בקשר למה שכתבתי בגליון הקודם (ע' 13) בביאור דברי הרמב"ם אודות "מחכה לביאתו", עיי"ש היטב. הנה לפ"ז נראה לבאר דבר תמוה מאד ברמב"ם: שאומר "או מי שאינו מחכה לביאתו" הרי הוא כופר בתורה ובמשה רבינו, - ומביא ראיות מהרבה פסוקים על עצם האמונה במשיח, אולם אין ראיה בכל הפסוקים הללו על החובה גם לחכות לבואו. - ולכאו' פלא, למה אינו מביא שום פסוק מהפסוקים שהם הוכחה גם על החיוב לחכות לבואו, וכמ"ש בחבקוק (ב, ג): "כי עוד חזון למועד, ויפח לקץ ולא יכזב, אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא, לא יאחר", עכ"ל. (וכמו שהביא פסוק זה בפיה"מ לסנהדרין דלקמן). - וכמ"ש בצפניה (ג, ח): "לכן חכו לי נאם ה', ליום קומי לעד, כי משפטי לאסוף גוים, לקבצי ממלכות, לשפוך עליהם זעמי, כל חרון אפי, כי באש קנאתי תאכל כל הארץ". עכ"ל, וכמ"ש בישעיה (ל, יח): "אשרי כל חוכי לו" עכ"ל?! (ועיין סנהדרין צז, ב), ברם לפי הנ"ל א"ש מאד, כי כל הפסוקים שמביא הרמב"ם בהלכה זו מטרתו הוא כדי להוכיח שמי שאינו מאמין במשיח ובביאתו הוא כופר בתורה וכו', אבל כל הפסוקים הנ"ל שמדברים על החיוב לחכות אינם הוכחה כלל שמי שאינו מחכה הוא כופר, (שהרי על העדר הציפיה לא שייך כלל הגדר של כופר), ולכן בכוונה עמוקה אינו מביא הרמב"ם כאן את הפסוקים הללו, כי מטרתו בהלכה זו לומר, שמי שאינו מחכה הוא כופר לא מצד העדר הציפיה עצמו, אלא מפני שזה מוכיח על העדר האמונה, וע"ז - על העדר האמונה - שנקרא כופר אין שום הוכחה מהפסוקים שמדברים רק על החיוב לחכות בלבד, ולק"מ.

והנה לפ"ז נראה לבאר מ"ש הגאון רבי יונתן שטייף זצ"ל בספרו "מצוות השם" (ח"א סי' ח, סוף אות לב, עמ' ע): "שבתחילת מעשה בראשית נקבע הדבר שיהיה משיח בעולם כו', ונוהג גם בבני נח, שגם בני נח צריכים להאמין שעתיד משיח לבא ולגאול את ישראל". עכ"ל. - וכ"ה בספרו "חומש - לימודי השם" (ע' קג) ע"ש. - ולכאו' תמוה, מה שייך לבני נח שכר ותועלת רוחני דשלימות התורה וכו'?, אלא כנ"ל, דשייכים לזה מצד היעודיים הגשמיים שנוגע גם אליהם, ולכן יתכן אצלם לא רק ל"האמין", אלא גם ל"חכות". ועי' מדרש תהלים (ב, ג), ושם (פז, ו-ז), ב"ר (צח, ט), מדרש תהלים (כא, א), ועי' "ישועות משיחו" (העיון הד' פ"א).

ע"כ ביארנו מ"ש הרמב"ם ש"מי שאינו מחכה לביאתו" הוא כופר, ברם עדיין צ"ב מ"ש (לפנ"ז) ש"כל מי שאינו מאמין בו" הוא כופר, שלכאו' מיותר הוא לגמרי, והוא "בכלל מאתייים מנה"? - ואם כוונתו לומר "לא זו אף זו", הול"ל: "כל מי שאינו מאמין ומחכה לביאתו" כו' - ומיותר מ"ש "בו" ו"או מי שאינו".

ונראה לבאר עפמ"ש הרמב"ם בהל' תשובה (פ"ט ה"ב): "שאותו המלך שיעמוד מזרע דוד, בעל חכמה יהיה יתר משלמה, ונביא גדול הוא קרוב למשה רבנו, ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה', ויבואו כל הגוים לשמעו" וכו'. עכ"ל. - ועי' במדרש תנחומא (תולדות, יד) "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד" (ישעי' נב, יג) - "כולו נאמר על משיח בן דוד, שיהי' גדול מן האבות ונשא ממשה - ועי' לקו"ש ח"ו (ע' 5, 254), חי"א (ע' 312) חט"ז (ע' 491).

