E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
ש"פ ויחי - שבת חזק - תשס"א
לקוטי שיחות
אבנים, אבני שיש ולבנים
הרב שמואל זאיאנץ
ר"מ בישיבת תות"ל - מאריסטאון

בלקו"ש ח"ו ע' 15 כותב כ"ק אדמו"ר אודות החילוק בין אבנים ללבינים: אבנים היא בריאה בידי שמים, ולבינים נעבד ע"י בנ"א. וע"כ החילוק ביניהם - דאבנים שהן בריאה דבידי שמים, מרמז על דרגא גבוה בקדושה, ולכן הוצרכו לבנות בביהמ"ק (לכתחילה) מאבנים, משא"כ לבנים שהיא מעשה ידי אדם, מרמזים על רשות, ושתלוי בידי בנ"א מה לעשות ממנה (קדושה או ח"ו להיפך).

וממשיך: "...וואס דערפון געפינט מען, אז דער איסור השתחוייה בפישוט ידים ורגלים איז גילטיק דווקא ביי רצפת אבנים או ניט ביי רצפת לבנים - ווייל דער דאזיקער איסור איז מצד דעם טעם וואס אין אן אנדער ארט טאר ניט געטאן ווערן א זאך וואס איז בדוגמא צו דעם וואס מען טוט אין בהמ"ק - השתחוי', און וויבאלד אז לבנים מצ"ע פארמאגען ניט קיין אנדייט אוף אן ענין פון קדושה, איז דעריבער די השתחוי' אוף רצפת לבנים ניט קיין דוגמא צו דער עבודת השתחוי' אין בהמ"ק...".

ועל מה שכ' "ניט ביי רצפת לבנים" מציין בהע' 30 למג"א קלט סק"כ. הנה שם כ' שבנוגע לאבני שיש חולקים מהריב"ל (אוסר) וכנה"ג (מתיר).

ובנוגע ללבינה, כותב בפשטות - בלי מחלוקת - דאין איסור דלבינה אינו אבן וככתוב "ותהי הלבינה לאבן", ושכן משמע ברמב"ם הל' ע"ז והמריב"ל.

והנה הדעת תורה ועד"ז הארחות חיים (ספינקא) ציינו לרמב"ם הל' טו"צ פי"ד ה"ח "הלבנים והשיש אינם חשובים כאבנים".

אבל המג"א הנ"ל שכ' על לבינה דמשמע מהריב"ל הנ"ל דסובר שאסור בשיש ומתיר בלבנים, ואינו סובר שזה בדומה לט"צ.

ולפי מ"ש לעיל מלקו"ש י"ל: דדוקא לבנים שהיא מעשה בנ"א אינו דומה לאבנים, אבל אבני שיש שהיא בריאה בידי שמים ושייך לדרגא בקדושה (שדומה לביהמ"ק) לכן שייך האיסור בזה (ולהעיר מגמ' חגיגה ד' יד על "אבני שיש טהור" ובמובא גם בדא"ח אודות מעלתו על שאר אבנים).

לקוטי שיחות
לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיוה"כ
הרב ישכר דוד קלויזנר
נחלת הר חב"ד, אה"ק ת"ו

בלקו"ש חי"ט (ע' 80 ואילך) מבאר מ"ש במשנה (סוף תענית כו, ב): "אמר רשב"ג לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים (וי"ג - בנות ישראל) יוצאות בכלי לבן שאולין.. וחולות בכרמים, ומה היו אומרות.. " - ובברייתא שם (לא, א): "יפיפיות שבהן מה היו אומרות תנו עיניכם ליופי כו' מיוחסות.. אומרות תנו עיניכם למשפחה כו' מכוערות.. אומרות קחו מקחכם לשום שמים כו'".

ומבאר (בס"ו): "עם איז מובן ופשוט, אז דאס וואס בנות ירושלים יוצאות כו', אין די טעג פון טו באב און יוהכ"פ, איז געווען אן ענין פון קדושה; איז במילא אויך מובן, אז זיי האבן דאן ניט געמיינט ארויסברענגען זייערע גשמיות'דיקע מעלות (יופי, עשירות א.ד.ג.) כשלעצמן - נאר אזעלכע מעלות וואס ע"פ תורה זיינען זיי ראוי צו זיין א טעם וסיבה צו שידוך ונישואין.. ולדוגמא דאס וואס די "יפיפיות" זאגן "תנו עיניכם ליופי", מיינען זיי די מעלה האמיתית (הרוחנית) אין דעם, ווארום יופי גשמי נעמט זיך פון יופי רוחני...". עכ"ל עש"ה.

