כתב הרמב"ם (הל' מגילה ספ"ב): "כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר, והרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם. ואע"פ שכל זכרון הצרות יבטלו .. ימי הפורים לא יבטלו, שנאמר וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם".

ובשיחת פורים תשכ"ח (בלתי מוגה), עמד כ"ק אדמו"ר על השאלה: לשם מה הביא הרמב"ם מדרשים אלו בספרו, שענינו אינו אלא "הלכות הלכות"? ומתרץ, שבהבאת מדרשים אלו כיוון הרמב"ם לתרץ קושיא המתעוררת בפשטות בענין פורים ומגילת אסתר - עיי"ש הביאור בפרטיות - כך שיש לייעודים אלו השפעה על הנהגת האדם כבר בזמן הזה.

ולכאורה יש לעיין בעצם הקושיה. דהנה, במק"א (לקו"ש חט"ו שיחה לעשרה בטבת) מבאר את זה שהרמב"ם מביא (סוף הל' תענית) את היעוד שימי הצומות עתידים להתבטל ולהיות לימי ששון ושמחה, ומפרט בזה יותר מאשר בטור ושו"ע (עיי"ש באריכות), שהוא מפני שהרמב"ם ענינו לבאר גם ההלכות של ימות המשיח עצמם; ואם כן, מה קושיה היא מדוע הביא את זה שספרי הנביאים והכתובים עתידין ליבטל, הרי כן מביא הלכות דימות המשיח?!

שוב ראיתי בהדרן על הרמב"ם משנת תשמ"ו (לקו"ש חכ"ז ע' 249 ואילך), שמקשה על יסוד זה עצמו שהרמב"ם מתאר גם ההלכות דימות המשיח, "היאך שייך לומר על ענין הנ"ל (תיאור המצב שיהי' בימות המשיח) שזהו הלכה, מהי הנפקותא בנוגע לפועל מביאור מצב זה"? ומתרץ, "שהחיוב להאמין בביאת המשיח ולחכות לביאתו כולל גם את כל המעלות שיהיו אז". וכמו שמבאר באריכות בהמשך השיחה, ומסכם (ס"י): "...ועפ"ז יובן מה שהרמב"ם מאריך בתיאור מצב העולם שיהי' בביאת המשיח - אף שהתיאור דמצב העולם הוא לכאורה רק תנאי (ענין צדדי) שעי"ז יהי' אפשר קיום התומ"צ בשלימותן - כי בזה שהעולם יהי' במצב כזה - מתבטא השלימות דתומ"צ שפועלים גם בעולם, ולכן נכללים גם פרטים אלו בהחיוב דאמונה בביאת המשיח".

ולכאורה ע"פ ביאור זה, הרי ששוב מובנת היטב הקושיה שבשיחת פורים תשכ"ח. כי, ייעוד זה שספרי הנביאים והכתובים וכו' ייבטלו הוא לכאורה פרט צדדי בענין ימות המשיח, ואי אפשר לומר עליו שבו "מתבטא השלימות דתורה ומצוות שפועלים גם בעולם", ש"לכן נכללים גם פרטים אלו בהחיוב דאמונה בביאת המשיח" (שזה שייך לומר דוקא על המתואר בהל' מלכים בענין "אין להם נוגש ומבטל", "לא רעב ולא מלחמה" וכו' - אבל כיצד זה שכל הנביאים והכתובים יבטלו שייך לזה שהתורה ומצוות פועלים גם בעולם?). ופשוט.

אלא שעפ"ז תתעורר הקושיה לאידך גיסא, בהביאור שבלקו"ש חט"ו שם, ששם גם כן מדובר לכאו' אודות ייעוד צדדי שאינו מבטא את השלימות דתורה ומצוות שפועלים גם בעולם (וכי אם הצומות לא יהיו לימים טובים בב' השלבים המבוארים שם יהי' חסר בשלימות התומ"צ בעולם?), ובכל זאת מבאר שהטעם לזה שהרמב"ם מפרטו הוא מפני שהרמב"ם מפרט גם הענינים דימות המשיח, - דעדיין אינו מבואר מהו השייכות לספר "הלכות הלכות"! ויל"ע בכ"ז עוד.

אופן הלימוד שבירושלמי ושברמב"ם

לפום ריהטא נראה, שהרמב"ם אינו כותב המקור לכך שהנביאים והכתובים עתידים ליבטל חוץ ממגילת אסתר; אך לאמיתו של דבר הרי שהפסוק שמביא בסוף ההלכה "(וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים) וזכרם לא יסוף מזרעם", הוא הוא המקור על זה שמגילת אסתר תישאר בקיומה. וכן הוא בירושלמי (מגילה פ"א ה"ה) - מקורו דהרמב"ם. (וראה שו"ת הרדב"ז סי' תרסו, שמבאר שסיום זה של ההלכה קאי על ב' הפרטים, הן על זה שימי הפורים לא יבטלו - והן על תחילת ההלכה, בענין מגילת אסתר).

אך כד דייקת שפיר, יש הבדל בין אופן הלימוד בירושלמי לאופן הלימוד ברמב"ם. בירושלמי לומד זה מגזירה שווה, "נאמר כאן קול גדול ולא יסף ונאמר להלן וזכרם לא יסוף מזרעם", ואילו ברמב"ם לומד זה מהכתוב "וזכרם לא יסוף מזרעם", היינו מפשט הכתוב ללא צורך להגיע לגז"ש.

ולכאו' י"ל טעם החילוק בפשטות: בירושלמי אומר לפנ"ז שכל הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל, ולומד את זה מהפסוק "קול גדול ולא יסף" - שממנו למדים שדוקא התורה תישאר נצחית, "ולא יסף", למעט נביאים וכתובים. וכיון שכן, הרי כשבאים לומר שגם מגילת אסתר תישאר נצחית, הרי אין מספיק פשט הכתוב של "וזכרם לא יסוף מזרעם" - כי לאחר שישנו מיעוט שדוקא התורה היא "ולא יסף", איך אפשר לומר שכן תישאר מגילת אסתר? ומכח מיעוט זה היינו מפרשים את הפסוק באופן אחר. ולכן צריכים להגיע להגזירה שוה, שאותו פסוק גופא שממנו מיעטנו את כל הנביאים והכתובים, "ולא יסף", הוא עצמו מלמדנו - באופן דגזירה שוה - כי על מגילת אסתר לא חל אותו מיעוט.

משא"כ ברמב"ם, שלא הביא את הלימוד מהפסוק "ולא יסף" למעט נצחיותם של נביאים וכתובים, שוב אינו צריך גם ללימוד מיוחד על זה שמגילת אסתר תישאר, ודי ומספיק בפשט הכתוב של "וזכרם לא יסוף מזרעם"*.