והנה בפיה"מ לסנהדרין כתב הרמב"ם בהקדמתו לפרק חלק, שמבאר שם "עקרי דתנו ויסדותיה שלשה עשר יסודות", וז"ל: "היסוד שנים עשר - ימות המשיח, והוא להאמין ולאמת שיבא, ולא יחשב שיתאחר אם יתמהמה חכה לו וכו', ושיאמין בו שיהיה לו יתרון ומעלה וכבוד על כל המלכים שהיו מעולם, ולגדלו ולאהבו ולהתפלל בשבילו כפי מה שנבאו עליו כל הנביאים ממשה רבינו עליו השלום עד מלאכי עליון השלום, ומי שהסתפק בו או נתמעט אצלו מעלתו כפר בתורה" וכו' עכ"ל.

נמצא דאפילו מי שמאמין במשיח, אלא שאינו מאמין בו "שיהי' לו יתרון ומעלה וכבוד על כל המלכים שהיו מעולם" (ושיהי' בעל החכמה יתר על שלמה ויהי' גדול מן האבות וכו'") הוא כופר! - וי"ל שזה הכוונה במ"ש הרמב"ם כאן: "וכל מי שאינו מאמין בו (ולא "כביאתו") הרי הוא כופר; דהיינו שלא מספיק שיאמין במשיח כ"אישיות" בשר ודם, ויהי' צדיק גדול וכו' אלא "שיהי' לו יתרון ומעלה וכבוד על כל המלאכים שהיו מעולם" ויהי' בעל חכמה יותר משלמה, ויהי' גדול מן האבות וכו'. ועי' "אגרות קודש" - כ"ק אדמו"ר, חלק יב (ע' תיד).

ומעתה יבואר היטב מ"ש הרמב"ם "או מי" (לחלק יצא), ואין כאן כפל הדברים כלל, כי יתכן "שיאמין בו" "שיהי' לו יתרון ומעלה וכבוד על כל המלכים שהיו מעולם" וכו', ואעפ"כ "אינו מחכה לביאתו", כיון שמאמין שיבוא, ויביא לידי שלימות התורה בלבד, אבל אינו מאמין שיפתור לו גם את כל הבעיות הגשמיות שבעולם, וכו' כנ"ל - ומאידך יתכן "שמחכה לביאתו" ומאמין שהמשיח יפתור את כל הבעיות (הרוחניות והגשמיות) שבעולם, אבל "אינו מאמין בו" שיהי' גדול מן האבות, ויהי' בעל חכמה יתר משלמה המלך, ושיהי' לו יתרון ומעלה וכבוד על כל המלכים שהיו מעולם וכו', אלא שיהי' צדיק גדול בדורו בלבד, שגם הוא בגדר "כופר".

[והנה מה שחשוב כל כך להאמין בו, שיהי' לו יתרון ומעלה על האבות ועל כל המלכים שהיו מעולם, ושיהי' בעל חכמה יותר אפילו משלמה המלך, (ואם לא מאמין בזה, הרי הוא כופר בתורה) - נראה די"ל דכיון דמשיח יביא לידי שלימות התורה, ויפתור את כל הבעיות האפשריות שבעולם; והרמב"ם כותב (בה' מלכים פי"א ה"ג) שאין המלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים בעולם, אלא שינהיג בדרך הטבע וכו', וא"כ נשאלת השאלה, איך יתכן "אדם כזה" שיוכל לפתור את כל הבעיות שבעולם? וע"כ מובן למה חשוב כל כך להאמין בו, שיהי' בעל חכמה יתר מכל אדם שהי' בעולם, אפילו יותר משלמה המלך, שהי' החכם מכל אדם, ויהי' גדול יותר מהאבות, ויהי' לו יתרון ומעלה וכבוד על כל המלכים שהיו מעולם, ולפ"ז יבואר למה הקדים הרמב"ם "מאמין בו" לפני "מחכה לביאתו", כיון ש"מאמין בו" (שהוא יותר מכולם) הוא סיבה ל"מחכה לביאתו"].