ולפי"ז נראה לבאר מ"ש בגמ' (קידושין מט, ב): "עשרה קבים יופי ירדו לעולם, תשעה נטלה ירושלים, ואחד כל העולם כולו", ע"כ. דלכאורה למה דוקא ירושלים נטלה ט' קבים?

וי"ל עפ"י מ"ש התוס' (תענית כז, א ד"ה הר כו'): דיה ירושלים שנקרא על שם אברהם שקראוהו הר ה' יראה (בראשית כב), והעיר הי' נקרא כבר שלם, כדכתיב (שם יד) "ומלכי צדק מלך שלם", ונקרא ירושלים על שם יראה ועל שם שלם", עכ"ל. והשתא דיופי רוחני הוא גורם וסיבה ליופי גשמי, מובן למה דוקא ירושלים - ירא שלם - נטלה ט' קבים יופי (גשמי), וא"ש.

ועייג"כ בלקו"ש ח"א (עמ' 109): "וועגן דעם שכר וועלכן מען באקומט דורך דער עבודה פון אשר - זאגט אויף דעס דער מדרש (ב"ר צח, טז. שם עא, י).. "מאשר שמנה לחמו - שהוא מעמיד בגדי שמונה". אזוי טייטשט אויך רש"י (אין צוויטן פשט) אויפן פסוק "יהי רצוי אחיו", שהיו בנותיו נאות כו' נשואות לכהנים גדולים .. (וועלכע גייען מיט שמונה - אכט בגדים). וואס פאר א שייכות האט בנות נאות צו כהנים גדולים? מוז מען דאך זאגן, אז דער ענין פון שיינקייט דא סיינט א רוחניות'דיקע שיינקייט, וואס איז שייך צו כהונה גדולה", עכל"ק ועש"ה.

והנה בלקו"ש דילן הבין ב' נוסחאות: "בנות ירושלים (וי"ג - בנות ישראל) " - ובהערה 2 כתב: "ראה שנויי נוסחאות למשניות, וש"נ. ולהעיר ממרז"ל עתידה ירושלים שתתפשט בכל ארץ ישראל (יל"ש ישעי' רמז תקג). שה"ש (ו, ד) רעיתי .. נאוה בירושלים. מדרש שה"ש זושא פ"א ע' שמות קרא לירושלים כו' עיר ישראל כו' הר מרום ישראל כו'", עכ"ל. והכוונה בפשטות כאן לתווך בין ב' הגי' "בנות ירושלים" - ל"בנות ישראל" - ואמנם לפמ"ש התוס' (תענית שם) יש להמתיק בזה עוד, דירושלים היינו "ירא-שלם", וישראל הוא שם המעלה "ישר-אל" כידוע.

והנה י"ל דבנות ירושלים אין הכוונה דוקא במקום הגשמי של העיר, אלא גם בכל מקום בעולם שהוא בבחי' ירושלים - ירא שלם, "לא היו ימים טובים לישראל וכו'" - וע"ד פתגם הידוע של כ"ק אדמו"ר הצ"צ נ"ע [לקו"ש ח"ב (ע' 621) ע"ח (ע' 404) ועוד] "מאך דא ארץ ישראל" - וגם מלקו"ש דילן (ס"ו-ח) מבואר דלא מדובר דוקא מבנות העיר הגשמי של ירושלים לחוד, עש"ה.

ולפי"ז נראה לבאר דבר תמוה מאד לכאורה, וכי אין למצוא זמן אחר בימות השנה, שבנות ירושלים יצאו בכלי לבן שאולין .. וחולות בכרמים, ואומרות וכו'? למה בחרו דוקא ביום המקודש ביותר! - וגם למה דוקא ט"ו באב?

אולם יבואר עפמ"ש בלקו"ש דילן, שכולם רצו להדגיש המעלות האמיתיות ברוחניות. ועיי"ש (ס"ח) דאצל ה"יפיפיות" רואים כ"ז בגלוי, ואצל המכוערות: "זיי האבן אויך ניט געהאט אימיצן אנדערש וואס זאָל זיי מחנך זיין כדבעי - און אזוי זיינען זיי "מכוערות" ברוחניות און במילא אויך בגשמיות. - אבער דאס זיינען מכוערות רופט ביי זיי ארויס א תנועה פון מרירות ושפלות וביטול, און ניס קוקנדיק וואס זיי האבן ניט געהאט פון וועמען צו מקבל זיין מעלות נעלות - זינען זיי אליין אויף זיך מקבל עול מלכות שמים - בדרך קבלת עול; ביז דאם גופא רופט ביי זיי ארויס דעס הרגש נעלה וואס זיי זאגן ארויס אין די ווערטער "קחו מקחם לשום שמים", אז זיי ווילן אזעלכע חתנים וואס זיינען אויסן אינגאנצן לש"ש. ניט טראכטנדיק וועגן מעלות וכו'", עכל"ק. ועי' לקו"ש חלק טו (ע' 125) בביאור הגמ' (תענית כ, ב) שמצוין בהערה 21.

