בקונטרס "הלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם" (סה"ש תשנ"ב ע' 27 ואילך), מחדש חידוש גדול בשיטת הרמב"ם בענין תכלית ושלימות השכר דלע"ל, וז"ל (סעיף יו"ד) - בדברו על שתי ההלכות בסיום ספרו של הרמב"ם:

"... בהלכה ד' כותב "לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח .. אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה .. כדי שיזכו לחיי העולם הבא כמו שביארנו בהלכות תשובה", ששם מבאר בארוכה שהטובה בעוה"ז, עד לשלימותה בימות המשיח, היא, בשביל שלימות העבודה דקיום התומ"צ, כדי לזכות למתן שכרן של מצוות בעולם הבא; משא"כ בהלכה ה', שמוסיף ענין חדש בנוגע ל"אותו הזמן" שיהי' בתקופה השני', אינו כותב שמעמד ומצב זה הוא בשביל איזו מטרה ותכלית, "כדי כו'".

"ויש לומר הביאור בזה:

"בתקופה הראשונה דימות המשיח, בזמן ד"היום לעשותם" בתכלית השלימות (שאודותה מדובר בהלכה ד') - כיון שישנו ציווי להאדם, מודגשת בעיקר התועלת של האדם ע"י קיום המצוות, מתן שכרן של מצוות, "כדי שיזכו לחיי העולם הבא".

"משא"כ בתקופה השני' דימות המשיח, כשיחיו המתים - כיון שיתבטל הציווי להאדם, ויתגלה ענינם האמיתי שהם רצונו של הקב"ה, ומצד רצונו ית' יהיו האדם והעולם (בדרך ממילא) בתכלית השלימות, "לא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד .. כי מלאה הארץ דעה את ה' וגו'", מובן, שמעמד ומצב זה אינו בשביל איזו מטרה ותכלית, "כדי כו'", אלא הוא עצמו המטרה והתכלית.

"ועפ"ז י"ל, שגם לדעת הרמב"ם עיקר ושלימות השכר הוא בעולם התחי' (כהפס"ד בתורת החסידות), אלא שלא כתב זה בפירוש, כמו שלא כתב בפירוש אודות התקופה השני' דימות המשיח כשיחיו המתים, כיון שתכלית ומטרת חיבור ספר ההלכות, "שיהיו כל הדינין גלויין לקטן ולגדול בדין כל מצוה ומצוה", נשלמת בסיומה של התקופה ד"היום לעשותם"; ואעפ"כ, כיון שענינו האמיתי של חיבורו הוא "הלכות של תורה", כפי שהם מצד רצונו של הקב"ה - לכן, בהלכה האחרונה, שהיא הסיום והסך הכל דספר ההלכות, רומז הרמב"ם אודות המעמד ומצב דעולם התחי', שאז יתגלה ענינם האמיתי ד"הלכות של תורה" שאינם בשביל האדם ("כדי שיזכו לחיי העולם הבא"), אלא "דעת בוראם", "דעה את ה'", שזהו עיקר ושלימות השכר - שמציאות האדם והעולם בטלה ומכוסה לגמרי ב"דעה את ה'", "כמים לים מכסים"". עכ"ל.

ולפום ריהטא, דרוש ביאור זה לכאו' לתוספת טעם והסבר:

דהנה, ביאור זה חידוש גדול ביותר הוא, שהרי בכמה מקומות האריך הרמב"ם בפירוש שאין השכר הסופי לנשמות בגופים (פיה"מ ר"פ חלק; אגרת תחיית המתים). ולכאו' עכצ"ל כוונת כ"ק אדמו"ר, שבספר היד הכי ס"ל, ובספר היד אכן אינו מאריך ומדגיש כ"כ את השלילה שבשיטה זו. ואם כי האריך בהל' תשובה ע"ד מעלת החיים הרוחניים דווקא שבעולם הבא, הרי אינו שולל שם במפורש את השיטה האחרת, (וראה הלשון בהערה 69 בשיחה שם: "לשיטתו - ש"העולם הבא אין בו גוף וגוי' אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף" (הל' תשובה פ"ח ה"ב), "החיים (ש)באין לו לאדם אחר חיי העולם הזה שאנו קיימים בו בגוף ונפש" (שם ה"ח), ואינו מפרש אודות השכר שלאח"ז, בעולם התחי'" - היינו, ש"אינו מפרש", אבל לאידך, גם אינו שולל), ולכן אפשר לחדש ולומר כך בספר היד, שלמסקנה ס"ל כהכרעת תורת החסידות.

אך באמת שג"ז אינו מובן לכאו'. כי אף שאינו שולל בצורה מפורשת השיטה ששלימות השכר תהי' לנשמות בגופים, הרי מכלל דבריו בספר היד ("מכללא איתמר") כן משתמעת שלילה ברורה של שיטה זו. - בהל' תשובה כותב על חיי עולם הבא הרוחניים, ש"היא הטובה האחרונה שאין אחריה הפסק". וכן כאן בהל' מלכים, כשמדבר על ימות המשיח, חוזר ומדגיש שהתכלית היא חיי העולם הבא - "כמו שביארנו בהלכות תשובה", הרי שוב מדגיש שזהו הדבר האחרון שאין למעלה הימנו.

(וראה מ"ש אשתקד, ב'הערות וביאורים' גיליון תשצא, בביאור הטעם שבכלל כתב הרמב"ם ע"ד החיים הרוחניים של עולם הבא, דלכאו', מה ענינם לספר ההלכות? - אך גם לפמשנ"ת שם עדיין חסר ביאור, אם אכן ס"ל שהתכלית האחרונה היא כן עולם התחי' נשמות בגופים, כחידושו של כ"ק אדמו"ר כאן, מדוע חוזר ומדגיש כאן בהל' ימות המשיח על כך ש"נתאוו לחיי העולם הבא", שבזה נותן מקום גדול לטעות שזוהי המטרה הסופית - ולא עולם התחי' לנשמות בגופים?)

ואולי יש לבאר בזה, ע"פ דברי כ"ק אדמו"ר במק"א (מאמר ד"ה זה יתנו, ש"פ משפטים, מבה"ח אדר תשמ"ח - בלתי מוגה), וז"ל: "...ע"י הירידה דהיפך החיים באים אל העלי' הכי נעלית דתחיית המתים, שהם חיים נצחיים שאין אחריהם הפסק, וכפסק תורת החסידות כשיטת הרמב"ן שתכלית בריאת עולם הזה הוא תחיית המתים, כי עיקר השלימות הוא נשמות שבגופים דוקא. [וי"ל עוד, דזה גופא שיש מחלוקת בדבר ה"ז מעין ענין של ירידה, כמבואר באגה"ק בביאור הרע"מ דזה שפנימיות התורה נק' עץ החיים הוא משום שלית תמן לא קשיא ולא מחלוקת כו', ודוקא מחלוקת זו שהיא בחי' ירידה מביאה את המסקנה שזהו העילוי דתחיית המתים]". עכ"ל.

והיינו, שזה גופא שקיימת שיטה שלא ס"ל שעיקר השלימות היא נשמות בגופים דווקא, היא כדי לחזק את המסקנה שתכלית השכר היא כן לנשמות בגופים. "דוקא מחלוקת זו שהיא בחי' ירידה מביאה את המסקנה שזהו העילוי דתחיית המתים". ועפ"ז יובן בנדו"ד, שאף שהרמב"ם ס"ל למסקנה (בספרו היד) שאכן שלימות השכר הוא לנשמות בגופים, רומז זאת רק בהלכה האחרונה, בעוד שבכל הספר נותן דווקא את ההדגשה לכיוון האחר של נשמות בלי גופים - כי ע"י הדגשה הפוכה זו שבכל הספר, מתבטא העילוי המיוחד של תחיית המתים שע"ז מרמז בסוף הספר.

ויל"פ הדברים, בדרך אפשר:

הטעם למסקנת החסידות שתכלית ושלימות השכר יהי' לנשמות בגופים דווקא, הוא (כמבואר בכ"מ - ראה סהמ"צ להצ"צ מצות ציצית פ"א, ועוד, ובפרט בהמאמר ד"ה זה יתנו שם) שמצד גדולתו האין סופית של הקב"ה אין מניעה להתגלות גם לגוף הגשמי בעולם הזה התחתון. דאליבא דהשיטה ששלימות השכר יינתן לנשמות ללא גופים, הרי זו הגבלה כביכול בהתגלות דלע"ל, ולכן פוסקים כהשיטה ששלימות השכר יהי' נשמות בגופים, כי אדרבה, גילוי הסובב דלע"ל יכול להתגלות גם בעוה"ז התחתון, ונעוץ תחלתן בסופן וכו'.

כלומר: בזה שהגילוי יהי' לנשמות בגופים, בא לידי ביטוי גודל הגילוי שאין לו כל הגבלות. ועפ"ז יובן, שככל שמדגישים יותר את נחיתות הגוף ועד כמה אין הוא מסוגל לקבל גילוי אור אלא דווקא הנשמות כמו שהן מופשטות מהגוף וכו', הרי זה מוסיף ומדגיש את החידוש הגדול של עולם התחי', שאז יהי' גילוי ד'נמנע הנמנעות', ומצידו יוכלו גם נשמות בגופים לקבל את הגילוי הגדול.

אם מלכתחילה לא היתה מחלוקת ושקו"ט בדבר, אלא הי' הדבר פשוט שתכלית שלימות השכר היא לנשמות בגופים - שוב לא הי' בזה רבותא מיוחדת, ולא היו מבחינים בגודל החידוש דעולם התחי'; דווקא כאשר מבינים עד כמה הגוף מצ"ע אינו מסוגל לקבל גילוי זה, ועד כדי שיש השוללים לגמרי אפשרות זו ומכריחים שתכלית השכר תהי' דווקא לנשמות בלא גופים - אז מתקבלת המסקנה שהשכר כן ינתן לנשמות בגופים כחידוש מפתיע, שאכן מבטא את גודל העילוי והעדר ההגבלה שבאותו גילוי של עולם התחי'.

ומזה יובן בנדו"ד, דברי הרמב"ם בספר היד; אם מלכתחילה הי' רומז הרמב"ם להמעמד ומצב דעולם התחי', לא הי' מודגש בזה כ"כ גודל העילוי שבזה; ולכן מתחילה מקדים ומדגיש שמצד רצונו של הקב"ה כמו שנותן מקום למציאות האדם הרי שתכלית השכר היא דווקא החיים הרוחניים, כי במציאות האדם כמו שהוא מצ"ע, אין הגוף יכול לקבל את הגילוי דלע"ל. ודווקא לאחר הדגשה זו, בא ורומז לגילוי הנפלא שיהי' לע"ל, דאע"פ שמצד מציאות האדם מופרך שהגילוי יהי' לנשמות בגופים, הרי כאשר יתגלה רצונו של הקב"ה כמו שהוא בעצמותו ית', 'נמנע הנמנעות', יוכל להיות גם דבר מושלל זה. ולפ"ז מובן, כיצד "דוקא מחלוקת זו שהיא בחי' ירידה היא המביאה את המסקנה שזהו העילוי דתחיית המתים".

ויש עוד להאריך בזה, והעיקר שנזכה בקרוב ממש לראות כ"ז במוחש, "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

*) לכבוד סיום הרמב"ם מחזור הח"י ביום ה' ט"ז טבת, והתחלת מחזור הי"ט.