E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
ש"פ נח - תשס"א
גאולה ומשיח
זמנה של תחיית המתים
הרב שלום דובער הלוי וויינבערג
שליח כ"ק אדמו"ר - קנזס סיטי

בשיחת יום ב' דחה"ש - התוועדות ב', תשמ"ט ("התוועדויות" ח"ג ע' 297 (בלתי מוגה)) אמר כ"ק אדמו"ר:" ... נשמות בגופים דוקא, וכמודגש במ"ת, ש"פרחה נשמתן, והחזירה להן הקב"ה בטל תחי'", מעין ודוגמת תחיית המתים. ויש להוסיף, שעי"ז נעשה גם הענין דתחיית המתים בנקל יותר [ההדגשה במקור] (כיון שכבר הי' מעין זה בשעת מ"ת), ובפשטות - שתיכף ומיד ממש "הקיצו ורננו שוכני עפר", וכל בנ"י מכל הדורות שלפני"ז" [ההדגשה שלי].

"והשאלה מדברי הזהר שתחה"מ דכל ישראל (מלבד הצדיקים כו') תהי' ארבעים שנה לאחרי ביאת משיח צדקנו - הלואי שתשאר רק ה"דאגה" משאלה זו, וכשיבוא אליהו הנביא, יתרץ גם שאלה זו."

עכלה"ק בנוגע לענינינו.

הרי חזינן שדעת רבינו אשר כל בנ"י - "ועמך כולם צדיקים" (ש"קמים לאלתר") - יקומו מיד בתחילת ביאת המשיח. (וכמדומני ברור אשר רבינו הזכיר הענין ד"כל בנ"י קמים לאלתר" בעוד איזהו מקומן (וגם בשיחו"ק מוגהות), אבל לע"ע איני זוכר איפה הן).

לפי"ז סרה התמי' - ששמעתי מקשים - דלקמן:

דעת הרמב"ן והרמ"ק שתחה"מ תהי' עכ"פ ב' מאות שנה קודם כלות אלף הששי. ועפ"י מה דאיתא בספר הזהר הק' אשר ארבעים שנה קודם הקיבוץ גליות לתחה"מ, הרי צ"ל לכה"פ 240 שנה מזמן ביה"מ לאלף השביעי. והרי עכשיו, בשנת תשס"א, בעת שנשארים רק 239 שנה לאלף השביעי, לכאורה נראים - ח"ו וח"ו - דברי הרמב"ן ודעת הרמ"ק נוטים מהאמת.

אלא שכל התמי' היא רק באם באמת צריכים מ' שנה דוקא קודם תחה"מ דכל ישראל - וכדעת הזהר.

אבל הרי חזינן דדעת כ"ק אדמו"ר הוא שכל ישראל יזכו לתחה"מ מיד בתחילת ביאת מ"צ - "והשאלה מדברי הזהר שתחה"מ דכל ישראל (מלבד הצדיקים כו') תהי' ארבעים שנה לאחרי ביאת משיח צדקנו - הלואי שתשאר רק ה"דאגה" משאלה זו, וכשיבוא אליהו הנביא, יתרץ גם שאלה זו."

ובד"מ סרה התמי' שלכאו' מתעוררת על דברי הרמב"ן ודעת הרמ"ק. ויה"ר שבש"ז נזכה ל"והוא יגאלנו", תומ"י ממש.

גאולה ומשיח
התעלות מין הצומח והחי לע"ל
הת' מנחם מענדל רייצס
תות"ל - 770

בלקו"ש חל"ז בחוקותי שקו"ט במארז"ל (תורת כהנים עה"פ בחוקותי כו, ד), "שהארץ עתידה להיות נזרעת ועושה פירות בן יומה .. בו ביום שהוא נטוע בו ביום עושה פירות", דלכאורה מה החשיבות שבייעוד זה (וכיוצא בזה) לעתיד לבוא, כאשר "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", והענינים הגשמיים לא יתפסו מקום!

ותוכן הביאור, שהפלאת נסים ומעלות בגשמיות העולם שתהי' לעתיד לבוא, היא היא הביטוי השלם והאמיתי לכך שהתורה תחדור אז בכל מציאותו של האדם, שלכן תהי' לו שפע ברכה לא רק בכחות הפנימיים שלו אלא גם בענינים החיצוניים ממש, שזהו מהראיות שהדבר חודר עד עצם הנפש, שהוא מתפשט בכל הכחות ובכל הפרטים, כולל החיצוניים והשוליים ביותר.