ולפי"ז אין לך יום מתאים ביותר מאשר יוה"כ (וט"ו באב) דוקא, שבנות ירושלים יצאו בכלי לבן, וחולות בכרמים ואומרות וכו' - שהרי דוקא בזמן ש"עיצומו של יום מכפר" (שבועות יג, א) - [וזהו אפי' לדעת רבנן (שם כמבואר בלקו"ש ח"ד (עמ' 1149), וח"ז (עמ' 222), וחי"א (עמ' 4 בהערה 36)], מתגלות אמיתית מדריגתן של כל בנות ירושלים - כולל בעיקר מכוערות הנ"ל - "ווייל יו"כ ווערט נתגלה ביי יעדער אידן דער עצמות'דיקער פארבונד פון זיין עצם הנשמה מיט דעם אויבערשטן, און בשעת ס'ווערט נתגלה די מדרגה, פאלן במילא אלע פגמים" (לקו"ש ח"ד (עמ' 1152)).

וגם דוקא ביוה"כ (וט"ו באב) שמתגלה אצל כאו"א בחי' יחידה שבנפש, ה"בחור" יהי' בבחי': "שא נא עיניך וראה (עדמש"נ "שאו מרום עיניכם" - וועט זיין - "וראו מי ברא אלה") - מיט א העכערן און פנימיות'דיקן בליק: זען דעם שורש ומקור פון וואנעט עס שטאמען און קומען אראפ די מעלות (לקו"ש דילן ס"ז)". ועי' לקו"ש חט"ז ע' 339 ס"ה.

וגם בט"ו באב דוקא מתגלה בחי' יחידה שבנפש, וכמבואר בלקו"ש ח"ד (עמ' 1337): "בת"ב נידונו ישראל בגירושין ... היפך ענין נישואין לבעלה הקב"ה. ובט"ו באב, שבט"ו בחודש הוא מילוי הלבנה (וישראל נמשלו ללבנה), הוא זמן הנישואין דישראל עם הקב"ה, ושלימות הנישואין בט"ו באב הוא יותר מבט"ו שבשארי החדשים, כי גודל העלי' הוא לפי אופן גודל הירידה (שבת"ב) שלפני' (ועפי"ז מובנת גם השייכות דט"ו באב ליוה"כ, כי גם ביוה"כ הו"ע הנישואין ובאופן נעלה, כי בא אחרי הירידה בחטא העגל כו' - הערה 4 שם).

וההבנה להשידוכין ולההתקשרות דכנס"י להקב"ה שבט"ו באב הוא - "יוצאות בכלי לבן שאולין": לובן הוא גוון עצמי ובעבודה - רצון פשוט בלתי מורכב בחכמה ושכל כו' - (וגם בזה שווין ט"ו באב ויוה"כ כמבואר ברשימות הצ"צ (על מגילת איכה עמ' 44) שם - הערה 6 שם). ומכיון שהעבודה צריכה להיות בכחות הפנימיים דוקא, בחב"ד וכו' - כלי לבן אלו הם "שאולין", שאין זה מצד עצמם, כי אם, שנמשך להם בדרך שאלה מבחינה שלמעלה מהם - בחינת יחידה", עכ"ל.

והשתא דאתינן להכא, נראה דיתכן מאד, דדוקא בשני ימים אלו - ט"ו באב ויוה"כ - בלבד, היו בנות ישראל יוצאות וכו' וחולות בכרמים וכו' ואומרות וכו', משא"כ בשאר ימות השנה יתכן שהי' אסור הנהגה כזו, כיון שאז לא מתגלים דרגות נעלות כמו בב' ימים הנ"ל. לכן קיים חשש, הן מצד בנות ירושלים והן מצד הבחורים, שאין כוונתם לשם שמים - למעלות האמיתיות ברוחניות, וכיון שכן "אז די אמת'קייט פון די מעלות פון "בנות ירושלים" באשטייט ניט אין "נוי" - די מעלות ווי זיי זעהן זיך בחיצוניות .. ווייל "שקר החן והבל היופי" (ס"ז שם)". ואם לא ישכילו עפ"י תורה שוב אין הנוהג הזה עפ"י תורה כלל וכלל - ועי' אגרות קודש אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע חלק א (ע' רפב ואילך).

