בגמ' אמר רב יהודא אמר רב הבודק צריך שיבטל, ופירש"י סמוך לבדיקה מיד, כי כן משמע מלשונו של רב, מדלא קאמר שצריך גם לבטל וכיו"ב, אלא הבודק צריך שיבטל דמשמע דביטול בא ביחד עם הבדיקה, ועי' שפ"א, ועפ"ז מובן קושיית הגמ' לקמן ונבטליה בד' וכו', דלכאורה מהו קושייתו דילמא אין הכי נמי? אלא דמלשון רב מוכח שצריך להיות מיד אחר הבדיקה, והטעם הוא דרק כשבא ביחד עם מעשה הבדיקה יזכור לבטל כמבואר לקמן, ובקרבן נתנאל כתב מדלא קאמר דין זה על מתניתין דאור לי"ד בודקין שצריך גם לבטל משמע דכוונתו שהביטול בא ביחד עם הבדיקה, והנה לפי מ"ש הר"ן בריש פרקין די"ל דבזמן המשנה לא היו מבטלים, ורק בזמן רב תיקנו לבטל, נמצא שרב חידש ב' דברים הן שצריך ביטול בכלל, וגם שצריך לבטל ביחד עם הבדיקה, אבל לפי התוס' וכו' דלעולם היו מבטלים, נמצא שחידושו הוא בעיקר שצריך ביטול עם הבדיקה דוקא, אלא דכיון דרב גילה בהדיא דין זה שצריך גם ביטול בכלל, לכן שקו"ט הגמ' על זה דלמה לא מספיק בדיקה.
וממשיך הגמ': מאי טעמא אי נימא משום פירורין הא לא חשיבי כו' אמר רבא גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עילויה, וכי משכחת ליה לבטליה, דילמא משכחת ליה לבתר איסורא ולאו ברשותיה קיימא ולא מצי מבטיל כו', והנה בהא דקאמר הגמ' משום "פירורין" יש לפרש דהיינו שיש בהם כזית, כיון דההלכה היא כבית הלל (בריש ביצה) שעוברים בבל יראה רק בכזית, והרי כוונת הגמ' דצריך ביטול בכדי שלא יעבור בב"י, וזהו רק בכזית, וכ"כ אדה"ז בשו"ע סי' תמ"ב קו"א ס"ק י"ח שישנם פירורין שיש בהם כזית כדאשכחן בברכות פ"ח (נב,ב) נוטל את הפירורין שיש בהן כזית עיי"ש, ומ"מ קאמר בגמ' דכיון שאינם חשיבי בטלים מאליהם עיי"ש, וכן כתב בשפ"א והביא משו"ע אדה"ז הנ"ל1.
אמנם לכאורה הי' אפשר לומר דכוונת הגמ' הוא לפחות מכזית, כיון דגם חצי שיעור אסור מן התורה ועובר בב"י מדאורייתא דחזי לאיצטרופי, היינו דאם מונח בביתו חצי זית ובמקום אחר מונח בביתו עוד חצי שיעור אינו עובר דלא מצטרפי זה עם זה, ורק אם הם מודבקים ומונחים יחד ויש שם שיעור כזית עובר בב"י מדאורייתא, וחזי לאיצטרופי היינו דאפשר שידביקם אח"כ ביחד.
אלא שידוע מה שהקשה הפנ"י ביצה ז,ב, לשיטת התוס' לקמן כט,ב, שאין לוקין על ב"י משום דהוה ניתק לעשה דתשביתו, א"כ למה פליגי ב"ש וב"ה בשיעור ב"י אם הוא כזית או כותבת, דמאי נפק"מ שהרי בכל אופן אפילו חצי שיעור אסור מן התורה? דבשלמא אם הי' חיוב מלקות (כדעת הרמב"ם אם עשה מעשה) הרי נוגע לדעת השיעור לענין מלקות, אבל כיון דאין לוקין למאי נפק"מ?