ומוסיף לבאר, שענין זה שהתורה חודרת בכל מציאותו של האדם עד כדי שכר גשמי, מצינו גם בזמן הזה, אך לעתיד לבוא יהי' בכך חידוש מיוחד, וז"ל השיחה:

"זה שבזמן דעתה באים עניני האדם באופן של טירחא ויגיעה, ועובר זמן רב עד שמוציאים פירות, הן בעשבים והן בפירות האילן, אינו רק בסיבת חטא עה"ד שירד מצב העולם, "ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה גו' בזעת אפיך תאכל לחם גו'", אלא לפי שעניני גשמיות העולם אינם "כלים" כביכול להשפעת הקב"ה. והיינו שגם אדם הלומד תורה ומקיים מצוות כדבעי, ונשפע לו כל טוב גם בצרכיו הגשמיים, אין זה בא תיכף ומיד, כי דבריו הגשמיים אינם מיוחדים עם שרשם ברוחניות, השפעת ה'.

וזהו החידוש שיהי' לעתיד לבוא בימות המשיח, שלא יהי' הפסק בין הפעולה והצמיחה בגשמיות, לפי שלעתיד יהיו הדברים הגשמיים בהתאחדות עם שרשם ומקורם – דבר הוי'".

והיינו, שתוכן הענין בזה ש"בו ביום שהוא נטוע בו ביום עושה פירות" וכו', אינו סתם ברכה בעלמא אל האדם שלא יזדקק להמתין זמן רב לפירות, אלא יש בו תוכן רוחני עמוק. שבעצם, זהו המצב הטבעי וההגיוני – כי הקב"ה נותן הרי את ברכתו ברגע כמימרא, ואין זאת אלא שבזמן הזה הדברים הגשמיים אינם מאוחדים עם שרשם הרוחני ולכן הדבר לוקח זמן, משא"כ לעתיד לבוא, שתהי' ההתאחדות עם השרש הרוחני, לא תהי' סיבה לעיכוב.

ויש להעיר, שלכאורה ביאור זה נמצא כבר בכתבי הצ"צ (ספר הליקוטים ערך לעתיד לבוא ע' תרנא, וש"נ לעוד מקומות), וז"ל: "והנה עכשיו משתהה זמן רב בין החרישה ובין הקצירה כו' כי היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם, אך לע"ל ארז"ל עתידה אשה שתלד בכל יום לפי שלא יצטרך צמצומים כ"כ לגילוי השפע מלמעלה למטה, לכן יומשך במהירות". ולכאורה זהו אותו תוכן (ובמקומות אחרים מבואר ביתר פירוט, ראה לדוגמה ערך עיבור ע' רה: "זה שצריך עיכוב ט' חדשים מפני שבי"ע הם יש ואינו ערוך לאצי' ע"כ כדי שיומשך בבריאה צריך להתעכב תחלה במ' דאצילות .. אבל לע"ל שיזדככו העולמות ויהי' השם נקרא כמו שנכתב א"צ עיבור כ"כ .. כיון שלא רחוק כ"כ בי"ע מאצי' עד שיצטרך עיבור ושינוי גדול", ואכמ"ל).

אך כד דייקת שפיר, הביאור שבשיחה הוא באופן אחר קצת. כי, אף שכללות הענין שווה – שבזמן הזה יש הבדל ומרחק בין הגשמיות לרוחניות, משא"כ לעתיד לבוא – הנה יש הפרש ביניהם, מה בדיוק נשתנה בין עתה ללעתיד לבוא:

לפי פשטות דברי הצ"צ, הרי ההתעלות לע"ל היא בפירות עצמן. שבזה"ז יש מרחק וכו', ולכן נמשך זמן, משא"כ לעתיד לבוא יתקרבו המעלה והמטה, ולכן יהי' מיד. אך מהשיחה עולה ברור, שכל השינוי שיהי' בפירות, אינו ענין עצמי בפירות – שתחול בהם עליה בעצם מציאותם, אלא שהוא פרט והסתעפות ממצבו הרוחני של האדם, שכיון והאדם יתעלה והתורה תחדור בעצם מציאותו, לכן יתבטא הדבר אפילו בדברים הגשמיים ששייכים אליו. ואף כי מובן שגם לפי הביאור שבהשיחה הייעוד יהי' בכל הפירות שבעולם, הרי סוף סוף אין זה ענין בהם מצד עצמם, אלא משום שייכותם למין האנושי וכו'.

ומקור ביאור זה שבשיחה מובן היטב, שהרי חז"ל (תורת כהנים שם) דרשו ייעוד זה מהפסוק "ועץ השדה יתן פריו" (בר"פ בחוקותי), שבא כשכר לאדם על "אם בחוקותי תלכו". ואם כן, מההכרח לומר שאי"ז ענין שנובע מהתעלותם של הפירות עצמן, אלא כתוצאה מההתעלות באדם. – ולאידך גיסא יש לבאר הסברא שנראית בדברי הצ"צ, כי בשבת (ל, ב) נלמד ייעוד זה מפסוק אחר, שבו אפשר שפיר לומר שזהו ענין עצמי בפירות.