ולפי"ז יבואר היטב למה דוקא בדורות הקודמים בלבד היה הנוהג הזה - עיין חידושי הריטב"א (סוף קידושין) - משא"כ בדורות האחרונים שישנו ירידה עצומה, לכן לא קיים מנהג זה (אפילו) בט"ו באב ויוה"כ - וע"ד שמבאר כ"ק אדמו"ר זי"ע (בשיחות תשרי תש"ל) [שערי המועדים - חג הסוכות סי' יח] למה דוקא בזמן התנאים וכו' ישנו בסוכה, משא"כ לכשיתמעטו הדורות שלא יודעים עוד איך לישון כדי שהשינה לא יהי' סתירה למקיפין דבינה. ועיין מ"ש עד"ז ב'יגדיל תורה' - ירושלים גליון יד (ע' 104 ואילך) בענין גילוח שערות נשים עש"ה. וראה בס' 'משבחי רבי' (תש"ס) ע' 62, בענין חומרא של כיסוי המטפחת כאשר כל השערות מכוסות, שאז עדיף מפאה כמובן.

לקוטי שיחות
שינה בסוכה
הרב מרדכי מנשה לאופר
שליח כ"ק אדמו"ר - אשדוד, אה"ק

בלקו"ש חלק כט (עמ' 217-215) בענין השינה בסוכה מבואר בהרחבה איך ששיטת אדה"ז (המיוסדת על פס"ד הרמ"א) היא שמצות ישיבה בסוכה כוללת גם את השינה בסוכה.

אבל, בד בבד, מכיון שעיקר קביעות ישיבתו של אדם נקבע (לא ב"מקום לינה", אלא) במקום אכילתו דווקא - לכן בין שלושת הענינים דאכילה, שתיה, שינה גופא, הרי עיקר ענין הישיבה בסוכה קשור באכילה דווקא, עיין שם בארוכה.

וקצת להבהיר הדברים:

דהנה ידועה שיטת היראים (סימן תכא) שהביאה המרדכי (ועוד) בענין "מצטער פטור מן הסוכה" שהכוונה היא לצער שנולד אחרי שהקים הסוכה מלכתחילה באופן הכשר לגמרי - במקום שראוי לאכול לשתות ולישון בה.

משא"כ כשהקימה במקום שא"י לישן בה ורק אפשר לאכול בה, הרי אף ידי חובת אכילה לא יצא בה ידי חובתו. ונימוקו: חסר כאן ב"כעין תדורו".

וכמוהו כתב המהרי"ל הלכות סוכות ס"ד: ויעשה הסוכה במקום שיוכל להיות תדיר שם הן לאכול שם הן ללון שם, כגון שלא במקום טינופת וסירחון או במקום סכנת ליסטים וגנבים. דאז אפילו ידי חובת אכילת סוכה לא יצא מאחר דאין יכול ללון שם. וראה בהנסמן במהדורת מכון ירושלים תשמ"ט (עמ' שסא) ציון 2, עוד שפסקו כן.

אבל החכם צבי (בשו"ת סי' צד) חלק עליו (על היראים) מכו"כ טעמים ובעיקרון ס"ל ש"תשבו כעין תדורו" לא נסוב על אופן בניית הסוכה וכו', ואם במקרה שיעשה ב' סוכות אחת מיועדת לאכילה והשניה מיועדת לשינה אין כל ספק שאף זו שיועדה לאכילה וא"א לישון בה לא תיפסל כראויה לאכילה וכו'.

והנה אדמו"ר הזקן ולפניו הרמ"א (סתר"מ ס"ד) נקטו למעשה כהמרדכי, ולכן מבאר כ"ק שגם לשיטת אדה"ז מצוות סוכה כוללת גם השינה דסוכה וכו'.

ומ"מ ברור גם לדעת המרדכי שהעיקר היא האכילה בסוכה.

לקוטי שיחות
שתי השליחויות של יוסף נרמזותבשמות "יעקב" ו"ישראל"
הרב מרדכי מנשה לאופר
שליח כ"ק אדמו"ר - אשדוד, אה"ק

בלקו"ש ח"ל עמ' 228 מבאר הא דמנהג ישראל שישנו הפסק של עליה בין קריאת הפרשה בפסוק "וידברו גו' וירא את העגלות גו' ותחי רוח יעקב אביהם" ובפסוק שלאח"ז "ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי גו'" מתחיל ל"רביעי" (או ל"חמישי") שלכאורה הוא הפסק באמצע ענין?