איתא בספר "בית אלקים" (להמבי"ט) שער היסודות (פ"ג), שכתב לבאר, בדעת הרמב"ם, וי"ל: "לכן הותיר עליו חרם [הרמב"ם] להאמין ולאמת שיבא ולא יחשוב שיתאחר, אם יתמהמה חכה לו" (כמאמר הנביא חבקוק שם (ה,ג)), כי מה שלא הוגבל זמנו יכול להיות בכל זמן בין קרוב או רחוק, והבלתי מאמין לזמן קרוב ג"כ לא יאמין לזמן רחוק, וגם אם יגביל לו זמן, בעבור הזמן אשר גבל המעט אמונתו לעתיד, וכן אם יגביל לו זמן, לא יאמין ביאתו קודם הזמן ההוא, ואם בזמן שהגביל לו כפי דעתו לא בא, לא יאמין ביאתו לזמן שאינו מוגבל כפי דעתו. ולכן האמונה היא שלא יחשוב שיתאחר (כי אין לו זמן מוגבל ואפשר בכל יום ביאתו, כמו שאמר הכתוב (תהלים צז, ז) היום אם בקולו תשמעו) וגם שנתאחר הרבה מן הזמן יהי' לו יותר תקוה, כי הוא קרוב יותר מהזמן שעבר, וכמו שאמר הכתוב (שם): "אם יתמהמה חכה לו", כי האיחור הוא סיבה לשתחכה לו יותר, ומש"כ הכתוב (שם) "כי בוא יבוא ולא יאחר", כי בזמן ביאתו לא יאחר ולא תהיה ביאתו באיחור, וזהו כפל בא יבוא". עכ"ל.

ועי' בקונטרס "הלכתא למשיחא" (להרה"ח ר' יוסף אברהם הלוי העלער שליט"א - ברוקלין נ"י, תשנ"ב) סי' חי, שמסיק: "ומבואר מדברי המבי"ט. דכל יום ויום ניתוסף בחיוב החיכוי והציפי' לגבי יום הקודם ולתמיד צריך לחכו תולצפות יותר ויותר, "כי האיחור הוא סיבה לשתחכה לו יותר", עכ"ל.

וצריך להבין, איך יתכן דבר כזה ש"האיחור הוא סיבה לשתחכה לו יותר"? והלא רואים לכאורה בטבע בני אדם את ההיפך, שהאיחור הוא סיבה לחלישות הציפי'? - ולכה"פ לא לתוספת ציפיה!

ומובן ע"פ מה שכתב בספר "ריח תפוחים" בשם ס' "דרכי מוסר" משל נפלא בענין הציפי' לגאולה, וז"ל: "למה הדבר דומה, לאדם שיש לו שטר כסף שערכו גדול מאד, והוא כל אוצרו ועושרו, והנה נפל לו לתוך ארגז גדול מלא ניירות שאין להם ערך, והוא בטוח שהשטר היקר נמצא שם (כי בעיניו ראה שנפל שם), והתחיל לחפש ולבדוק בניירות הרבים שבאותו ארגז, וכבר עברו אלפי ניירות רבים, ועוד לא מצא את השטר, הנה ודאי לא בשביל זה יתייאש ויאמר, כיון שעברו עשרות אלפי ניירות רבים ועוד לא מצאתי יותר לא אמצא, שאדרבה מכאן ואילך תולה תקוה שכבר בקרוב ודאי ימצא את השטר, וכל נייר שעובר תולה שאולי הנייר הבא הוא הוא השטר, כן הדבר בעניננו, אע"פ שבעונותינו הרבים עברו כבר אלפי שנים וטרם נושענו, מ"מ, כיון שהדבר ודאי בטוח, כפי שהבטיחנו הקב"ה ביד עבדיו הנביאים, ככתוב, הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא וכו'. א"כ אדרבה כל יום הקרב ובא יש להתאמץ ולקוות שמא זהו היום אשר קיונוהו, זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו, ויה"ר שנזכה לקבל פני משיח צדקנו במהרה בימינו אמן", עכ"ל - ועפ"ז מובן היטב מ"ש המבי"ט "כי האיחור הוא סיבה לשתחכה יותר".

ובשם ה"חפץ חיים" זצ"ל איתא בענין הצפיה לגאולה: "משל לחולה מסוכן היודע כי רופא אמור לבקרו כל רגע ולהמציא תרופה למחלתו, ועומד וממתין לביאתו, וכל נקישה בדלת גורמת לו להתרגשות ושמחה שהנה הרופא בא, וכל שעת איחור אינה ממעטת מצפיתו, אלא אדרבה צפייתו הולכת וגוברת, באומרו הנה בודאי עתה יבוא וימצא לו מזור, כמו כן חייבת להיות צורת הצפיה לגאולה, שנבין ונדע, כי היא לבדה גאולתנו ופדות נפשינו, ועל כן אליה כל שאיפתנו תשוקתנו ומאויינו". עכ"ל. - וזהו מ"ש המבי"ט: "כי האיחור הוא סיבה לשתחכה יותר".