מבואר בגמ' (פסחים כג, א), דהא דלריה"ג חמץ בפסח מותר בהנאה, הוא משום דאייתר ליה חד "לך" בהפסוקים המדברים בענין איסור חמץ בפסח, ולמדים מזה "שלך יהא", היינו, היתר הנאה. אמנם לרבנן לא אייתר האי "לך", דאע"פ דכבר נכתב לך בענין איסור חמץ (ללמדנו דינים מסויימים), עדיין נצרך "לך" אחר באיסור שאור, משום דחמץ ושאור א"א למילף מהדדי. וכמבואר ברש"י (ד"ה "וצריכי"): "דאי כתב שאור, משום דחימוצו קשה, אבל חמץ אימא מותר. ואי כתב חמץ, משום דראוי לאכילה, אבל שאור דלא אתי למיכליה, אימא לא עבר עליה וכו'".

וצלה"ב: מדוע לריה"ג כן אייתר האי "לך", ולא איצטריך נמי עבור שאור, כמבואר לדעת רבנן? (וראה מש"כ בזה ב'דבר שמואל' ועצ"ע).

ב. והנה ידועים דברי רבינו זי"ע (לקו"ש חט"ז וארא-ה' ובכ"מ), דהא דחמץ אסור בב"י וב"י, מורה על חומר איסורו, שחודר עד לעצם המאכל, ושלכן נתווסף בו איסור זה בנוסף להאיסור אכילה והנאה שיש גם בעלמא (אלא דבזה גופא פליגי ר"י ורבנן, עד כמה חדר בעצמותו. ואכ"מ). אלא דלפ"ז קשה לכאו', לדעת ריה"ג דחמץ מותר בהנאה כנ"ל, אזי מהי משמעות האיסור דב"י וב"י? וע"ז מתרץ רבינו (בהערה 19 שם): "שלדיעה זו האיסור דב"י וב"י הוא רק סייג (מה"ת) שלא יבא לאכלו, כמ"ש הר"ן ריש פסחים וכו'".

ועכ"פ הרווחנו מדברי רבינו, דלריה"ג הרי יסוד האיסור דב"י וב"י הוה (רק) משום סייג דאכילה, ולא מחמת חומר האיסור דחמץ.

ונראה, דעפ"ז מתורץ בטוב טעם מדוע לריה"ג אכן לא בעינן ב' קראי לחמץ ושאור: דהרי הבאנו לעיל מרש"י, דהחומר ב'חמץ' הוא דראוי לאכילה, והחומר בשאור הוא ד"חימוצו קשה", והרי לריה"ג דיסוד האיסור דב"י הוה משום סייג דאכילה, כבר אין מעלה בשאור על חמץ בזה שחימוצו קשה, דהרי אדרבא יסוד האיסור הוא מחמת היותו ראוי לאכילה, וזהו בעיקר בחמץ ולא בשאור, וא"כ הרי ה'חומר' שיש בחמץ (על שאור) הוא הקובע באיסור זה, ולא בעינן לקרא מיוחד בשאור.

(ובפרט דבסוגיין לא מדובר על עצם כתיבת האיסור בחמץ ובשאור, אלא על דינים פרטיים הנלמדים בשניהם (ראה מהרש"ל), אז מובן ביותר שמאחר שעצם האיסור כבר נכתב בשניהם, שוב אין סברא ששאור חמור מחמץ - לשיטת ריה"ג. וראה בדב"ש הנ"ל).

ג. ודאתינן להכא, יש להוסיף - ע"ד החידוד עכ"פ - מדוע גם לב"ש לא בעינן תרי קראי - א' לחמץ וא' לשאור - ויכולים ללמוד א' מחבירו:

דהנה הגמ' בביצה (ז, ב) מבארת מדוע לב"ש שאור שיעורו בכביצה וחמץ בכזית - דאי נימא דשניהם הוו בחד שיעור, אז "לכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור, ואנא אמינא - ומה חמץ שאין חימוצו קשה שיעורו בכזית, שאור שחמוצו קשה לא כ"ש", אלא שלכן כתבה תורה שניהם, ללמדנו "שיעורו של זה לא כשיעורו של זה". אמנם ב"ה חולקים ע"ז וס"ל ששניהם שיעורם בכזית. ובאשר להוכחת ב"ש, מתרצים, שכן בעינן לב' הפסוקים, מחמת הצריכותא שהובאה ברש"י לעיל.

ועכ"פ רואים, שלב"ש ליתא להצריכותא הזו, ולשיטתם הוה שאור חמור יותר מחמץ (מחמת חומרו ד"חימוצו קשה"), ואינם מתחשבים עם החומר שיש בחמץ על שאור - דראוי לאכילה (ולדברינו דלעיל, הר"ז היפך שיטת ריה"ג, שמתחשב רק בהחומר של חמץ על שאור כנ"ל). וצלה"ב למה.

ד. ואוי"ל, דזה קשור עם שיטתם בגדר החיוב דהשבתת חמץ: דמצינו (לעיל כא, א) דנחלקו עם ב"ה וסב"ל ש"לא ימכור אדם חמצו לנכרי אא"כ יודע בו שיכלה קודם הפסח". וביאר בזה רש"י שם: "דקסברי מצוה עליו לבערו מן העולם ולא שיהא קיים". משא"כ ב"ה סברי דמותר למכור לנכרי קודם הפסח אף אם יהא קיים בחג, משום "שלא נצטווינו אלא להשביתו שלא יהא שלנו" (ל' המאירי שם).

ועכ"פ נמצא, דיש לב"ש שיטה מיוחדת בביאור מצות תשביתו - שהתורה ציוותה להשבית גוף החמץ מן העולם, ואינה מספיקה ההוצאה מרשותו (אפי' לפני זמן חלות האיסור חמץ). משא"כ לדעת ב"ה - שכן הלכתא כמובן - כן מספיק להוציאו מרשותו.

וי"ל, דלכן הרי לב"ש אאפ"ל דיש חומר בחמץ על שאור מחמת זה דהוה ראוי לאכילה, (ושמא יבא לאכלו); דלב"ש - י"ל - הרי האיסור חמץ הוא רק מחמת עצם האיסור שבו (שחודר בו וכו' כנ"ל), ולא מחמת הענין דיבא לאכלו. וההוכחה לכך (לשיטתו) - דהרי התורה ציותה להשביתו מן העולם לגמרי, ובאם הי' אסור מחמת חשש אכילה וכדו', הרי לזה מספיק הוצאה מרשותו, אלא ע"כ דהקפדת התורה על חמץ הוה מחמת עצם האיסור. ושוב, הרי בודאי יש חומר בשאור על חמץ מחמת זה דחימוצו קשה, ולאידך אין חומר בחמץ על שאור מחמת הסיבה דאכילה.

ולסיכום, נמצא דיש כאן ג' שיטות: 1) דעת ריה"ג - שיש חומר רק בחמץ על שאור (מחמת ה'יבא לאכלו'); ב) דעת ב"ש - דיש חומר רק בשאור על חמץ (מחמת ה'חימוצו קשה'); 3) ודעת רבנן דריה"ג וב"ה - דיש חומר בכ"א על חבירו, ושלכן צריכה התורה לכתוב שניהם וגם ללמד הדינים הפרטיים אצל שניהם.