ומבאר שיש כאן ב' ענינים בשליחותו של יוסף: א) הענין הראשון "וירא את העגלות אשר שלח יוסף" הראה ליעקב שיוסף עמד בצדקו גם במצרים - דבר שלכשעצמו אין בו חידוש כ"כ לגבי יעקב שגם הוא הי' שלם בגלותו בבית לבן. ב) הענין השני - שנעשה שליט על מצרים - חידוש גם לגבי יעקב ש"רב עוד יוסף בני חי" שכוחו של יוסף הוא "רב" ו"הרבה ממני", ולכן בא זה כ"עליה" חדשה. עכתד"ק.

וי"ל דעפ"י ביאור זה יומתק היטב [נוסף על מה שאחז"ל שחזרה רוה"ק לשרות עליו] גם השינוי בשם של "בחור שבאבות", שבעוד שבעליה הקודמת הוא נקרא "יעקב" המרמז על דרגא נמוכה, ואילו בעליה השני' (שבה מדבר על הע"י, שנפעל ביוסף וממילא גרם לו נח"ר רב עד ש)הוא מתחיל להיקרא בשם "ישראל".

[לעצם החילוק שבין יעקב ויוסף - אולי י"ל עוד שזהו ע"ד החילוק שבין "משתמרת" (הבבלי) ו"מתברכת" (ירושלמי), והכוונה בנידון-דידן היא לדרגתם הרוחנית (ולאו דוקא ללימוד התורה שלהם), וכמבואר בהשיחה].

לקוטי שיחות
ביקש יעקב לגלות את הקץ
הת' חיים אליעזר זלמנוב
תות"ל - 770

בלקו"ש ח"כ שיחה א לפרשת ויחי (ע' 228 ואילך), מבאר כ"ק אדמו"ר ב"ביקש יעקב לגלות את הקץ". שלכאורה מהו התועלת בזה שרצה לגלות בניו קץ הגלות. ולאידך מהו התועלת בזה שבפועל לא גילה להם.

והביאור בזה, דיעקב ידע שעי"ז שבנ"י יתנהגו כראוי, יפעלו שהגאולה תבוא לפני הזמן הקצוב. והוא רצה שזה יהיה מה שיותר מהר. ולכן "ביקש" מהקב"ה, שיוכל לגלות להם, ולהמשיך להם כח מלמעלה, בתור עזר וסיוע לעבודתם לפעול את הגאולה.

אבל הקב"ה רצה שהגאולה תהיה גאולה שלימה ונצחית, ולכן לא נתן ליעקב לגלות את הקץ, ועי"ז בנ"י יעבדו את עבודתם בבחי' אתעדל"ת בלבד, ואע"פ שזה יקח יותר זמן, מ"מ תהי' הגאולה כראוי.

ביאור נוסף מצינו בלקו"ש ח"י שיחה ב לפרשת ויחי (ע' 168 ואילך), שהסיבה שיעקב רצה לגלות לבניו את הקץ, ה"ז מפני שהוא חשב שהם ראויים לזה והם נמצאים במדריגתו, ומגיע להם "גילוי הקץ". אלא דבפועל לא היו ראויים לזה, אפילו לפנ"כ. - ומה שיעקב רצה לגלות להם, הוא מפני היותו מופשט אז משייכות וממחשבה בעצם, ולכן הרגיש שהם ראויים.

אבל כשירד למדריגתם לגלות להם, פעל בו אז הקשר בהם לדעת שאינם שייכים לזה עדיין.

והנה, אף שב' ביאורים אלו נראים שונים ותוכנם אחר, אבל לחביבותא דמילתא ראיתי לתווכם.

דהנה בהמשך השיחה בח"כ, מקשה הרבי, מה היתה סברתו של יעקב לכתחילה, שהרי ע"י מילוי בקשתו לא תהיה גאולה שלימה (כנ"ל)?

אלא שמבאר (ע"פ חסידות) שיעקב היו מדריגת האצילות, וכבר גמר שלימות עבודתו (שהרי היה אז סמוך למיתתו) וחשב שבניו ג"כ נמצאים במדריגה זו.

וממשיך לבאר שעפ"ז יתאימו ב' הדיעות, שנסתלקה ממנו שכינה, ז"א שהכח ל"השכין" ולהמשיך גילוי זה לבניו נסתלקה ממנו, אבל הוא עצמו היה כבר בשלימות עבודתו ולכן עדיין ידע בעצמו את הקץ.

או ש"נתכסה ממנו" גם הקץ, וזאת בכדי שיכיר מעלת עבודת עצמו.

אלא שבשיחה בח"י מסביר ביאורו רק לפי הדיעה הראשונה (שנסתלקה ממנו רק הכח ולא שנתכסה ממנו הקץ), וצ"ב אם אפשר לתווך בזה גם את הדיעה הב', ויל"ע.