ולכאורה יש לתרץ דנפק"מ לגבי סוף זמן הפסח דאין זמן דחזי לאיצטרופי דאז אינו עובר משום חצי שיעור ועובר מן התורה רק בשיעור של כזית ובזה פליגי ב"ש וב"ה, וזהו כפי שהובא בלקו"ש ח"ז ע' 110 הערה 37 וז"ל: בצל"ח (פסחים מד א) כתב שבאיסורים התלויים בזמן כחמץ בפסח ויום הכפורים, אם אכל חצי שיעור בסוף זמן האיסור - שאין פנאי להשלים השיעור אין בזה איסור מן התורה כי לא חזי לאיצטרופי.. עכ"ל, [ותירץ בזה קושיא הידועה על הרמב"ם שבריש הל' חומ"צ הל' ז' הביא קרא מיוחד דאכילת חמץ אסור בכל שהוא, והקשו דתיפוק לי' מדין חצי שיעור אסור מה"ת? ותירץ הצל"ח דנפק"מ אם אכל בסוף חגה"פ דלא שייך לאיצטרופי, דמשום הדין דחצי שיעור אינו עובר, משא"כ מצד הקרא עובר עיי"ש]
וממשיך בההערה: אבל ע"פ המבואר לעיל מהרגוצובי שטעמו דר"י הוא לפי שגם משהו מהשיעור הוא אותו המהות של שיעור השלם י"ל ש"כיון דחזי לאצטרופי" הוא (לא טעם ותנאי, כ"א) הוכחה שמהותו של האיסור ישנו גם בפחות מכשיעור (ע"ד מ"ש הפרי מגדים בפתיחתו להל' בשר וחלב בפירושו השני). ולפי"ז גם באכילת ח"ש בסוף זמן האיסור שייך הענין "כיון דחזי לאצטרופי" כי מכיון שבאם הי' מצטרף עמו עתה עוד ח"ש הי' שיעור שלם ה"ז הוכחה ש"שם" האיסור ישנו גם על פחות שכשיעור, וכשיטת כמה אחרונים החולקים על הצל"ח (נסמנו בשד"ח שם כלל יו"ד).. עכ"ל.
נמצא דלפי דעת הצל"ח אכן יש לתרץ כנ"ל, דב"ש וב"ה פליגי באופן דלא שייך חצי שיעור כמו בסוף יו"ט, אבל לפי פירוש הצפע"נ אין לתרץ כן, ועוד דדוחק לומר שכל פלוגתתם של ב"ש וב"ה הוא רק על סוף יו"ט בלבד.
והשאג"א סי' פ"א תירץ דמתי אמרינן דחצי שיעור אסור מן התורה משום דחזי לאיצטרופי זהו רק אם ישלים אח"כ להצטרף נמצא שהאיסור התחיל מיד בתחילה בהחצי שיעור, כגון באכילה, שיש שיעור דאכילת פרס שמצרף לכזית אם התחיל לאכול חצי זית ואח"כ בתוך אכילת פרס אכל חצי זית דמצטרף והוה כל זה אכילה אחת נמצא שעובר מיד בתחילה, וכיון דאכילה זו עצמה עכשיו יכולה להיות אסור מדאורייתא לכן אמרינן דח"ש אסור מן התורה, אבל בב"י דאפילו אם אח"כ יצרף עוד חצי זית הרי שם לא יעבור מתחילה אלא להבא לאחר הצירוף, ועכשיו דליכא צירוף עם עוד חצי שיעור הרי עכשיו ודאי לא שייך דיעבור, בזה לא אמרינן דאסור מן התורה, ולכן פליגי ב"ש וב"ה מהו השיעור שעוברין מן התורה..
אבל יל"ע בזה, שהרי מבואר ברמב"ם ריש הל' גזילה (עי' מגיד משנה שם) ובשו"ע אדה"ז שם דגם גוזל פחות משו"פ עובר מן התורה משום חצי שיעור, ושם ג"כ הרי הוא עובר רק אח"כ ולא למפרע, מאז שיגזול מחבירו עוד חצי פרוטה ומ"מ יש איסור דחצי שיעור?
ועי' בשו"ת חכם צבי (סי' פ"ו) שכתב דבב"י לא שייך האיסור דחצי שיעור, שהוא רק במקום שעושה פעולה ופעולתו אחשביה, משא"כ בב"י שאינו עושה מעשה לא, ואדה"ז כתב ע"ז בקו"א שם תמ"ב ס"ק י"ז שהוא "טעם נכון" מובא בלקו"ש ח"ז שם הערה 36, נמצא לפ"ז דליכא איסור ב"י מן התורה אלא בכזית, ולפי"ז צ"ל דכוונת הגמ' כאן הוא לכזית דוקא.[היינו דאה"נ במקום שעושה מעשה כמו חימצו בידים אמרינן דחצי שיעור אסור מן התורה, אבל במקום שאינו עושה מעשה רק לא ביער חמצו ליכא איסור בחצי שיעור, ובזה פליגי ב"ש וב"ה מהו השיעור שעוברין מן התורה?
אבל עי' לקמן במהר"ם חלאווה מה,א, שכתב דגם בב"י חצי שיעור אסור מן התורה דאיתקש השבתת שאור לאכילה, וכשם דבאכילה אמרינן דח"ש אסור מן התורה כן הוא בב"י, ועי' בחי' ר' דוד כאן שמסתפק אם יש חצי שיעור בב"י, ולפי"ז יש לפרש דפירורין הוא פחות מכזית, וכ"כ המאירי כאן בהדיא: "ושאלו בה בגמ' מאיזה טעם הצריכוהו בבטול אחר שבדק יפה יפה שאם מפני הפירורין ר"ל שאין בהם כזית שאינן נמצאות בבדיקה כל כך".
והנה לפי שיטת הר"ן בריש פרקין, וכן סב"ל לאדה"ז (סי' תל"ג סעי' י') דאם מצא חמץ בפסח אחר הבדיקה אינו עובר למפרע כיון שהוא אנוס שהרי עשה מה שמוטל עליו מה"ת עיי"ש (ובדברי הר"ן נתבאר בשיעור ה' משום דב"י תלוי בתשביתו ואם בדק כדין תורה אינו עובר עיי"ש), א"כ לכאורה קשה מהו כוונת הגמ' ב"אי נימא משום פירורין" הלא אפילו אם יש לו פירורין אינו עובר למפרע כיון שכבר בדק כדין? הנה הפירוש בזה הוא כמ"ש הר"ן כאן בהדיא לשיטתו שיעבור להבא אם אינו מבערו מיד, וע"ז ממשיך הגמ' דבפירורין לא יעבור כלל כיון שבטלים מאליהם.
וכן צריך לפרש בפשטות לפי שיטת המהרש"ל ברש"י ותוס' דעל חמץ שאינו ידוע אינו עובר למפרע, וכמ"ש המהרש"ל לעיל ו,א, ברש"י שכתב "וכשראהו עובר עליה" דאיירי בספק חמץ, היינו שאינו יודע אם יש לו חמץ או לא, דכל זמן שאינו יודע ממנו אינו עובר, דאין זה מצוי אצלו, ושם איירי אפילו בלי בדיקה, (ולכן לא שייך לומר טעם הנ"ל שהוא אנוס וכו' שהרי לא בדק כלל וצריך טעם חדש דאי"ז מצוי), וכ"כ המהרש"ל לקמן כא,א בתוד"ה ואי לפי שיטת התוס' דאינו עובר בספק חמץ דאי"ז מצוי אצלו עיי"ש, ולפי"ז ג"כ צריך לפרש הגמ' דאי נימא משום פירורין דהיינו משום להבא, כיון דלמפרע אינו עובר דלא הי' ידוע אצלו, והתוס' גופא לקמן הביאו ראי' מסוגיין שאינו עובר בחמץ שאינו ידוע למפרע כיון דמקשה "וכי משכחת ליה לבטליה" משמע דאינו עובר למפרע, וכוונתם דאם עובר למפרע מהו קושיית הגמ' וכי משכחת ליה לבטליה, הרי מ"מ עובר למפרע? וגם למה צריך לתרץ משום דאחר זמנו אינו יכול לבטל, אפילו אם יכול לבטל תיפוק ליה שעבר למפרע ולכן צריך לבטל מיד אחר הבדיקה.
אבל עי' ברא"ש כאן (סי' ט') שכתב וז"ל: הבודק צריך שיבטל וכו' ומ"ט צריך ביטול והלא בדק ופינה כל החמץ שנמצא, אי נימא משום פירורין דקים (לן) שלא מצא בבדיקה ונשארו ועובר עליו בב"י ואעפ"י שאינו רואה, דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה, משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראי' ואעפ"י שאינו יודע שהם בביתו מ"מ בל יראה איכא ולכך צריך שיבטל ושוב אין כאן איסור בל יראה, ופריך והא לא חשיבי ומשום פירורין לא צריך ביטול דממילא בטילי והוה הפקר ואין עובר עליהן וכו' עכ"ל, הרי שהרא"ש פירש בהדיא כוונת הגמ' דאי נימא משום פירורין שעובר למפרע לא כהר"ן, ואפילו אחר הבדיקה עובר למפרע, אלא דלפי"ז קשה דמהו קושיית הגמ' וכי משכחת ליה לבטליה, דמה זה מועיל הרי עובר למפרע?
והב"ח שם (על הרא"ש) פי' דבאמת גם הרא"ש סב"ל דעל חמץ שאינו ידוע אינו עובר, וכוונתו דפירורין הוה חמץ ידוע דקים לן שאי אפשר שלא נשארו שם פירורין אפילו אחר הבדיקה, ולכן בהן עובר אפילו אם אינו רואהו, וע"ז קאמר הגמ' אי נימא משום פירורין שעובר כל הזמן ולכן צריך ביטול, הרי פירורין בכלל בטלין מאליהם ואי"צ ביטול, מיהו בתירוץ הגמ' דאיירי בגלוסקא יפה, הרי זה חמץ שאינו ידוע, ובאמת אינו עובר עליה כל זמן שלא ראהו, ושפיר מקשה בגמ' א"כ וכי משכחת ליה לבטליה שלא יעבור על להבא כו' וכפי שנתבאר לפי רש"י ותוס'.
אלא דלשון הרא"ש: "לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראי' ואעפ"י שאינו יודע שהם בביתו" משמע דסב"ל דאפילו אם אינו יודע כלל שיש לו חמץ והוא חמץ שאינו ידוע לגמרי עובר עליו כל הזמן, אפילו לאחר הבדיקה, עוד יל"ע בהסברא שבזה, דלאחר הבדיקה כפי שתיקנו חכמים בחורין ובסדקין אמרינן שבודאי יש שם פירורין, דלמה נימא כן כיון שבדק יפה?
ולכן פירש הקרבן נתנאל שם (אות ג') שיטת הרא"ש דבאמת עובר אפילו בחמץ שאינו ידוע כלל כפשטות לשון הרא"ש אף אם אינו יודע שיש לו חמץ בביתו, וזה מתאים לשיטת הטור שכתב בהדיא (סי' תמ"ו) דאם בדק ולא ביטל עבר למפרע בשוגג עיי"ש, וכדביאר המג"א הטעם דהוה כאוכל חלב בשוגג, ובמילא כוונת הגמ' ב"אי נימא משום פירורין" -שהוא חמץ שאינו ידוע- דחיישינן שמא נשארו פירורין דדילמא לא ראה אותם, (ולפי"ז י"ל דגרסינן "פירורין דקים" דהיינו שאינם גדולים, ולא גרסינן "לן" כגירסת הב"ח, גם מסתבר לפי"ז דאיירי בפחות מכזית כהמאירי) ועובר עליהם כל הזמן למפרע הרי הם בטלים מאליהם? אלא דלפי"ז אינו מובן קושיית הגמ' "וכי משכחת ליה לבטליה" דמה מועיל אם יבטל אז הרי עבר למפרע?
וע"ז מבאר הק"נ דמתירוץ הגמ' דילמא משכחת ליה "לבתר איסורא" משמע שהמקשן הקשה מקודם זמן האיסור, [וכן פירש בתוס' רי"ד וז"ל: גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה דדעתי' עלוי' פי' מדמקשה וכי משכח לי' לבטליה ומתרץ דילמא משכח לה לבתר איסורה ש"מ דעד השתא מיקמי איסורא קאמר וה"פ שמא ימצא גלוסקא יפה אחר בדיקתו ודעתו לאכלה ושמא לא יאכלנה ויתעצל בביעורה מחמת שום צורך שבא לו ובעוד שיתעצל בביעורה יעבור עלי' בבל יראה הילכך מקדים ומבטלה וכו' עכ"ל] היינו שהוא חשב דכיון דלפני זמן הביעור מכבדין את הבית כו' במילא ודאי ימצא אז הגלוסקא יפה, וא"כ יכול לבטלו [או לבערו] אז ולא יעבור כלום, וע"ז ביאר לו התרצן שהחשש הוא שימצאנו אחר זמן האיסור, ובמילא יעבור עליו למפרע, ולכן צריך לבטל בזמן הבדיקה, ובאמת לא הי' צריך התרצן לומר דאז אינו יכול לבטל, כיון דאפילו אם יכול לבטל אז אינו מועיל על למפרע, אלא דכיון דהאמת הוא דשוב אין ביטול מועיל, לכן הוסיף עוד דביטול אינו מועיל אז, אבל עיקר התירוץ הוא דחיישינן שימצא גלוסקא יפה אחר זמן האיסור ונמצא שעבר כל הזמן אם לא ביטל.
ולפי"ז פשוט שיוצא חילוק גם בפירוש תירוץ הגמ', דלפי הר"ן ורש"י ותוס' דסב"ל כנ"ל דאינו עובר למפרע, הנה החשש הוא רק על העתיד וכמ"ש רש"י דחס עליה כו' ולא יבערנו מיד, וכן לפי התוס' החשש הוא רק על העתיד, משא"כ לפי הרא"ש אי"צ לומר שיש חשש כלל על העתיד דבודאי יבערנו מיד, אלא החשש הוא שעבר עליו למפרע כל הזמן.
והנה בפשטות י"ל שכן הוא גם הפירוש לפי הטור כיון דכנ"ל סב"ל בהדיא שעבר למפרע אף שבדק, מיהו לפי הטור יש מקום לומר באופן אחר, וזהו כפי מ"ש בחי' רע"א כאן, די"ל דגם הטור סב"ל דלפני שתיקנו חכמים הדין דהבודק צריך שיבטל אם בדק ומצא חמץ בפסח אינו עובר שהרי אנוס הוא שעשה כל מה שמוטל עליו, ומ"ש שעובר למפרע בשוגג זהו רק לאחר שכבר תיקנו חכמים דהבודק צריך שיבטל וכיון שהוא לא עשה המוטל עליו שלא ביטל כתיקון חכמים לכן עובר, ולפי"ז א"ש הגמ' הכא דקאמר דהבודק צריך שיבטל, ומקשה מאי טעמא תיקנו ביטול, הלא אם לא יתקנו לא יעבור למפרע כיון שהוא אנוס, וא"כ מהו החסרון בלי תקנת ביטול? אי נימא משום פירורין שיעבור על להבא שלא יבערנו מיד, הלא פירורין במילא בטלי ואינו עובר עליהן, ומתרץ שמא ימצא גלוסקא יפה ולא יבערנו מיד ויעבור להבא, ולכן תיקנו ביטול, אבל לאחר שכבר תיקנו ביטול אם לא ביטל סב"ל להטור שהוא עובר למפרע וכפי שנת', היינו די"ל דכל מה דסב"ל להטור דעובר למפרע בשוגג ה"ז רק לאחר שתיקנו לבטל, והוא לא ביטל במילא אינו אנוס וזהו סברת הגרע"א.
משא"כ הרא"ש הרי כתב בהדיא דגם בלי תקנת ביטול עובר למפרע, וכלשונו: "ואעפ"י שאינו יודע שהם בביתו מ"מ בל יראה איכא ולכך צריך שיבטל" במילא אי אפשר לפרש בו כהגרע"א, וצריך לפרש כהקרבן נתנאל.
ע"כ