בקונטרס תורתו של משיח (שבועות תנש"א, שערי גאו"מ עמ' קכג) מבאר הרבי, שהשינוי בדעת הסנהדרין, לפסוק כבית שמאי, ולא כפי שעתה ההלכה כבית הלל, הוא משום שבאותה תקופה, ישתנה שיקול דעתם של הסנהדרין להשיג כעומק שיטת ב"ש, שהיו "מחדדי טפי".

ובאות יג שם מוסיף לבאר, שבזמן הזה, מצב העולם הוא שרוב בני אדם אינם שייכים לדרגתם של ב"ש, לשקול ולדקדק דרכיהם בתכלית הזהירות גם מהרע הנעלם, דאדרבה, עי"ז שדוחקים ומרחקים אותם מגבול הקדושה בשעה שניתן לקרבם ולהעלותם לקדושה, ניתווסף כח בלעומת זה, ולכן ההלכה היא כב"ה.

אמנם בימות המשיח שיושלם בירור הטוב מן הרע, יהיו כולם במעמד ומצב ד"השם אורחותיו", לדקדק ולשקול דרכיהם בתכלית הזהירות גם מהרע הנעלם, ועד לשלילת האפשרות דענין בלתי רצוי, יהיה ניתן לדחוק ולרחק גם דברים שיש בהם רע נעלם, ולכן ההלכה תהיה כב"ש.

המשתמע משיחה זו הוא, שהשינוי בהלכה מב"ה להיות כב"ש, הוא ענין שתלוי בנסיבות הזמן, דעתה ודלעתיד לבוא, שבהתאם לכן משתנה שיקול דעתם של הסנהדרין.

אמנם יש להעיר, ששינוי זה קשור עם מטרת ותכלית הבריאה, כפי שמבואר בלקו"ש (ח"ו עמ' 78 הערה 60) ובהרחבה יותר בהדרן על ששה סדרי משנה (תשמ"ח, תורת מנחם הדרנים על הרמב"ם והש"ס עמ' תב) שמחלוקת ב"ש וב"ה אם "בריאת ארץ קדמה לשמים או שמים קדמו לארץ", הוא (לא רק על יסוד פלוגתתם אי אזלינן בתר כוח או בתר פועל, אלא גם) מאי כוונת הבריאה, דלדעת ב"ש הכוונה בהבריאה היא העליה למעלה היינו שהארץ תצא מגדרי ה"ארציות", ותתעלה לדרגת השמים, רוחניות, ועד"ז הכונה בבריאת האדם היא, שיתבטל ממציאותו, וכל ענינו יהיו רק לשמש את קונו.

משא"כ כלדעת ב"ה, הכונה בבריאת הארץ היא שתשאר במציאותה ובגדריה הגשמיים, אלא שהם יהיו ע"פ תורה, ועד"ז הכוונה בבריאת האדם היא, שיהיה במציאותו המושלמת, ואעפ"כ תהיה חדורה בשימושה לקונו.

שעפ"ז ניתן לומר, שהא דנפסקה ההלכה כב"ה בזמן הגלות, הוא, מפני שכדי לעבוד את ה' ית', בתוך גדרי המציאות הגשמית, לעשות לו ית' דירה בתחתונים, נדרש להתעסק בכמה שיותר דברים גשמיים שיכולים להתברר, ע"מ להכלילם בקדושה ולא לדחותם, שהרי בדחיה לא נפעל בהם ענין הדירה לו ית', ולכן ההלכה כב"ה, שאזלי לקולא, אך לע"ל כשיוגמר בירור התחתון, ומציאות הבריאה תצא מארציותה ותתעלה לדרגת שמים – רוחניות, אזי לא יצטרכו לברר יותר ענינים גשמים לעלותם לקדושה, כיון שענין הדירה לו ית' נפעל כבר, ישתנה שיקול דעתם של הסנהדרין לפסוק כב"ש, ויש לקשר ענין זה, עם הנאמר בהמשך תרס"ו (ד"ה תתן אמת, עמ' דש) שעיקר ענין עשית הדירה בתחתונים נעשה דווקא באופן העבודה של יעקב, שעבודתו היא גם כשיש העלמות והסתרים, ואעפ"כ מתייגע עד מיצוי הנפש, לעבוד אותו ית', שאז נפעל השארת השכינה במציאות התחתון כפי שהוא בגדריו, באופן של התלבשות.

משא"כ אופן העבודה של ישראל, היא, שיוצא מגדריו הגשמיים, במתיקות ובעונג אלוקי, להיות מקושר בעצם נפשו באלקות, כניצוץ בפני האבוקה, שהתעסקותו בענינו הוא בדרך מעבר, אזי לא נפעל ענין הדירה, בתוך מציאותו המוגבלת ועבודה זו נדרשת לאחרי שלימות העבודה, כמובאר שם.

שעד"ז הוא כנ"ל בכללות פסיקת ההלכות, דעתה ודלע"ל, שעתה נדרש מצד מטרת הבריאה לעבוד את ה' באופן של שיטת ב"ה, ולע"ל נדרש אופן העבודה דב"ש.