לקוטי שיחות
עבודת הבע"ת - יראה? [גליון]
הרב אפרים פיקארסקי
מנהל ביהמ"ד

במה דשקו"ט בגליונות הקודמים במה שהעיר הרב יי"ק שי' במ"ש בלקו"ש ח"י ע' 83 בהערה 27, בביאור מ"ש בפנים השיחה שדוקא בע"ת יכול להפוך מזדונות לזכיות משום שעבודתו הוא בכח עצמו, עיי"ש. וע"ז מביא בהערה הנ"ל וז"ל: "ויומתק וכו' 'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים' - ועבודת בע"ת הוא בעיקר בקו היראה", עכ"ל. וע"ז שאל הרב הנ"ל דהפיכת זדונות לזכיות הוא ע"י אהבה רבה, וכמפורש בתניא פ"ז, ולא ע"י יראה, ע"כ תוכן שאלתו.

ואולי י"ל בזה, ובהקדים: דהנה ידוע דא' החילוקים בין העבודה בקו האהבה להעבודה בקו היראה הוא, דאהבה ענינו קירוב להדבר הנאהב, משא"כ יראה הוא תנועה של ריחוק מהדבר שיראים ממנו.

והנה יתרון האהבה דבע"ת (אולי) אינו כ"כ בדרגת האהבה עצמה (ז.א. בתוכנה של תנועת הקירוב והעריבות שבמדת האהבה) כי (אולי) יתכן אצל צדיקים (גמורים) אהבה נעלית יותר (מבחי' הנ"ל) - כמו אהבה בתענוגים וכיו"ב. והיתרון והמעלה המיוחדת באהבת הבע"ת הוא כמ"ש בתניא שם (פ"ז) "כי עד הנה היתה נפשו בארץ צי' וצלמות וכו' ורחוקה מאור פני ה' בתכלית ולזאת צמאה נפשו ביתר עז מצמאון נפשות הצדיקים וכו'", שמזה משמע לכאורה שתוקף הצמאון והאהבה (אינו כ"כ מהרצוא והתשוקה להטוב, אלא) הוא מחמת הבריחה מהרע.

[ועד"ז במ"ש בהערה הנ"ל לשון מרז"ל "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", שהגם שתוכן מרז"ל הנ"ל הוא שרק על תומ"צ יש בחירה, ומ"מ ניסחו את זה בל' "חוץ מיראת שמים" (ולא חוץ מקיום התומ"צ), שהכוונה בזה בפשטות שירא (ולכן מתרחק) מלעבור על רצון ה' מחמת יראה (איזשהי). (ואולי אפ"ל שמה שיש לו להאדם איזה "גישמאק" (ואהבה) בקיום התומ"צ, אולי זה כן בידי שמים, ורק מה שהאדם עובד עבודתו הן בסו"מ והן בע"ט, מחמת יראה וקב"ע, זהו לא בידי שמים).]

ואולי זהו הכוונה (לכאורה) בהערה הנ"ל שהצמאון הזה שבא מצד ההרגש, אצל הבע"ת, שמוכרח להתרחק מן הרע, שמביא להפיכת זדונותלזכיות, הוא רק בכוח עצמו, ולא מצד איזה גילוי מלמעלה, הנה כהנ"ל יומתק ע"פ מרז"ל הנ"ל שיראת שמים - ז.א. העבודה לפרוש ולהתרחק מן הרע הוא לא בידי שמים ורק בכח עצמו. וכן אצל בע"ת עבודתו, היינו תוקף האהבה הוא מחמת קו היראה של פרישה ובריחה מהרע ולא מצד קו האהבה - הרגש הקירוב וד"ל.

לקוטי שיחות
נתינת צדקה קודם התפילה [גליון]
הרב יצחק אייזיק הלוי פישער
ברוקלין, נ.י.

א) בהמשך למש"כ בגליון הקודם (ע' 17) בענין נתינת צדקה שקודם התפילה (המבואר ענינה בלוח 'היום יום' ב' כסלו), אי הוי דין והידור בהתפילה, או דהוי דין והידור במצוות צדקה - ילה"ע דלכאו' אינו מובן, דמהיכי תיתי דהוי הידור בצדקה כשנותנו לפני התפלה, דבשלמא בהשמונה מעלות בצדקה דחשיב הרמב"ם - מובן שפיר ההידור שבזה, כמו המעלה בשנותן להעני קודם שנצרך לזה או שהנתינה היא באופן שהמקבל אינו יודע מזה, ועד"ז בשאר המעלות, מובן שפיר איך הוי הידור במצוות צדקה.

משא"כ ההידור "בהזמן" של הנתינה כמו לפני התפילה אינו מובן לכאורה ההידור והמעלה שבזה. ומסתבר דאינו הידור ב"עצם הקיום" של המצוה, שנאמר ד"גוף" המצווה הוי יותר מהודר, אלא דהוי דין "בהזמן" של המצווה, דהיינו1 דהזמן המסוגל יותר לנתינת צדקה הוא קודם התפילה וראה במכתבי רבינו מזה (מובא בשערי הלכה ומנהג ע' ק"א).

ב) והנה אם נאמר דהענין של צדקה שקודם התפילה היא משום לתא דמצוות צדקה, י"ל דאם מטיל הפרוטה לתוך קופת צדקה בודאי עדיף טפי מליתנו להעני בעצמו, כיון שעי"ז אין העני יודע ממי קיבל הפרוטה, כמבואר בשו"ע בסעיף ז (המעלה ב' מהח' מעלות] "הנותן אינו יודע למי נתן והמקבל אינו יודע ממי קיבל".

וכן מבואר בש"ך (או"ח יו"ד) דכ"ש אם נותן לקופה של צדקה עדיף טפי, משא"כ אם נאמר דהוי דין בתפלה י"ל דליכא מעלה בזה שנותנו לקופת צדקה - ואדרבה גרע טפי [עפ"י המבואר ב'היום יום'] כיון שעי"ז אינו מוסיף חיות להעני [בשעתו עכ"פ], משא"כ כשנותן הפרוטה להעני בעצמו - ניתוסף אצלו חיות, ובודאי עדיף טפי2.

והנה הש"ך (באו"ח יו"ד) ממשיך דכ"כ הטור בסי' צב דטוב ליתן צדקה קודם התפלה, וכוונת הש"ך היא דלשון המחבר ביור"ד היא "טוב ליתן צדקה לעני", ומלשון זה יש מקום לטעות שצריך ליתן להעני בעצמו ולא לקופת צדקה, ע"ז כ' הש"ך דהלשון באו"ח בסי' צב הוא "טוב ליתן צדקה לפני התפילה", ומדסתם הטור ולא כ' "לעני" - מוכח דא"צ ליתן לעני דוקא וה"ה דיכול להטיל לקופת צדקה - ומוכח בש"ך דגם מצד ענין התפילה א"צ ליתן להעני בעצמו, אמנם עדיין אינו מוכרח מהש"ך דעפ"י הביאור בהיום יום, יכול ג"כ להטיל הפרוטה לקופת צדקה, ומצד שני כן עמא דבר וכן נהג רבינו וכנ"ל, וצ"ע וכנ"ל3.

- ואולי י"ל דסו"ס כיון שהפרוטה הגיע ומוטל בקופת צדקה יתכן תיכף ומיד זכו ביה עניים, והיא מכח הדין דגבאי צדקה יכולים לזכות בשביל העניים (עי' יור"ד סי' רנח ס"ח] כמו דקי"ל שם דהאומר חוב שיש לו ביד פלוני יהיה לצדקה אם אמר כן בפני ג' זכה בו הגבאי מדין מעמד שלשתן, וחשיב כאלו הגיע ליד העניים, ועד"ז י"ל בנידו"ד.

ועדיין יל"ע בזה עוד, ולא באתי בכ"ז רק להעיר.


1) וע"ד דאיתא במג"א בריש הל' חנוכה דנוהגין עניים לסוב על הפתחים בערב חנוכה, ומסיים דיש טעם לזה וראה בפמ"ג שם, ופשוט דאיל"פ דנתינת צדקה בחנוכה הוי הידור בקיום מצוות צדקה, אלא דהוי זמן מסוגל וכו', ועד"ז י"ל בצדקה שקודם התפלה ועדיין צ"ע הטעם לזה.

2) וי"ל בזה עוד נפק"מ דאם נותן פרוטה לעני קודם התפלה והעני אינו רוצה לקבלו, דלפי הביאור שבהיום יום דהמעלה של צדקה קודם התפילה היא משום דעי"ז ניתוסף אצל העני חיות, בזה חסר לכאו' ענין הנ"ל, משא"כ א"נ דהוי דין בצדקה ויל"ע דבשלמא א"נ דקבלת העני מהוי חלק מהמצווה (כידוע דברי הרשב"א דלכן אין מברכין על צדקה, שמא לא ירצה העני לקבל], ליכא ג"כ ענין ליתנו דוקא קודם התפלה, משא"כ א"נ דקבלת הצדקה לא הוי חלק מגוף המצווה, י"ל דאעפי"כ קיים הענין של צדקה קודם התפלה אע"פ שהעני מסרב מלקבל, ואכ"מ (וראה בלקו"ש חל"ד לפ' ראה (ב) הע' 24).