ולהעיר עוד, שעל דרך שני אופנים אלו לגבי הברכה שתהי' במין הצומח, מצינו גם לגבי ההתעלות שתהי' לעתיד לבוא במין החי. ראה בספר הליקוטים צ"צ (ערך לעתיד לבוא, ע' תרסה), שמבאר שני אופנים בהא ד"וגר זאב עם כבש". לביאור אחד הוא מפני המעלה שתהי' בבעלי חיים עצמם, ולביאור שני הוא מפני ההתעלות בבני האדם, שתשפיע גם על מצבם של בעלי החיים. וז"ל:

"… ואפ"ל כמו דאיתא בגמ' פ"ק דחולין ד"ז דחמורו של רפב"י לא אכלה שעורים שלא נתעשרו דמאי .. והיינו לפי שרפב"י אמרו עליו בגמ' שם דנפיש כמשה ושיתין ריבוא יעו"ש, ולכך גם חמורו הי' מובדל במעלה משאר חמורים עד שלא אכל דבר שיש בו נדנוד אסור, כמו"כ למעלה לימוהמ"ש שירבה הדעת בנשמות אזי גם הבע"ח יתעלו להיות על דרך חמורו של רפב"י. או י"ל כי החיות המזיקים הם משתלשלים ומקבלים מסיגי מדה"ד .. וע"י המשכת מוחין דגדלות לע"ל ממילא יהי' התגברות החסד בעולם .. וא"כ ממילא יתבטלו כחות המזיקים שהם שלוחי מדה"ד כו'". – שלכאו' לפי הביאור השני ("או י"ל") יהי' זה ענין עצמי בבעלי חיים, ולא בגלל שייכותם להאדם.

ויתירה מזה מצינו ב'תורת חיים' (וישלח מ, ג), ש"לעתיד לבוא שיהיה בירור והזדככות העולמות יהי' בירור הרע שבבהמות וחיות יותר בקל להתברר מן האדם כו'", שכאן יוצא ברור שאין התעלות הבע"ח תלוי' בהתעלות האדם, ואדרבה, ייתכן עוד שההתעלות בבע"ח תהי' לפני ההתעלות שבאדם.

ועפ"ז, ג' אופנים בדבר: א) ההתעלות בבע"ח היא תוצאה והסתעפות מהתעלות הנשמות. ב) היא ענין בפני עצמו, שכמו שבאדם תחול התעלות כך בבע"ח תחול התעלות כענין בפ"ע. ג) ייתכן אפילו שההתעלות בבע"ח תהי' עוד יתירה מההתעלות שבאדם.

ומצינו ע"ד ג' אופנים אלו גם בענין הגויים לעתיד לבוא. בלקו"ש (חכ"ג ע' 172 ואילך) מבואר באריכות ב' אופנים, האם כל מציאותם תהי' אז כטפלה לישראל או שתהי' בה חשיבות עצמית. ובמקום אחר מצינו לכאו' את האופן השלישי, והוא בקונ' ב' אייר תנש"א, שמבאר שם באריכות שתהי' בבני ישראל תוספת מעלה ע"י בירור האומות, עיי"ש.

ויש להאריך בכל זה, ותן לחכם וכו'.

גאולה ומשיח
"לויתן זכר ונקבה בראם"
הת' מנחם מענדל רייצס
תות"ל - 770

בלקו"ש ח"ה ע' 16 ואילך, מבאר באריכות הענין דלויתן זכר ונקבה בראם כו', ומבאר שם שלויתן זכר מורה על הנקודה דיחודא עילאה, ואילו לויתן נקבה מורה על ההתפשטות של העבודה דיחודא עילאה, שמקיף כל הפרטים. וזהו הרמז בזה שהרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לע"ל, כי בזה"ז שייך רק הנקודה דיחודא עילאה (לויתן זכר), משא"כ ההתפשטות דיחו"ע יהי' שייך – אצל כולם - רק לעתיד לבוא.

ואולי יש להעיר – לחידודא עכ"פ, שענין זה מתבטא גם בחילוק הגשמי שבין לויתן זכר ללויתן הנקבה. דהנה, בגמ' ב"ב (עד, ב) מדובר על "לויתן נחש בריח" ו"לויתן נחש עקלתון". ורש"י מפרש: "לויתן זכר שזקוף כבריח", ואילו "לויתן נקבה – שמקיף ומסבב את כל העולם". ולכאו' זהו אותו ענין, שהזכר הוא נקודה בלבד, משא"כ הנקבה "מקיף ומסבב את כל העולם", ענין של התפשטות והיקף כו'.

וק"ל.

גאולה ומשיח
הצורך בערי מקלט נוספות לעת"ל - לדעה שאין עולם נוהג כמנהגו
הת' יצחק קופמן
תות"ל - 770

בלקו"ש חכ"ד שיחה ב' לפ' שופטים נת' (בס"ה) שמהוספת ערי מקלט לעת"ל אין רגא שיהא עולם כמנהגו נוהג, כי יהיו עבור הורג נפש בזמן הזה, דאע"פ שטעם הבדלת ערי מקלט הוא "פן ירדוף גומל הדם אחרי הרוצח כי יחם לבבו והשיגו כי ירבה הדרך והכהו נפש" ולכן "אם ירחיב ה"א את גבולך גו' ויספת לך עוד שלש ערים", ולכאורה לא שייך שיהא יחם לבבו גו' לעת"ל - הרי כיון שזהו מצוה ביד גואל הדם לרדוף - תהי' מצוה זו גם לעת"ל.

והנה, לכאורה עפ"ז קצת אין מובן הוספת ג' ערי מקלט "פן ירבה הדרך", שהרי בפשטות המצוה דערי מקלט, ובפרט קליטת ג' ערי ממקלט הנוספות שיצטרכו להפרישם לא תחול ברגע הראשון תיכף בביאת המשיח, אלא יקח משך זמן עד שיפרישו הערים ורק אז יקלטו, וא"כ א"מ לשם מה צריך להוסיף עוד (ג') ערי מקלט עבור הורג בזמן הזה "כי ירבה הדרך". והרי כיון שיודע שהרג בשוגג, ויודע שעוד מעט יצטרך לגלות (ויותר לגואל הדם להרגו) - ילך לפני שיחול הדין דערי מקלט, ויוכל להספיק ללכת לערי מקלט הקיימים?

ואוי"ל בזה ע"ד משנ"ת בהע' 69, דבההע' שם מקשה דלשיטת הרמב"ם שעולם כמנהגו נוהג ובמילא אפ"ל מציאות שאדם יהרג לעת"ל, אך הרי ע"פ הג"מ זה שאדם נהרג הוא לפי שהרג במזיד (בלי עדים) ואיך אפשר שלעת"ל ש"אין קנאה ותחרות", יהרוג מישהו במזיד? ומתרץ "צריך לומר (גם לדעת הרמב"ם) שהוא לפי שהרג במזיד בזמן הזה".

ולכאורה אפשר לתרץ עד"ז בנדו"ד. להדעה שאין עולם נוהג כמנהגו:

גם לדעה זו שייך שיהרג מישהו בשוגג [דלכאו' אין לומר שלא שייך מציאות של מיתה אז (עכ"פ בתקופה הא' דימוה"מ) - שהרי מזה גופא שמפרישים ערי מקלט כדי שלא יהרג ע"י גואל הדם, מוכח שייך שיהרג באם לא יספיק לנוס וישיגו גואל הדם]: א' שהרג במזיד בזמן הזה ואין עדים, יהרג בשוגג ע"י א' שהרג בשוגג בלא עדים בזמן הזה, וזה שייך שיהא אפי' כמה זמן לאחרי ביאת המשיח והפרשת הערים, ובמילא צריך שיהיו ערי מקלט גם בערי הקיני קניזי וקדמוני, כדי שבאם יהרוג שם בשוגג - לעת"ל - יוכל לנוס ולא ישיגו גואל הדם.

אלא שעדיין אין מובן לגמרי: לההורג במזיד אין צורך שיהרג בדוקא ע"י אדם ואפשר שיזדמן מיתתו באופנים אחרים, ולההורג בשגגה הרי כיון שלא יהא מציאות של רע - תיכף כשיהא עליו חיוב לנוס לעיר מקלט - ינוס, ואף באם אין יודעים שמחויב לנוס? וצ"ב.

גאולה ומשיח
יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת - לעת"ל [גליון]
הרב יעקב יוסף קופרמן
ר"מ בישיבת תות"ל קרית-גת, אה"ק

בגליון דחג הסוכות העיר הת' הנעלה מ"מ שי' רייצעס על מה שכתבתי בגליון דר"ה בקשר לתק"ש בר"ה שחל להיות בשבת לע"ל דבשיחת ב' אב תשט"ו מבואר שגם לע"ל לא יתקעו בגבולים - ודלא כהמבואר במאמר דליל ער"ה תשמ"ג - ובארתי הנלפענ"ד ביאור הדברים ע"פ נגלה וע"פ פנימיות הענינים וע"ז רצה הת' הנ"ל להשיג מכו"כ טעמים כדלקמן. ואבוא בזה בקיצור עכ"פ ע"פ סדר דבריו:

ולכל לראש יש להעיר על מה שכתב ב"יסוד כללי כמפתח לענין" דכאשר כ"ק אדמו"ר אומר ברור במאמר מוגה שלע"ל יתקעו גם בגבולין הרי "ברור שכאשר מדברים על הענין כמו שהוא בפשטות ובמבט ישר, המסקנה הברורה צריכה להיות כמו אותם הדברים שהגיה הרבי כו' ולא כמו דברים שמצינו באופן מעורפל (?) ולא מוגה וכו' (ושוב, אין בזה שום סתירה ל"קאך" הכי גדול בשיחה זו כשלעצמה "אך מכאן ועד להטלת ספק בדברים המוגהים מצד זה רחוקה הדרך)".

והנה אם כוונתו שלא היה מקום להכנס לשקו"ט מסוג הנ"ל בכתבה בעיתון, אזי הנני מסכים עמו, ומעולם לא נתכוונתי שהיה איזושהי "טעות" בכתבה. (מהסוג ששולחים ע"ז מכתב למערכת וכו'), אבל אם אנו באים לדון לאמיתתו של דבר - מהי דעת כ"ק אדמו"ר בנוגע לתק"ש בר"ה שחל להיות בשבת לע"ל, הרי ברור שאם נתוודענו לשיחה דתשט"ו הנ"ל הרי א"א לענות חד-משמעית שלדעת רבינו יתקעו לע"ל גם בגבולין. ואין בזה שום הטלת ספק בדברים המוגהים ח"ו דהרי איני מסתפק כלל בהמבואר במאמר, אך לאידך תמיהני איך אפשר לומר שכל הדברים הברורים שבשיחה דתשט"ו "הם דברים שמצינו באופן מעורפל" דהלא אין המדובר כאן במקרה של תיבה כזו או אחרת שיש ע"ז ויכוח בין החוזרים וכו' אלא שיחה שלימה ומפורשת דלע"ל לא יתקעו בגבולין.

וברור ופשוט שגם אילו זכינו שרבינו יגיה את השיחה לא היה מתברר שהדברים לא הובנו כלל וכיו"ב, אלא אולי היינו זוכים לביאור איך זה מתאים עם המבואר בלקו"ת וכיו"ב, או איזה פרטים אחרים, אבל עצם הענין נאמר באופן הכי ברור.

ובפרט מה שממשיך שם הת' הנ"ל דיש להמליץ כאן "משנה ראשונה" ו"משנה אחרונה" איני יודע מאין ה'ברייטקייט' לבוא ולהחליט דרבינו חוזר בו מדבריו, וכי זוהי השיטה בכל פעם שנמצא סתירה מפורשת בדברי רבותינו - נתלה זאת "במשנה ראשונה" ו"משנה אחרונה"?!

וכל זה ל"ש לומר אפי' אם היה מדובר כאן בשיחה כזו שכל תוכן השיחה אומר "חידוש" גדול שלא מצינו במקום אחר כדבריו שם, אבל באמת אין לשכוח שע"פ נגלה ודאי שה"חידוש" הוא דוקא מה שמבואר בהמאמר בתשמ"ג (וכפי שרואים גם בלשון המאמר שם שמוסיף ע"ז "וי"ל דגם בכל מקום ומקום" ) דהא גם לע"ל שייך ע"פ נגלה החשש דשמא יעבירנו וכפשוט (וכמפורש בדברי הבשמים ראש והמהרש"ם שהבאתי בהערתי) ולא כמו שסיים הת' הנ"ל בסוף הערתו דלע"ל יהי מצב של גזירה א' שבטל טעמה, שזה פשוט אינו נכון.

ואמנם בהערתי השתדלתי לבאר איך שגם אם נאמר שלע"ל יתבטלו בכלל כל ענין הגזירות - ולדוגמא נשואין בשבת וכמבואר בשיחת ש"פ תבוא תשמ"ט. מ"מ אפשר לומר שהגזירה ברבה שאני - עיי"ש אבל פשוט שענין זה שלע"ל יתבטלו כל האיסורים דרבנן הוא דבר חידוש, וממילא מובן שא"א לומר שהמבואר בשיחה דתשט"ו הוא "חידוש גדול מדבריו במקום אחר".

ב. אך עדיין חפשתי לבאר את השיחה הנ"ל שיתאים גם להמבואר בפנימיות הענינים, וע"ז הבאתי את הביאור מהשיחה בנצו"י תשמ"ט שעל פיו אפשר לבאר גם את השיחה דתשט"ו (וכמובן שאם ימצא ביאור אחר מתקבל על הדעת בודאי אשמח לשמעו).

וע"ז בא הת' הנ"ל בד' נקודות להוכח שא"א לבאר ע"פ השיחה הנ"ל שגם לע"ל לא יתקעו בגבולין.

