בלקו"ש חל"ז בחוקותי שקו"ט במארז"ל (תורת כהנים עה"פ בחוקותי כו, ד), "שהארץ עתידה להיות נזרעת ועושה פירות בן יומה .. בו ביום שהוא נטוע בו ביום עושה פירות", דלכאורה מה החשיבות שבייעוד זה (וכיוצא בזה) לעתיד לבוא, כאשר "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", והענינים הגשמיים לא יתפסו מקום!

ותוכן הביאור, שהפלאת נסים ומעלות בגשמיות העולם שתהי' לעתיד לבוא, היא היא הביטוי השלם והאמיתי לכך שהתורה תחדור אז בכל מציאותו של האדם, שלכן תהי' לו שפע ברכה לא רק בכחות הפנימיים שלו אלא גם בענינים החיצוניים ממש, שזהו מהראיות שהדבר חודר עד עצם הנפש, שהוא מתפשט בכל הכחות ובכל הפרטים, כולל החיצוניים והשוליים ביותר.

ומוסיף לבאר, שענין זה שהתורה חודרת בכל מציאותו של האדם עד כדי שכר גשמי, מצינו גם בזמן הזה, אך לעתיד לבוא יהי' בכך חידוש מיוחד, וז"ל השיחה:

"זה שבזמן דעתה באים עניני האדם באופן של טירחא ויגיעה, ועובר זמן רב עד שמוציאים פירות, הן בעשבים והן בפירות האילן, אינו רק בסיבת חטא עה"ד שירד מצב העולם, "ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה גו' בזעת אפיך תאכל לחם גו'", אלא לפי שעניני גשמיות העולם אינם "כלים" כביכול להשפעת הקב"ה. והיינו שגם אדם הלומד תורה ומקיים מצוות כדבעי, ונשפע לו כל טוב גם בצרכיו הגשמיים, אין זה בא תיכף ומיד, כי דבריו הגשמיים אינם מיוחדים עם שרשם ברוחניות, השפעת ה'.

וזהו החידוש שיהי' לעתיד לבוא בימות המשיח, שלא יהי' הפסק בין הפעולה והצמיחה בגשמיות, לפי שלעתיד יהיו הדברים הגשמיים בהתאחדות עם שרשם ומקורם – דבר הוי'".

והיינו, שתוכן הענין בזה ש"בו ביום שהוא נטוע בו ביום עושה פירות" וכו', אינו סתם ברכה בעלמא אל האדם שלא יזדקק להמתין זמן רב לפירות, אלא יש בו תוכן רוחני עמוק. שבעצם, זהו המצב הטבעי וההגיוני – כי הקב"ה נותן הרי את ברכתו ברגע כמימרא, ואין זאת אלא שבזמן הזה הדברים הגשמיים אינם מאוחדים עם שרשם הרוחני ולכן הדבר לוקח זמן, משא"כ לעתיד לבוא, שתהי' ההתאחדות עם השרש הרוחני, לא תהי' סיבה לעיכוב.

ויש להעיר, שלכאורה ביאור זה נמצא כבר בכתבי הצ"צ (ספר הליקוטים ערך לעתיד לבוא ע' תרנא, וש"נ לעוד מקומות), וז"ל: "והנה עכשיו משתהה זמן רב בין החרישה ובין הקצירה כו' כי היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם, אך לע"ל ארז"ל עתידה אשה שתלד בכל יום לפי שלא יצטרך צמצומים כ"כ לגילוי השפע מלמעלה למטה, לכן יומשך במהירות". ולכאורה זהו אותו תוכן (ובמקומות אחרים מבואר ביתר פירוט, ראה לדוגמה ערך עיבור ע' רה: "זה שצריך עיכוב ט' חדשים מפני שבי"ע הם יש ואינו ערוך לאצי' ע"כ כדי שיומשך בבריאה צריך להתעכב תחלה במ' דאצילות .. אבל לע"ל שיזדככו העולמות ויהי' השם נקרא כמו שנכתב א"צ עיבור כ"כ .. כיון שלא רחוק כ"כ בי"ע מאצי' עד שיצטרך עיבור ושינוי גדול", ואכמ"ל).

אך כד דייקת שפיר, הביאור שבשיחה הוא באופן אחר קצת. כי, אף שכללות הענין שווה – שבזמן הזה יש הבדל ומרחק בין הגשמיות לרוחניות, משא"כ לעתיד לבוא – הנה יש הפרש ביניהם, מה בדיוק נשתנה בין עתה ללעתיד לבוא:

לפי פשטות דברי הצ"צ, הרי ההתעלות לע"ל היא בפירות עצמן. שבזה"ז יש מרחק וכו', ולכן נמשך זמן, משא"כ לעתיד לבוא יתקרבו המעלה והמטה, ולכן יהי' מיד. אך מהשיחה עולה ברור, שכל השינוי שיהי' בפירות, אינו ענין עצמי בפירות – שתחול בהם עליה בעצם מציאותם, אלא שהוא פרט והסתעפות ממצבו הרוחני של האדם, שכיון והאדם יתעלה והתורה תחדור בעצם מציאותו, לכן יתבטא הדבר אפילו בדברים הגשמיים ששייכים אליו. ואף כי מובן שגם לפי הביאור שבהשיחה הייעוד יהי' בכל הפירות שבעולם, הרי סוף סוף אין זה ענין בהם מצד עצמם, אלא משום שייכותם למין האנושי וכו'.

ומקור ביאור זה שבשיחה מובן היטב, שהרי חז"ל (תורת כהנים שם) דרשו ייעוד זה מהפסוק "ועץ השדה יתן פריו" (בר"פ בחוקותי), שבא כשכר לאדם על "אם בחוקותי תלכו". ואם כן, מההכרח לומר שאי"ז ענין שנובע מהתעלותם של הפירות עצמן, אלא כתוצאה מההתעלות באדם. – ולאידך גיסא יש לבאר הסברא שנראית בדברי הצ"צ, כי בשבת (ל, ב) נלמד ייעוד זה מפסוק אחר, שבו אפשר שפיר לומר שזהו ענין עצמי בפירות.

ולהעיר עוד, שעל דרך שני אופנים אלו לגבי הברכה שתהי' במין הצומח, מצינו גם לגבי ההתעלות שתהי' לעתיד לבוא במין החי. ראה בספר הליקוטים צ"צ (ערך לעתיד לבוא, ע' תרסה), שמבאר שני אופנים בהא ד"וגר זאב עם כבש". לביאור אחד הוא מפני המעלה שתהי' בבעלי חיים עצמם, ולביאור שני הוא מפני ההתעלות בבני האדם, שתשפיע גם על מצבם של בעלי החיים. וז"ל:

"… ואפ"ל כמו דאיתא בגמ' פ"ק דחולין ד"ז דחמורו של רפב"י לא אכלה שעורים שלא נתעשרו דמאי .. והיינו לפי שרפב"י אמרו עליו בגמ' שם דנפיש כמשה ושיתין ריבוא יעו"ש, ולכך גם חמורו הי' מובדל במעלה משאר חמורים עד שלא אכל דבר שיש בו נדנוד אסור, כמו"כ למעלה לימוהמ"ש שירבה הדעת בנשמות אזי גם הבע"ח יתעלו להיות על דרך חמורו של רפב"י. או י"ל כי החיות המזיקים הם משתלשלים ומקבלים מסיגי מדה"ד .. וע"י המשכת מוחין דגדלות לע"ל ממילא יהי' התגברות החסד בעולם .. וא"כ ממילא יתבטלו כחות המזיקים שהם שלוחי מדה"ד כו'". – שלכאו' לפי הביאור השני ("או י"ל") יהי' זה ענין עצמי בבעלי חיים, ולא בגלל שייכותם להאדם.

ויתירה מזה מצינו ב'תורת חיים' (וישלח מ, ג), ש"לעתיד לבוא שיהיה בירור והזדככות העולמות יהי' בירור הרע שבבהמות וחיות יותר בקל להתברר מן האדם כו'", שכאן יוצא ברור שאין התעלות הבע"ח תלוי' בהתעלות האדם, ואדרבה, ייתכן עוד שההתעלות בבע"ח תהי' לפני ההתעלות שבאדם.

ועפ"ז, ג' אופנים בדבר: א) ההתעלות בבע"ח היא תוצאה והסתעפות מהתעלות הנשמות. ב) היא ענין בפני עצמו, שכמו שבאדם תחול התעלות כך בבע"ח תחול התעלות כענין בפ"ע. ג) ייתכן אפילו שההתעלות בבע"ח תהי' עוד יתירה מההתעלות שבאדם.

ומצינו ע"ד ג' אופנים אלו גם בענין הגויים לעתיד לבוא. בלקו"ש (חכ"ג ע' 172 ואילך) מבואר באריכות ב' אופנים, האם כל מציאותם תהי' אז כטפלה לישראל או שתהי' בה חשיבות עצמית. ובמקום אחר מצינו לכאו' את האופן השלישי, והוא בקונ' ב' אייר תנש"א, שמבאר שם באריכות שתהי' בבני ישראל תוספת מעלה ע"י בירור האומות, עיי"ש.

ויש להאריך בכל זה, ותן לחכם וכו'.