בהא דקאמר הגמ' דאי מצנעא אינו עובר ישנם כמה פירושים: א) גירסת ספרים אחרים (שהובא במהרש"ל) ברש"י דעובר על בל ימצא ולא אבל יראה, דבל ימצא עובר אפילו בטמון ואינו יודע היכן הוא, משא"כ בל יראה עובר רק אם הוא מונח במקום גלוי, ולפי"ז הפירוש דולא יראה הוא שלא יהי' במקום שיוכל לראותו שהוא בגלוי.
והנה המהרש"ל על הסמ"ג ל"ת עז- עח הביא להקשות על הרמב"ם בשם הרא"ם האיך כתב הרמב"ם בסה"מ שהוא עובר בשני לאוין בל יראה ובל ימצא, והרי כבר האריך הרמב"ם עצמו לבאר בשרשים (שורש ט) "שאין ראוי למנות כל לאו שימצא בתורה ולא כל עשה בעבור שיהיה נכפל כשלא יהיה שם ענין נוסף. דע באמת שלא נכפל אלא לחזוק וכדי שיודע גם כן שזה העון גדול מאד אחר שבאה בו אזהרה אחר אזהרה"?
ובכס"מ הל' חומ"צ פ"א ה"ג תירץ וז"ל: והנראה בעיני דלא יראה לא משמע אלא כשהוא נראה לעינים דוקא וכן משמע בספר המצות מצוה ר' ומצוה ר"א. ומ"ש בפ"ד עובר משום בל יראה ובל ימצא [וז"ל שם בהל' ב' "הא למדת שחמץ של ישראל אם הניחו ברשותו אפילו טמון ואפילו בעיר אחרת ואפילו מופקד ביד גוים הרי זה עובר משום לא יראה ולא ימצא"] לאו למימרא דבכל אחד מהנזכרים לעיל עובר בשניהם אלא היכא דשייכי תרוייהו עובר בשניהם דכל היכא דעבר על לא יראה עבר נמי על לא ימצא אבל בטמון לא עבר אלא על לא ימצא. וע"ד זה יש לפרש גם הברייתא השנויה בפ"ק דפסחים (דף ה':) שממנה למד הרמב"ם דינים הללו הנזכרים בפ"ד עכ"ל, וזה מתאים להך גירסא ברש"י.
ומה שכתב שכן משמע בספר המצוות לכאורה כוונתו למ"ש במצוה ר"א וז"ל: ובתחלת מס' פסחים (ד - יד) התבארו משפטי שתי מצות אלו. ושם התבארו הענינים שהזהיר מהם באמרו (ס"פ בא) לא יראה בכל גבולך והענינים שהזהיר מהם באמרו שאור לא ימצא בבתיכם. ושם (ה ב) התבאר כי ילמד כל לאו מן האחר, זולת ענין מה שהיה מורה עליו עכ"ל, דהיינו דבכלל ילפינן זה מזה ע"י הגז"ש "שאור שאור" מלבד הא דהלשון בל יראה משמע רק כשהוא במקום גלוי, ובטמון עובר רק בבל ימצא?.
ויש להקשות דלכאורה המהרש"ל סותר א"ע דלעיל ו,א, ברש"י (ד"ה דעתו לחזור) כתב דבספק חמץ אינו עובר כלל ורק כשראוהו עובר עליו, וכאן גורס ברש"י דאפילו בספק חמץ עובר בבל ימצא וצ"ע.
ובכל אופן צריך ביאור דמהו כוונת הגמ' דאי קתני חי' הו"א משום דמצנעא היינו דרק שם מותר דאינו עובר אלא על לאו אחד, משא"כ בבהמה עובר על ב' לאווין, דאיזה סברא היא לומר דהתירו לעבור רק לאו אחד ולא שתים? ואולי אפ"ל ע"פ מה שכתבו לתרץ שיטת הרמב"ם דלוקה על ב"י ואינו ניתק לעשה (כמ"ש התוס' לקמן כט,ב) דסב"ל דעשה אחד דתשביתו אינו מנתק ב' לאוין (הובא בקונטרס אחרון סי' תמ"ו אות ב'), ועפ"ז יש לפרש דאי קתני חי' הו"א דרק שם מותר כיון דאם ישבית מיד אח"כ ה"ז ניתק לעשה כיון דאין כאן אלא לאו אחד ובמילא לא עבר למפרע, משא"כ בבהמה שיש ב' לאווין ואינו ניתק לעשה אפילו אם ישבית יעבור למפרע והו"א דזה אסור להאכיל, ועי' בס' אור חדש כעין זה.
אלא דלגירסא דידן: "ולא עבר עליה בבל יראה". י"ל דסב"ל לרש"י דאם הוא מוצנע אינו עובר כלל לא בבל יראה ולא בבל ימצא (וחדא מינייהו נקט) וכן כתב כאן הצ"צ, וזהו ע"ד שיטת התוס', אלא דבזה גופא יש שיטות חלוקות, דהר"ן בריש פ"א ואדה"ז (הובא בשיעור ה') סב"ל דרק אם בדק כדין אינו עובר למפרע כשמצאו אח"כ, ובלשון אדה"ז (סי' תל"ג סעי' י"ב) "כבר נתבאר בסימן תל"א שמן התורה כשמבטל את החמץ ומפקירו קודם זמן איסורו דיו ואם אינו רוצה לבטלו ולהפקירו חייב הוא לבדוק ולחפש אחריו מן התורה כשיגיע זמן איסורו ולבערו מן העולם לגמרי וכשהוא עושה כך אם בתוך הפסח מצא כזית חמץ בביתו שלא מצא בבדיקתו לא עבר עליו למפרע בבל יראה ובל ימצא שהרי אנוס הוא כיון שבדק כדינו וכו'", אבל אם לא בדק עובר למפרע אף שלא ידע וכו' וכ"כ הר"ן.
משא"כ מהתוס' כאן משמע דאין שום חילוק אם בדק או לא דכל זמן שאינו יודע היכן הוא אינו עובר, והמהרש"ל כתב דזהו רק באינו יודע אם יש לו חמץ אבל אם יודע שיש לו חמץ אפילו אם אינו יודע היכן הוא עובר, אבל מאדה"ז בקונטרס אחרון סי' תל"ג אות ג' לכאורה משמע דלפי התוס' אין חילוק בזה, ובכל מקום שאינו יודע היכן הוא אפילו אם יודע שיש חמץ אינו עובר וז"ל: מיהו מאי דמשמע שם מהמ"א .. דאף בבית שאינו בדוק אינו עובר למפרע על חמץ שמצא בתוכו, ואין צריך לומר אם עדיין לא מצאו שאינו עובר עליו אף אם ישנו שם, כיון שאינו ידוע לו היכן הוא לא קרינן ביה לא ימצא, וכמ"ש התוספות ריש פרק כל שעה, לא קיימא לן הכי עכ"ל, וברש"י לכאורה ליכא בירור אם סבירא ליה כהתוס' או כהר"ן וכו'.
אלא דלכאורה קשה לשיטת אדה"ז שהרי כתב בסי' תמ"ג סעי' ב': וכן יכול להאכילן כל שעה ה' לבהמה חיה ועוף ובלבד שיזהר לעמוד עליהם עד שיגמרו לאכול קודם שעה ששית ויראה שלא יצניעו ממה שהן אוכלין בחצירו וישאר מוצנע שם לאחר זמן הביעור ויעבור עליו בב"י ומה שישתייר מאכילתם יבערנו כשתגיע שעת הביעור ואף אם מאכילם קודם שעה ה' צריך ליזהר בזה כמו שנתבאר בסי' תל"ג ע"ש עכ"ל, דנמצא דאם החי' הצניעו באמת עובר בב"י, וא"כ מהו כוונת הגמ' דאי תני חיה הו"א דרק שם מותר דמצנעא, הלא כיון דכאן אינו אנוס אפילו אם מצנעא עובר על ב"י וכמו שכתב אדה"ז בהדיא, וא"כ למה נימא שהוא מותר? בשלמא אי נימא כתוס' דאינו עובר אם אינו ידוע היכן הוא א"ש, אבל לאדה"ז קשה שהרי סב"ל דבכה"ג עובר?
ויש לומר ע"ד שכתב בחי' הר"ן שהובא בשיעור הקודם: "ומאי דאמרינן דאי משיירא מיהת מצנעא ליה ה"ק דלית לן למיחש דלמא משיירא דאי משיירא מצנע ליה ואינו ידוע לנו והוה ליה כחמץ שנשאר לאחר בדיקה שלא מדעתו שאינו עובר עליו" היינו דכיון דכשנותן להם לא משיירא אפילו אם משיירא ה"ז כמו לאחר בדיקה שהוא אנוס וכו' ואינו עובר עיי"ש, וא"כ יש לומר עד"ז גם לפי אדה"ז, דסב"ל דאיירי כאן שהוא משמרן כנ"ל, א"כ כיון דמשמרן אפילו אם הסיח דעת כרגע וכו' ה"ה אנוס והוה כמו לאחר הבדיקה ואינו עובר, ומה שכתב לעיל בסי' תמ"ג שעובר, ה"ז רק אם לא שמרם כשנתן להם לאכול דאז אינו אנוס ועובר, משא"כ הכא.
לפי חכמים האם מותר גם לשרוף החמץ
הגירסא שלנו במתניתין הוא דחכמים אומרים אף מפרר וזורה לרוח, דאינו צריך שריפה דוקא אלא יכול גם לפרר כו', וכתב שם בהגה"ה שהרי"ף והרא"ש לא גרסי תיבת "אף" וציין למגן אברהם סי' תמ"ה סק"א וז"ל: שורפו - בגמ' דידן גרסי' וחכ"א אף מפרר כו' ודאי שריפה עדיף אלא דאף מפרר דיו (ב"ח) אבל גירסת הרי"ף והרא"ש וחכ"א מפרר וכו' משמע דוקא מפרר, וכ"מ בטור שכ' דלרבנן ה"ל מהנקברים שאפרן אסור ותנן בסוף תמורה דכל הנקברין לא ישרפו דגזרינן שמא יבואו ליהנות באפרן, ותימה על הרמב"ם שפסק שאפרו אסור [כוונתו בנקברין בכלל] ואפ"ה פסק שמותר לשרפו, ובסוף ה' פסולי המוקדשין (פי"ט הי"ד) פסק דכל הנקברין לא ישרפו שאע"פ שהוא מחמיר בשריפתן הרי היקל באפרן שאפר הנקברין אסור עכ"ל. ואפשר דה"ק לא ישרוף לנהוג בו דין נשרפין להיות נהנה באפרן אבל אם רצו לשרפו שלא ליהנות באפרו שרי ולא גזרי' שמא יהנה באפרו וכ"כ מהרי"ל שורפו וקובר הפחמין עכ"ל.
היינו דהרי"ף והרא"ש סב"ל דלחכמים בעינן דוקא מפרר כו' ולא שריפה, כיון דמבואר במתניתין סוף תמורה דכל הנקברין לא ישרפו משום שאתה בא להקל באפרן, להתיר האפר כמו בנשרפין והאפר אסור, ולכן גם בחמץ לדעת חכמים לא ישרוף, אבל הקשה מהרמב"ם עצמו שפסק כחכמים (הל' חמץ ומצה פ"ג הי"א) ומ"מ כתב שם שמותר גם לשרוף וקשה דהרי כל הנקברין לא ישרפו? וכן פסק אדה"ז בסי' תמ"ה סעי' ד'.
ותירץ בשו"ת אבני מילואים (סי' י"ט) דהרמב"ם סב"ל דגם לחכמים כאן אפרן מותר, דהרי כל טעם החילוק בין הנשרפין להנקברין ביארו התוס' בסוף תמורה דנשרפין כיון שיש מצות שריפה מן התורה לכן אחר שקיים מצותו נפקע האיסור ממנו, ע"ד דאמרינן בקדשים דכל דבר שנעשה מצותו אין מועלין בו, משא"כ בנקברין ששם ליכא שום מצוה לבער כו' והוא רק תקנת חכמים משום תקלה בלבד לא שייך ההיתר דנעשה מצותו ולכן אפרן אסור, ומבאר האבני מילואים דזהו רק בכל נקברין, אבל הכא בחמץ דגם לפי רבנן הרי קיים מצות תשביתו במילא יש כאן ההיתר דנעשה מצותו ואפרן מותר לכו"ע, ולכן פשוט דלחכמים מותר גם לשרוף החמץ כיון דבכל אופן אפרן מותר. וכן תירץ החת"ס בשו"ת חיו"ד סי' צ"ח עיי"ש, וכן תירץ הרה"צ הגה"ק ר' לוי יצחק מברדיטשוב זצוק"ל בתירוצו הב' מובא בתוס' חדשים במשניות ר"פ כל שעה עיי"ש, וכן תירץ בעל הנתיבות בספר מגן האלף.
אמנם הוסיף האבני מילואים בהך דלקמן כא,ב, דמקשה בגמ' על הא דתנן התם ולא יסיק בו תנור וכיריים, פשיטא? לא צריכא אלא לרבי יהודא דאין ביעור חמץ אלא שריפה סד"א דבהדי דשריף ליתהני מיני' קמ"ל, ופירשו התוס' שם דהגמ' נקט דוקא רבי יהודא כיון דסב"ל דהוה מן הנשרפין ואפרו מותר לכן קס"ד דמותר ליהנות לכתחילה גם בהדי דשריף מן הגחלים קמ"ל דאסור מדרבנן (כמו שכתבו התוס' כאן), משא"כ לרבנן דהוה מנקברין פשוט דאסור, ולפי האבני מילואים בדעת הרמב"ם דגם לרבנן אפרן מותר קשה דלמה הוה החידוש רק לפי רבי יהודא?
ותירץ וז"ל: מיהו הא דכל הנשרפין אפרן מותר היינו אחר שנעשית מצותן כמו בתרומת הדשן דלאחר שנעשית מצותה אין מועלין בה אבל בהדי דעביד מצותו ודאי אסור ליהנות ממנו, אלא גבי תרומה טמאה בלחוד גילה הכתוב שמותר ליהנות ממנה בהדי דעביד מצותה לכך קאמר לא צריכא אלא לר"י דאמר אין ב"ח אלא שריפה והוי סד"א דשוה לתרומה טמאה דליתהני בהדי דעביד מצותו משא"כ לרבנן דלאו דוקא בשריפה דאינו דומה לתרומה טמאה לא הוי ס"ד דליתהני, היינו דכוונת הגמ' דסד"א דחמץ הוא כמו תרומה טמאה הטעון שריפה ומותר ליהנות בעת השריפה, קמ"ל דאסור, וזה שייך רק לפי רבי יהודא דחמץ דינו בשריפה כמו תרומה טמאה, משא"כ לפי חכמים דהשבתתו בכל דבר ליכא הו"א כלל לדמויי לתרומה טמאה עכ"ל.
[ומה שהקשה על התוס' דההיתר דנעשה מצוותו הוא רק אחר שנעשה מצותן ולא לפני זה? י"ל דהרי כתבו התוס' לעיל ה,א, (בד"ה ואומר) שהאיסור דולא יסיק בו תנור כו' היינו מדרבנן וכוונתם כמ"ש לקמן כו,ב, בד"ה בישלה דאה"נ דמדאורייתא בגחלים מותר לכתחילה שכבר הוה אפר ונעשה מצותו, מ"מ יש לחלק בין אפר לגחלים עיי"ש, היינו דאפר מותר לכתחילה אפילו מדרבנן, ורק גחלים כיון דאינו כמו אפר ממש החמירו רבנן עכ"פ לכתחילה שהוא אסור, ולכן לא יסיק בו תנור וכיריים, אבל בדיעבד אמרו רבנן שהוא מותר, ולכן בישלה ע"ג גחלים בדיעבד מותר, וא"כ שפיר קאמר הגמ' דהו"א שמותר להשתמש בהגחלים כיון דמן התורה כבר נעשה מצוותו].
ועי' תוס' הרשב"א כאן שבתחילה הביא בשם הריב"א כמו פירוש הנ"ל של האבני מילואים דקס"ד דדומה לתרומה טמאה שמותר ליהנות בעת השריפה, אבל מקשה על פירוש זה דאיך הו"א בכלל לדמות חמץ לתרומה טמאה, הרי תרומה טמאה מותר בהנאה וחמץ אסור בהנאה? ולכן פירש הגמ' [כתוס'] דרק לפי רבי יהודא דחמץ הוה מן הנשרפין ואפרו מותר קס"ד דבהדי דשריף ליתהני מיני', אבל לפי האבני מילואים בדעת הרמב"ם נצטרך לתרץ משום תרומה טמאה.
ובחי' ר"ד פירש הגמ' בע"ב באופן אחר דלפי רבי יהודא כיון שצריך לשרוף הו"א דלא אסרה התורה ליהנות ממנו בשעת השריפה כיון שהוא מוכרח לשרפו, דכל האיסור הוא רק אם עושה מעשה מיוחד בכדי ליהנות ממנו, אבל הכא שמוכרח לשורפ מותר לו ליהנות, וע"ד המבואר לקמן כה,ב, בלא אפשר ומכוין עיי"ש, קמ"ל דמ"מ אסור, וא"ש לשון הגמ': סלקא דעתך אמינא: הואיל ואמר רבי יהודה מצותו בשריפה, בהדי דקא שריף ליה ליתהני מיניה - קא משמע לן", משא"כ לרבנן שאינו צריך לשורפו דוקא ודאי אסור לשורפו במיוחד כדי ליהנות ממנו, ועד"ז פירש ג"כ בס' מגן האלף.
יוצא מזה דבכוונת גמ' לא צריכא אלא לרב יהודא וכו' ישנם ג' אופנים לפרש א) כתוס' וכו' כיון דלדידיה אפר מותר הו"א דגם הגחלים מותר קמ"ל דאסור, ובאמת מן התורה גם הגחלים מותר דנעשית מצוותו, אלא דרבנן אסרוהו כמבואר לעיל ה,א, בתוס' בד"ה ואומר, -ורק האפר מותר אפילו מדרבנן- משא"כ לרבנן דאפילו אפרן אסור כ"ש דגחלים אסור, ב) דרק לפי רבי יהודא הו"א דמותר דקס"ד דהוה כתרומה טמאה. ג) דרק לפי רבי יהודא הו"א דמותר דקס"ד כיון דצריך לשורפן ואינו עושה פעולה מיוחדת ליהנות, ליכא אז איסור הנאה.
אלא דלכאורה עפ"י הנ"ל בביאור שיטת הרמב"ם תקשי לשיטת התוס' והרי"ף דלמה סבירא להו דלחכמים אפרן אסור כמו בנקברין, הלא גם לחכמים נעשה מצותן ע"י תשביתו ונימא דאפרן מותר וכפי שהקשה הגרע"א? הנה בשיעור כ"א הובא תירוצו של הגר"ח דלחכמים אין כאן מצוה בהחפצא דחמץ אלא איסור תשביתו על הגברא במילא לא שייך ההיתר דנעשה מצותו כיון דבגוף החפצא לא נתקיים שום מצוה, והוזכר שם דתירוץ זה בפשטות אינו מתאים עם הביאור בלקו"ש דגם לחכמים יש קיום מצוה בהחפצא של החמץ אלא דסב"ל דאי"צ להשבית החומר של החמץ ומספיק ג"כ להשבית הצורה של החמץ עיי"ש, דלפי זה יש לומר דבזה גופא פליגי הטור והתוס' והרמב"ם, דהטור סב"ל כדעת הגר"ח דלרבנן ליכא מצוה בגוף החפצא אלא על הגברא שלא יהי' לו חמץ, ולכן לרבנן לא שייך ההיתר דנעשה מצוותו, והרמב"ם סב"ל כדעת הרבי דלכו"ע יש קיום תשביתו בהחפצא ושייך לכו"ע ההיתר דנעשה מצוותו ועי' בכל זה עוד בשיעור כ"ז.
אבל ראה רמב"ם (הלכות חמץ ומצה פרק ג) "ואם שרפו קודם שעה ששית הרי זה מותר ליהנות בפחמין שלו בתוך הפסח, אבל אם שרפו משעה ששית ולמעלה הואיל והוא אסור בהנייה הרי זה לא יסיק בו תנור וכירים ולא יאפה בו ולא יבשל בו, ואם אפה או בשל אותה הפת ואותו התבשיל אסור בהנייה, וכן הפחמין שלו אסורין בהנייה הואיל ושרפו אחר שנאסר בהנייה", אבל בשו"ע אדה"ז (סי' תמה) כתב: "כששורף החמץ לאחר שהגיע שעה ששית שהוא אסור בהנאה צריך לעשות לו מדורה בפני עצמו ולא ישליכנו לתוך התנור שמסיקו לאפות או לבשל בתוכו לפי שאסור ליהנות מהחמץ אף בשעת ביעורו לאפות או לבשל עליו או להשתמש לאורו או להתחמם כנגדו וכיוצא בהן משאר מיני הנאות ואף הפחמים והאפר של החמץ אסורים בהנאה" היינו דהרמב"ם כתב דרק הפחמים אסור [מדרבנן] ומשמע דהאפר מותר דגם לרבנן נעשה מצוותו כהאבני מילואים, אבל אדה"ז הוסיף דגם האפר אסור, ובפשטות סב"ל כהגר"ח דלרבנן לא נעשה מצותו וא"כ הדרה הקושיא לדוכתא דלמה מותר לשרפו הלא כל הנקברין לא ישרפו וכו'?
וי"ל דסבירא ליה כתירוץ השני שבתוס' חדשים בשם הרה"ק ר' לוי"צ מבארדיטשוב זי"ע דבאמת אפ"ל דגם הרמב"ם סב"ל כתוס' דלרבי יהודא הוא מנשרפין ולרבנן מן הנקברין, ומ"מ לא קשה למה מותר לשורפו הלא יש חשש תקלה? כי החשש דתקלה הוא רק אם האיסור הוא לזמן ארוך דאז יש חשש שמא ישכחו וכו' אבל אם האיסור הוא לזמן קצר לא חיישינן לתקלה (וכדאיתא ביו"ד סי' נ"ז ובש"ך ס"ק מ"ז ועוד), והכא בחמץ האיסור אינו אלא עד לאחר הפסח כיון דפסקינן כר"ש דחמץ אחר הפסח הוא מותר, וסב"ל דרק אם עבר על ב"י קנסוהו שהוא אסור, אבל כאן שלא עבר אלא ביערו כמצוותו בשריפה הלא הוא מותר לאחר זמנו, במילא ליכא חשש תקלה בזמן קצר כל כך, היינו דלפי רבי יהודא הוא מותר מיד אחר השריפה אפילו ביו"ט עצמו דנעשה מצוותו, ולרבנן הוא אסור כל יו"ט דליכא ההיתר דנעשה מצוותו, אבל אחר הפסח אפילו חמץ עצמו מותר ולכן הכא מותר לרבנן גם לשורפו דלא חיישינן לתקלה.
ולפי זה א"ש, דגם לשיטה זו יש לפרש כוונת הגמ' כאן לא צריכא אלא לרבי יהודא וכו' כמו התוס', דרק לפי רבי יהודה הו"א דמותר להסיק בו תנור וכו' כיון דאפרו מותר, משא"כ לרבנן דהוה מן הנקברין אפרו אסור וכ"ש דלא יסיק בו תנור וכו' ועי' בכל זה היטב.
ע"כ