- וראשית כל: כהקדמה לכל מה שית' לקמן יש להבהיר שלא נתכוונתי לומר דמהשיחה עצמה מוכרח שלא יתקעו לע"ל בגבולין וכפי שכתב הת' הנ"ל בכ"מ בדבריו, אלא שלאחרי שמצינו במק"א מפורש בדברי כ"ק אדמו"ר שלע"ל לא יתקעו בגבולין אפשר להשתמש עם הביאור דש"פ נצו"י תשמ"ט בכדי לבאר איך אפשר לומר ע"פ פנימיות הענינים שגם לע"ל לא יתקעו (ולא רק גם אלא בעיקר אז, וכמבואר שם בשיחה דתשט"ו), אבל פשוט שעצם הביאור דתשמ"ט אינו מחייב שלע"ל לא יתקעו הגבולין. -

וטענתו הראשונה "בהערה 10 בשיחה מצטט דברי הלקו"ת שבביהמ"ק הראשון תקעו גם במדינה - והגע בעצמך: לאחר שמזכיר שבביהמ"ק הראשון תקעו גם בגבולין - יסיים השיחה במשמעות שבבהמ"ק השלישי (שכפשוט נעלה יותר מביהמ"ק הראשון) לא יתקעו בגבולין, ולא יבאר כלום על חידוש כ"כ גדול מופלא ו'מוזר' אתמהה".

הנה ע"ז אשיב בשאלה לאידך גיסא; האם לדעתו הביאור שבשיחה דתשמ"ט מבאר גם הטעם שבבית ראשון תקעו גם בגבולין? דבשלמא לע"ל בודאי שייך לומר (כפי שכתב בכתבתו בכפ"ח) שבכל מקום ומקום יהיה את דרגת הביטול הכי נעלית שמבואר בשיחה בקשר לביהמ"ק - הגילוי דמהו"ע ית' שלמע' מכל תואר וגדר וכו' - אבל בבית ראשון הרי פשוט שא"א לומר כן גם בגבולין (וכמו שלא התפללו שמו"ע בקול רם גם בזמן ב"ר! וכפי שקישר בין הדברים בכתבתו הנ"ל) וא"כ איך נבאר את החילוק בין ב"ר וב"ש לפי המבואר בשיחה דתשמ"ט?!

ועכצ"ל דבאמת הביאור שבשיחה הוא אכן שונה מהמבואר בלקו"ת, דשם כל הביאור מיוסד על החילוק בין ההמשכה שהי' אפשר להמשיך בזמן בית ראשון שהוא למעלה מהתענוג דשבת מצ"ע לבין ההמשכה שהי' אפשר להמשיך בזמן בית שני בגבולין שזה כבר נמשך מצ"ע ואין צורך בעבודתם של ישראל וכו', וכ"ז נתבאר בס"א שבשיחה דתשמ"ט.

ולאח"ז בסעיף ב' הרי שואל על הביאור הזה דאיך יתכן שבר"ה שחל בשבת יחסר הענין שהכתרת המלך צ"ל ע"י עבודה דוקא, וע"ז בא כל הביאור שבשיחה שמבאר באו"א מהמבואר בלקו"ת את הטעם שאין תוקעין בשבת, וכמו"כ מבאר באו"א את החילוק בין התקיעה במקדש, ואי התקיעה בגבולין, ואכן לפי הביאור שבשיחה כשלעצמו אין מקום לחלק בין בית ראשון לבית שני.1

וממילא לפי"ז יש מקום לומר שגם בביהמ"ק השלישי יש חילוק בין מקום המקדש ובין כל העולם כולו (אבל אינו מוכרח וכנ"ל דודאי יש גם מקום לאידך גיסא) ולכן אין כל קושיא מזה שבהערה 10 שנמצאת בס"א הזכיר שבב"ר תקעו גם בגבולין - לזה שבהמשך השיחה מבאר ביאור שלפיו יש מקום לומר שגם בביהמ"ק השלישי לא יתקעו בגבולין - דהרי בהערה 10 דובר על הביאור שבלקו"ת, ולאח"ז בא ביאור שונה שלפיו הרי אין חילוק בין ב"ר וב"ש וכנ"ל.

ג. וכהנ"ל הוא גם מענה על טענתו השניה של הת' הנ"ל. שבהערה 5 בשיחה "מציין למאמר זה עצמו של ליל ער"ה התשמ"ג!" ומהסימן קריאה זה נראה כאילו שבשיחה צויין לשורה הזו שבמאמר דתשמ"ג דבכל מקום יתקעו לע"ל?! ובאמת הרי זה מופיע - כנ"ל - בס"א בשיחה כשאומר שמבואר בזה בדרושי חסידות הביאור הידוע בקשר לתק"ש, ומציין בהערה 5 ללקו"ת ולסדור ולמאמר הנ"ל שבהם מבואר תוכן הביאור הנ"ל מלקו"ת, וע"ז בא השאלה לאח"ז מסעי' ב, ולאח"ז בא ביאור שונה מכ"ק אדמו"ר ממה שהוא עצמו ביאר שם בתשמ"ג. כך שאין מזה כל קושיא.

עוד שם בטענתו השניה שלפעמים רבות בשיחות "מתעלם" מחידוש שחידש בשיחה קודמת וכו' עיי"ש. אך באמת כבר כתבתי בהערתי בגליון דר"ה שלולא השיחה דתשט"ו לא הייתי בונה על יסוד מה שלא הוזכר בשיחות וכו' את החידוש שבמאמר דתשמ"ג - שיש כאן איזה מקום לומר שלא יתקעו בגבולין כיון שהוא מפרש במאמר שכן יתקעו אבל לאחרי שראיתי את השיחה דתשט"ו (וכמובן כשאינני מסכים להגדרה "דברים שמצינו באופן מעורפל") אז אמרתי הלא דבר הוא שאף שכ"ק אדמו"ר ובפרט בהשנים האחרונות (כוונתי לא רק לנ"א ונ"ב) לא חס בדברים כשמדבר על ההפלאות שבזמן הגאולה וכו', וכאן שישנו חידוש גדול לדעת רבינו שלע"ל יתקעו בכ"מ (וכנ"ל שע"פ נגלה זהו החידוש ולא היפך) וכשמדבר בזה בהשיחות (גם לאחרי אמירת המאמר דתשמ"ג) אינו מזכיר כלל בהברכה וכו' שאז יתקעו בכ"מ ללא שום הגבלות וכו' ורק מזכיר ירושלים וביהמ"ק!

ולהעיר נקודה עיקרית שלא הדגשתי בפירוש בהערתי, שלא התכוונתי רק לזה שלא הוזכרו בפירוש גבולין. וכפי שהבין מדבריי הת' הנ"ל. אלא לזה שגם ירושלים הוזכרה, דממנ"פ או שיזכיר כפי שהיה רבינו מסיים בהשיחות בד"כ שנזכה לבוא לארה"ק ועיה"ק וביהמ"ק או שיזכיר רק בית המקדש ששם באמת התקיעות בתכלית השלמות עם חצוצרות וכו', אבל למה הזכיר ירושלים ולא שאר מקומות. ולכן יש כאן איזה משמעות שכוונתו לשי' הרמב"ם (וב'הערות וביאורים' גליון תשפד (ש"פ לך לך ש.ז.) ביארתי איך שאין זה רק שי' הרמב"ם ע"ש) שלא רק בביהמ"ק היו תוקעין אלא גם בירושלים, והיינו שרוצה להזכיר בשיחה לא רק את עצם הענין שיתקעו לע"ל בשבת אלא הוא גם מחפש היכי תימצא איפוא יוכלו לתקוע בנוסף לביהמ"ק עצמו, ולכן זה שאינו מזכיר כלום חוץ מירושלים לפענ"ד אומר דרשני! וא"א לפטור סתם בטענה ש"רק מזכיר את הענין בקצרה" כטענתו של הת' הנ"ל.

וזה גם מענה לטענתו השלישית דמצד ש"יעלו לרגל איך צורך כ"כ להתייחס למה שיהיה בגבולין" - דלפי"ז הרי גם אין צורך להתיחס לירושילים דהרי גם לשי' הרמב"ם שתוקעים בירושלים פשוט שהענין דחצוצרות וכו' הוא רק "לפני ד'" במקדש וא"כ בודאי שכולם ישמעו את התקיעות בביהמ"ק, ולמה צריך להזכיר גם את ירושלים?!

ד. ובסוף דבריו ממשיך לגבי מה שחלקתי גם בנוגע להזמן דלע"ל בין הביהמ"ק לגבולין "הנה מבואר בכ"מ שהגילוי שיהיה בביהמ"ק יתפשט בכל העולם כולו (ראה קונט' ענינה של תורת החסידות ועוד במקומות רבים)".

הנה מדבריו יוצא שאין שום מקום לחלק בתוקף ועוצם הגילוי בין הביהמ"ק לבין כל העולם כולו, ופשוט שזה אינו, דודאי בהרבה מקומות מדברים בכללות על הגילוי דלע"ל בלא שום חלוקי מקומות ומדרגות וכו', ולאידך ישנם מקומות רבים שמדברים על עילוי מיוחד ששייך בעיקר למקום המקדש וכיו"ב, ואף שהארה מזה תתפשט בכ"מ אבל אינו בהכרח באותו תוקף וכו'. וע"ד עתידה ירושלים שתתפשט בכל א"י, וא"י בכל העולם וכו' ולא נאמר אפי' על ירושלים שתתפשט בכל העולם כולו, וכ"ש על מקום המקדש.

