיוב הוא לעולם).
2 וע"ד שכתב המהרש"ל בשיטת התוס' לקמן כא,א, בד"ה ואי עיי"ש.
3 ובמ"ש המהרש"ל: "אם בא לביתו בי"ט וס"ל לרש"י שאין יכול לשורפו בי"ט אפי' לא בטלו א"כ אנוס הוא" הקשה הת' הנעלה וכו' שמואל שי' פריפערטיג דהרי מפורש לעיל ברש"י בד"ה כופה עליו דזהו רק אם ביטלו, ומבואר דאם לא ביטלו מותר לשרפו ולמה כתב מהרש"ל לרש"י דאפשר שאינו יכול לשרפו וצ"ע.
4 וצריך לפרש דאף דבספק חמץ לרש"י לא חיישינן שמא יבוא לאכלו, מ"מ כאן חמץ חיישינן וכמ"ש הפנ"י בריש מסכתין לתרץ קושיית התוס' מככר בשמי קורה דלקמן י,ב, דקאמר זמנין דנפל ואכיל וכו' כיון ששם איירי בודאי חמץ.