3) ועוד י"ל בזה ע"ד המבואר בתניא פל"ז דבצדקה שאדם נותן מיגיע כפיו, הרי כל נפשו החיונית עולה לד', ומוסיף דגם מי שאינו נהנה מיגיעו, מ"מ הואיל ובמעות אילו יכול לקנות חיי נפשו החיונית הרי נותן חיי נפשו לד'.

- ועד"ז י"ל דכשנותן פרוטה לקופת צדקה אע"פ דלפועל לא הגיעו המעות עדיין להעני, מ"מ כיון דיש לו "האפשריות" ליקח המעות והמעות מיועדות רק בשביל העני. אע"פ דלפועל אינו יכול להגיע להמעות, כיון שהמעות סגורין בהקופה, מ"מ הוי רק כעין ארי' דרביע עליהו. וחשיבי כאילו הגיע להעני, (ועדיין צ"ע אם הדמיון עולה יפה).

לקוטי שיחות
ידיעת איסור ע"י העונש [גליון]
הת' גבריאל הלוי לוין
תות"ל - 770

בהעו"ב גל' תתט (עמ' 18) שם העיר פרופ' א.נ. דבלקו"ש (ח"ה עמ' 155 הע' 39) מביא הרבי מקור לאיסור לבזות אב (ונוסף למצוות כיבוד אב) וז"ל "גם י"ל שהמקור לזה הוא מזה עצמו שחם נענש על מה שבזה את אביו, וכמו המקור לע"ע - לתנא דבי מנשה (ראה סנה' נז, רע"א. תוס' שם)"

והקשה הנ"ל דלכאו' יש להביא מקור לענין כזה שמהעונש לומדים האיסור מגמ' נדה יג, א "א"ר יוחנן כל המשז"ל חייב מיתה, שנאמר "וירע בעיני ה' אשר עשה וימת גם אותה". ולכאו' אדרבה דעת ר' יוחנן נלמדת להלכה, משא"כ בגמ' סנהדרין אשר דעת דבי מנשה היא דעת יחיד. עכ"ד.

והנה בפשטות נראה דקושיא מעיקרא ליתא, דהא ר"י לא הביא מקור לאיסור הוצאת שז"ל אלא לעונש (חייב מיתה), ובגמ' שם הובא זה כהסבר למה ר"א הקפיד בזה כ"כ עד כדי להוציא לעז על בניו. ומה שהעיר שהובא להלכה הנה אה"נ דבעין משפט ציין לרמב"ם סמ"ג טוש"ע, אבל בפוסקים הנ"ל לא הובאו דברי ר' יוחנן אלא עצם האיסור וכן בנו"כ מצויין לנדה ד' לג, ובפשטות הסיבה הוא משום דמכללות הסוגיא (וכן מדברי ר"י עצמו) מוכח דאסור, אבל דוחק לומר דמקור האיסור הוא מפסוק הנ"ל ומלבד בהגהות הגר"א לא צויין (בכ"מ שראיתי) לדברי ר"י (ואף את"ל דכן למדו מר"י בכ"ז). ומשא"כ בסנהדרין שם דמפורש הוא כן.

לקוטי שיחות
כל מעשיך יהיו לשם שמים [גליון]
הת' גבריאל הלוי לוין
תות"ל - 770

בקובץ העו"ב גל' תתט (עמ' 13) העיר הרב י.ד.ק. על מה שהביא בלקו"ש חי"ד עמ' 186 הע' 2 מקור לזה שכאשר יהודים מתאספים צריכים לקשר זה לענין של תורה ו'אידישקייט', דלכאו' יל"ע למה לא הביא מקור לזה (ולא רק "מתאים") מגמ' מגילה (יב, ב) "ביום השביעי כטוב לב המלך ביין, אטו עד השתא לא טב לבי' בחמרא? אמר רבא יום השביעי שבת הי', שישראל אוכלין ושותין מתחילין בד"ת ובדברי תשבחות, אבל עכו"ם כו'".

וכן הביא מס' מגיד מישרים פ' בהר והעיר שלכאו' גם הוא מקור למ"ש בלקו"ש, וכן הביא מ'חיי אדם' כלל מה ס"ד, עיי"ש.

ונ"ל דפשוט הטעם שלא הביא כהנ"ל כמקור, שהרי במקומות הנ"ל מדובר על אכילה ושתי', ובפשטות הוי הטעם משום (אבות ג, ג - הובא בחיי אדם שם) שכל שלחן שלא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים, משא"כ בשיחה הנ"ל שהי' בכינוס ילדים (ולאו דוקא בקשר עם אכו"ש), ולכן הוצרך להביא פס"ד משו"ע שלפיו יתאים ענין זה של קישור ענין של תורה ואידישקייט לאסיפה של יהודים.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות