E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

נוסח הברכות בברכות המצוות

יום ב' כ"ז אדר ראשון תשע"ט
פסחים
נוסח הברכות בברכות המצוות
הרב גערליצקי, בית מדרש אהלי תורה

לדעת הרמב"ם והמאירי

בגמ' אמר רב יהודה: הבודק צריך שיברך. מאי מברך? רב פפי אמר משמיה דרבא: (אומר) לבער חמץ. רב פפא אמר משמיה דרבא: על ביעור חמץ. בלבער - כולי עלמא לא פליגי דודאי להבא משמע וכו' עי' היטב בכל הסוגיא.

הנה פשטות הפירוש בהסוגיא הוא שהגמ' הקשה למ"ד דמברכים בל' ולא ב"על" משום ד"על" משמע מעיקרא, דא"כ למה מברכים על המילה, ותירץ דשאני התם שאין זה חיוב שלו, ולדידיה הקשה הגמ' בנוגע להאב עצמו שמקיים חיוב דיליה דיברך בל', ותירץ דאה"נ שמברך למול, וכן הקשה משחיטה ותירץ דאי"ז חיובו, ומקשה מפסח וקדשים ומתרץ לדידיה דאה"נ, וכן הקשה עליו מלולב ומתרץ דאדרבה שם בעינן לשון עבר כיון שכבר קיים מצוותו, אבל למ"ד דמברכים "על ביעור חמץ" לא קשה כלום מאבי הבן וכו' כיון דמילה הוה כמו ביעור חמץ ומברכים ב"על", וכ"כ רש"י בהדיא דלמאי דמסיק דמברכינן על ביעור חמץ גם אבי הבן מברך על המילה, ולפי"ז הקשה הר"ן על הרמב"ם (הל' ברכות פי"א הט"ו) שפסק דמברכים על ביעור חמץ ומ"מ פסק בהל' י"ב דאבי הבן מברך למול?

עוד יש להקשות שהרמב"ם מבאר הטעם דמברכים על ביעור חמץ משום: "שמשעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות הביעור קודם שיבדוק", (וזה מתאים למה שנתבאר לעיל ד,ב דסב"ל להרמב"ם דענין הביטול אינו עשיית "חלות" כמו בעשיית הפקר, אלא מחשבתו שבלבו בלבד שהוא כעפר זהו"ע הביטול, ולכן מובן שזהו נתקיים מיד לפני הבדיקה כיון שאז כבר יש לו מחשבה זו, משא"כ אם הוא עשיית חלות ה"ז חל רק כשמפקיר בפועל), דהיינו דדומה ללולב דצריכים לברך על העבר, וקשה דהרי בגמ' כאן מבואר להיפך דכו"ע סב"ל דלבער היינו להבא ופליגי אם על ביעור הוא גם להבא או לא, הרי מוכח דכאן בעינן נוסח של להבא, ואילו לפי הרמב"ם יוצא להיפך שכאן בעינן דוקא על העבר? עוד קשה דלמה פליגי בנוגע לנוסח הברכה רק הכא ולא בכל מקום וכדהקשה הר"ן.

ועי' בכס"מ (הי"א) שפירש סוגיית הגמ' לפי שיטת הרמב"ם ובתוך דבריו כתב: "ורבינו אפשר שמפרש דמאן דאמר לבער פירושו אף לבער דעל נמי להבא משמע ואין לשון בברכה שיורה על העבר, ומאן דאמר על ביעור פירושו דוקא על ביעור דלשון על משמע שכבר נעשה המצוה והכא נמי משעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות הביעור קודם שיבדוק ואותביה למאן דאמר על ביעור מעל המילה דבשלמא למאן דאמר לבער כך לי לברך בלמ"ד כמו לברך בעל דעל נמי להבא משמע אלא למאן דאמר דעל מורה על העבר בשחיטה ומילה ולולב מאי עבר איכא דליברוך עלייהו בעל, ומשני דבשחיטה ומילה הוי טעמא משום דלא סגיא דלאו איהו מהיל ושחיט בתמיה וכו' ..ואסיקנא והלכתא על ביעור כלומר דשאני לן בין לבער לעל ביעור דלבער הוי להבא ועל ביעור לשעבר"

ז.א. דחד מ"ד סב"ל דמברכים דוקא על ביעור כיון דבעינן לשון עבר כיון שכבר ביטל כמ"ש הרמב"ם, ועל ביעור הוא לשון עבר, וחד מ"ד סב"ל דגם על ביעור הוא לשון עתיד, ובמילא יכול לומר גם לבער דלא שנא, כיון דליכא נוסח ברכה על העבר, וכוונת הגמ' מ"ס מעיקרא משמע, ולכן צריך כאן על ביעור ומ"ס דגם זה להבא משמע ובמילא יכול לומר גם לבער, ומקשה הגמ' למ"ד ד"על ביעור" הוא לשון עבר דוקא א"כ איך מברך "על המילה" הרי שם צריך ברכה על העתיד, והי' צ"ל למול, ומתרץ דשם שאני כיון דאין זה חיוב שלו (וגם בזה צ"ל ע"ד שכתבו התוס' בד"ה כי פליגי דגם לדידיה משמע קצת על העתיד דאל"כ ישקר), ושוב מקשה משחיטה כיון דשם בעינן להבא איך מברך על השחיטה כיון דלדידיה ה"ז לשון עבר, ומתרץ ג"כ לא סגיא כו' (ולקמן יתבאר שלהרמב"ם הי' גירסא אחרת) ומקשה מלולב דצריך להבא ומברך על, ומתרץ דאדרבה שם בעינן על העבר דוקא כיון שכבר יצא, ומסיק בגמ' והילכתא על ביעור חמץ דוקא, דקיימ"ל דזהו לשון עבר, ובמילא כאן בעינן לשון עבר כיון שכבר ביטל, עכתו"ד. ולפי"ז א"ש דפליגי אם לשון על ביעור משמע לעבר או לא ופליגי רק הכא כיון דרק הכא בעינן ברכה על העבר, ואינו דומה לכל המצוות שהם על העתיד, וא"ש גם דפסקינן על ביעור, דזהו בדוקא, כיון דבעינן ברכה על העבר, משא"כ במילה שהוא להבא מברך האב למול.

ועכשיו יש לבאר שיטת הרמב"ם שם שנתן כמה כללים בנוסח הברכה, בתחילה מבאר הרמב"ם שישנם ג' סוגי מצוות: א) מצוות שהן חובה. ב) מצוות שאינם של חובה. ג) מצוות של רשות, וראה שם הל' ב' שביאר דבר זה, דמצוות שצריך האדם לקיים תמיד, ואינו תלוי בשום תנאי אחר וכו' הן מצוות של חובה כמו תפילין סוכה לולב שופר. ומצוות כאלו התלויות בתנאי מסויים כמו מזוזה שחייב רק אם יש לו בית [אבל אינו חייב לקנות בית להשים מזוזה] וכן מעקה, (ובפשטות גם ציצית נכלל בסוג זה שהרי אינו חייב ללבוש בגד בד' כנפות אלא אם לבש בו חייב בציצית ויל"ע למה לא הזכירו הרמב"ם), מצוות כאלו נקראים שאינם של חובה דדומים קצת לרשות, ובזה נכלל גם מצוות עירוב חצירות (כמ"ש בהל' י"ד) דאף דאין ע"ז חיוב דיכול שלא לטלטל מבית לחצר, מ"מ חיישינן שמא ישכח ויטלטל כמ"ש בכס"מ שם, ולכן רצו חכמים שיעשה עירוב חצירות, [ולכן הם בסוג "שאינם חובה" ולא בסוג "רשות"].

וסוג הג' הוא מצוות של רשות כמו שחיטה דרק אם רוצה לאכול בשר צריך לשחוט, אבל כאן ליכא שום מצב מסויים שבו הוא כבר נמצא המחייב אותו לשחוט, כיון דאי בעי לא יאכל בשר, וכן נטילת ידים וכסוי הדם וכמ"ש בהל' ט"ו, משא"כ במזוזה ומעקה וכו' לאחר שקנה בית וכו' הרי הוא מחוייב לעשות מזוזה ומעקה וכו' [ונעשה אצלו עכשיו כמו חובה] משא"כ בשחיטה לעולם ליכא מצב שהוא מחוייב לשחוט וכו' דאם ירצה לא יאכל וכדביאר בכס"מ כנ"ל.

ובזה ישנם כמה כללים בנוסח הברכה: א) אם האדם מקיים בעצמו מצוות של חובה או שאינו של חובה לעולם מברך בל', כיון דזהו חיוב שלו עכשיו, כמו להניח תפילין לעשות מעקה, למול וכיו"ב, ב) מצוות של חובה שכבר יצא כמו בלולב מברך ב"על" וכן בביעור חמץ כנ"ל שצריך לברך על מה שכבר ביטל, ג) ואם עושה עבור חבירו לעולם מברך ב"על" כיון שאין זה חיובא דיליה, ד) אם הוא מצוה של "רשות" כמו שחיטה וכו' אפילו אם עושהו לעצמו מברך ב"על" כיון שאין זה חיוב עליו.

ובהל' י"ד כתב כלל ה' דואם עושה לעצמו וגם לאחרים, הנה במצוות חובה כמו שופר אף שתוקע גם לאחרים מברך בל' כיון דזהו חובה, אבל אם מברך לעצמו ולאחרים במצוה שאינה חובה כמו עירובי חצירות דבודאי יש שם גם אחר דבלי אחר לא שייך עירוב חצירות, מברך ב"על". (ויל"ע מהו מקורו של הרמב"ם בהל' זו, ולכאורה י"ל דהוא מילתא דסברא דאם הוא חובה גמור, לעולם צריך בל', משא"כ אם אינה חובה ממש וגם הוא מברך בשביל אחרים, שינו הנוסח ל"על" כמו במצות רשות, וכן כמו במברך רק לאחרים ויל"ע).

ומקורו של הרמב"ם לד' כללים הנ"ל הם מסוגיא דילן, דמזה שמבואר הכא בגמ' לגבי מילה דמוהל אינו יכול לברך למול כיון דאין זה חיובא דיליה, מוכח דאחר המקיים המצוה אינו מברך בל' כנ"ל, ולאידך מבואר גם דאב מברך למול כיון שזהו חיובא דיליה, במילא מוכח מזה דאם מקיים בעצמו מברך בל', והרמב"ם גריס הכא בשחיטה כמ"ש המאירי "לא סגיא דלא שחיט" היינו וכי יש חיוב לשחוט, הלא זהו רשות, במילא ידעינן מזה שבמצוה של רשות אין מברכים בל', וכן הכלל דאם כבר יצא מברך ב"על" מבואר בהדיא לגבי לולב.

והראב"ד שם הקשה ע"ז מ"על מקרא מגילה", דמ"ש משופר דמברך בל' ואין לומר משום שהוא מדרבנן הרי זה כמצוה של "רשות" דהרי בחנוכה מברך בל' (ור"ל דנ"ח שאני שהוא כנגד נרות המקדש וכדאורייתא הוא), וכן מקשה ממצה ומרור שמברך ב"על" הרי הוא מקיים זה בעצמו והוה חובה?

ועי' מאירי שהולך ג"כ בשיטה זו, ולכן כתב דמברכינן לאכול מצוה ולאכול מרור, כיון שהוא בעצמו מקיים חיובו, אבל הרמב"ם בהל' חומ"צ (פ"ח ה"ו) פסק בהדיא דמברכינן "על אכילת מצה" ו"על אכילת מרור" קשה? ועי' גם מאירי שם בנוגע לעירובי חצירות שכתב שהוא מצוה של "רשות" ולא כהרמב"ם שאינה חובה ולכן מברכים ב"על" עיי"ש.

וביאר במגדל עוז שם, ובפרטיות יותר באור שמח כאן, דמצוות כאלו שנתקנו מעיקרא לקיימם ברבים מברך ב"על", לגלות שצריך גם אחרים, כמו קריאת המגילה דעיקר התקנה הוא לקרות בציבור, וכן במצה ומרור נאכלים עם הפסח שהוא עם חבורה ואין שוחטין את הפסח ביחיד וכו' ואינו דומה לתקיעת שופר שהוא חובה אף שמברך לרבים מברך בל' דשם המצוה מעיקרא הוא על כל יחיד, ולכן אף דכאן הוא לרבים מברך בל' משא"כ במגילה כו' שמעיקרא צריך רבים מברך ב"על", משא"כ בנר חנוכה שתיקנו נר איש וביתו בפ"ע, מברך בל', וראה בהגש"פ של הרבי בנוסח הברכה שם דעל אכילת מצה שציין להמגדל עוז. [ובנוגע ל"הלל" למה אומרים בל' וראה לקמן קיז,א, שנביאים תקנוה על כל צרה שלא תבא על הציבור, לכשיגאלו גומרין את ההלל (מובא ברא"ש כאן), וא"כ הי' צ"ל ב"על"? אולי י"ל שהתקנה בפועל הי' על כל יחיד מהציבור בפני עצמו].

ויש לדקדק למה בכמה מצוות כשמברכים ב"על" אומרים "מצות" כגון על מצות תפילין על מצות ציצית וכו' על מצות עירוב וכיו"ב, ובכמה מצוות לא מזכירים כמו על נטילת לולב, על המילה וכו'?

וראה אבודרהם (סדר עירובי חצירות) שכתב וז"ל: חוזר ונוטל העירוב מיד הזוכה ומברך על מצות עירוב על שם שמערב הרשויות יחד להיות א'. ולא מצינו שום ברכה שיאמר בה על מצות כי אם זאת ותפילין של ראש שמברך על מצות תפילין. והטעם בעירוב מפני שאינו יכול לערב תחומין אלא לדבר מצוה תקנו לומר כן בשאר עירובין. ותפילין של ראש מפני שכבר בירך על של יד להניח תפילין הוצרך לשנות בתפילין של ראש ולומר על מצות לפי שקרוב היה ליפטר בברכה ראשונה עכ"ל, ואכתי יל"ע לדידן דאמרינן "על מצות ציצית", (ובאבודרהם (בברכת הציצית) הביא רק ברכת להתעטף בציצית) ואולי גם משום דבטלית גדול אמרינן להתעטף בציצית לכן שינו זה ויל"ע.

[ועי' בשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סי' רצ"א)שכתב: שיש דמברכין על מצות כמו בתפילין וציצית, ויש מצות שמברכין בלי תיבת מצות כגון על השחיטה ועל אכילת מצה וכדומה, ולי נראה דאם המצוה היא ידועה ובכל הזמנים, ומכ"ש אם מברך בה' הידוע כמו על השחיטה,או בשאר מצות הידועים, ושנקראים בלשון בני אדם רק על שם זה, א"צ להזכיר בנוסח הברכה תיבת מצות. אבל מצות שאינן נוהגות בכל הזמנים, ואינה מצוה בכל עת, תיקנו לפרש בהדיא "על מצות" כגון ציצית או תפילין דאינן נוהגת בכל עת, דלילה לאו זמן תפלין וציצית, וכן בשבת ויו"ט לאו זמן תפילין, במצוה כה"ג טוב לפרש "על מצות" וכן בשאר ברכות על מצות שאינו מבורר דהוא מצוה עכ"ד, ולכאורה דבריו דחוקים, דתפלין וציצית הן מצוות תמידיות בכל יום ובודאי ידועות, גם לדבריו אכתי יוקשה מעירוב ויל"ע].

ולפני שנמשיך בשיטה שני' של ר"ת המובא בהרא"ש, יש להקשות במ"ש הרמב"ם שם בהט"ו: "אבל נטילת ידים ושחיטה הואיל ובדברי הרשות הן אפילו שחט לעצמו מברך על השחיטה ועל כסוי הדם ועל נטילת ידים וכו'". ויש לעיין בדעת הרמב"ם בהא שמנה מצות "כיסוי הדם" למצוה של רשות כמו שחיטה ונט"י, [שלכן אפילו אם מקיים המצוה בעצמו מברך ב"על"], ולכאורה תמוה דמאי שנא מצות כיסוי הדם ממצות מזוזה ומעקה [וציצית] שאינן של רשות אלא "שאינן חובה" דהרי הטעם בהם הוא דכיון דעכשיו כשיש לו בית או בגד ד' כנפות הרי הוא במצב שהוא מחוייב להשים מזוזה ומעקה כו', משא"כ שחיטה לעולם אינו במצב שהוא מחוייב לשחוט, ולכן שם פסק דמברכים בל', וא"כ גם במצות כיסוי הדם נימא כן, דכיון דעכשיו במצבו שכבר שחט חי' ועוף ויש דם הרי הוא מחוייב לכסות הדם ומאי שנא?

והנה הרא"ש בחולין (פרק כסוי הדם סי' ו') כתב וז"ל: כתב בעל הלכות גדולות שמכסה תחילה ואח"כ מברך, ואע"ג דכל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן, הני מילי בתחילת המצוה אבל זו סיום המצוה היא, ובאמצע המצוה אינו ראוי לברך, הילכך מברך על השחיטה קודם התחלת המצוה ועל הכסוי אחר גמר המצוה, והעולם לא נהגו כך משום דחשיבי כסוי מצוה בפני עצמה, עכ"ל. היינו דהבה"ג סב"ל דכסוי הדם ושחיטה היא מצוה אחת ולכן אינו ראוי להפסיק בברכה באמצע מעשה המצוה אלא יברך אח"כ, אבל הרא"ש כתב דאין נוהגין כן דסב"ל דשחיטה וכסוי הדם הם ב' מצוות ובמילא מברך לפני הכסוי [ואין כאן הפסק באמצע המצוה] כיון דבעינן עובר לעשייתן1.

והנה לפי הבה"ג לא קשה קושיא הנ"ל, דכיון דכסוי הדם היא חלק ממצות השחיטה לכן גם כסוי הדם הוה מצוה של רשות, כיון דכללות מצוה זו הוה של רשות דאינו צריך לשחוט, כשם שלא נימא במצוה אחת של רשות כמו נט"י דכיון דלאחר שנטל ידיו צריך לנגב ה"ז חובה, עד"ז הכא.

אבל הרי הרמב"ם עצמו חולק על הבה"ג ומנה מצות שחיטה וכסוי הדם לב' מצוות כמ"ש בריש הל' שחיטה: (א) לשחוט ואחר כך יאכל. (ג) לכסות דם חיה ועוף, ופסק ג"כ בפי"ד שם שמברך קודם שיכסה, דבעינן עובר לעשייתן וא"כ הדרה הקושיא לדוכתיה? וית' בע"ה.

ע"כ


1 ולהבה"ג אין להקשות דכיון דבכסוי הדם מברך אחר שכסה א"כ למה לא חשיב הכא בגמ' כסוי הדם ביחד עם טבילת גר שמברך אחר המצוה? די"ל בפשטות דכאן קא חשיב רק טבילת גר דליכא ברכה לפניו כלל, משא"כ בכסוי הדם שהיא מצוה אחת עם השחיטה, ומברך לפני המצוה ברכת השחיטה [אלא שמברכים גם אחריו על הכסוי כיון שזהו פעולה בפני עצמה] לכן אין זה שייך להך דטבילת הגר.