וכאמור לא אמרתי מעולם שלפי הביאור בשיחה מוכרח לומר שזה דוקא בביהמ"ק ולא בגבולין, אלא שיש מקום לחלק עכ"פ בתקופה הראשונה - ע"פ הביאור שבשיחה ואין זה פשוט כ"כ כפי שנקט בכתבה, והגילוי הזה שמבואר בשיחה בנוגע לביהמ"ק יהיה בכ"מ תיכף ומיד.

ואציין עוד ראי' פשוטה ודוקא מקונטרס ענינה של תורת החסידות שמשם בא הנ"ל להוכיח שאין מקום לחלק לע"ל, דבסעיף ד' (שלשם כוונתו בהציון) כותב "שתוכן ענינים אלו יתחדש לא רק בעולם הזה אלא בכל העולמות כי ההנהגה בעולמות העליונים הוא כפי סדר ההנהגה בעוה"ז" וכו' ולעומת זה ראה בהמשך תער"ב ח"ב עמ' תשפ"ב שמחלק בין ימוהמ"ש לתחה"מ שבימוה"מ לא יהי' הגילוי לכללות הנשמות שהיו בעולם כ"א להנשמות שיהיו בעת ההוא בעולם" משא"כ בתחה"מ ע"ש. והיינו שיהי' חילוק בין הגילוי שבעוה"ז להגילוי שבעולמות עליונים, ועכצ"ל דכו"כ דרגות בזה, ואין להאריך בדבר הפשוט.

ומ"ש "ובפרט כמו שכתבתי שם בכפ"ח שבלקו"ש חל"ה ע' 197 מבואר (לכאורה) אותו ביאור נפלא שבשיחה ביחס לתק"ש שבביהמ"ק בר"ה שחל בשבת ביחס לכל שמונה עשרה שבכל יום רגיל מזמן הגאולה וא"כ מובן שכ"ה גם בנדו"ד".

הנה בשלמא אם בשיחה היה חיבור בין הדברים היה מקום לטענתו אבל מזה שהוא חיבר ביניהם בכתבה מהי הקושיא עליי? פשוט שגם בזה יש כו"כ דרגות ויש דרגה דישנה בכל יום חול רגיל דזמן הגאולה וזה שייך בכ"מ, וישנה דרגה יותר נעלית השייכת להגילוי דתק"ש בר"ה שחל להיות בשבת ובזה יש מקום לחלק בין מקום המקדש לגבולין (או שמא לדעתו כיון שבכללות יש שייכות בין הביאורים אז באמת אין שום חילוק לע"ל בין הגילוי של "יום חול רגיל" לר"ה?! ולהעיר שגם בנוגע לעבודת בנין המלכות מבואר בדא"ח דישנו בכל יום, ומ"מ אינו דומה לבנין המלכות שבר"ה).

וכמדומני שבזה סרו כל השגותיו, ואם ישנם עוד איזה נקודות שלא נתבהרו כל צרכם, או השגות חדשות, בודאי לא ימנעו מלפרסמם.


1) ולא שרבינו כאן "חולק" על אדמוה"ז הסובר שהגזירה דרבה התחילה רק בזמן ב"ש, אבל הביאור אינו מחלק כלל בין ב"ר לב"ש.

ואמנם אותם ראשונים ואחרונים (שחלק מהם הזכרתי בהערתי הנ"ל) הסוברים שגם בזמן ב"ר היתה הגזירה דשמא יעבירנו בקשר לתק"ש, ועד"ז שי' הירושלמי שסובר שאין תוקעין בגבולין מה"ת ובודאי אינו מחלק בין ב"ר לב"ש, נוכל לבאר את דעתם ע"פ פנימיות הענינים דוקא לפי הביאור שבשיחה דתשמ"ט וכיו"ב, ולא לפי הביאור שבלקו"ת -

ובאמת ישנם עוד ביאורים בדא"ח בקשר לתק"ש בר"ה שחל להיות בשבת (וראה שיחת ג' תשרי תש"מ שמצינו בענין זה בדא"ח ביאורים מן הקצה אל הקצה, עיי"ש) שלפיהם ג"כ אין מקום לחלק בין ב"ר וב"ש - ולדוגמא המבואר בד"ה "תקעו" תש"ז, ותשמ"ז, דבשבת אין תוקעין "לפי שבשבת אין העבודה באופן דשבירה ובירור דבשבת בורר אסור וכו', ומ"מ במקדש היו תוקעין גם בשבת לפי שבמקדש הרי היש הוא כתיקונו, שהוא במקום היותר מובחר, והיינו שהגשמי הוא כדבעי" וכו', ומסתבר לומר שלכן גם לא הוזכרו באותם מאמרים (וכמו שלא הוזכר בהביאור של כ"ק אדמו"ר בשיחה דתשמ"ט) שום חילוק בין בית ראשון ובית שני.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות