כתב הרמב"ם בהל' מלכים ריש פי"א אודות שלימות התומ"צ שיוחזרו בימות המשיח "ועושין שמיטין ויובלות ככל מצותן האמורה בתורה". ומובן דכל הדינים התלויים בשביעית [שמיטת קרקע, כספים, דיני פירות שביעית וכו'], וכן ביובל [דין עבד עברי, בתי ערי חומה, שדה חרמים, שדה אחוזה, גר תושב, ודיני שביעית – רמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"י ה"ט], יוחזרו בימות המשיח[1].

והנה ברמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"י הי"ג איתא: שלשה דברים מעכבין ביובל. תקיעה. ושלוח עבדים. והחזרת שדות לבעליהן. וזו היא השמטת קרקע. עכ"ל. והנה במ"ש הרמב"ם שג' דברים אלו מעכבין ביובל, פי' בצפנת פענח הל' ערכין פ"ד הכ"ד דלשיטת הרמב"ם אפי' לא קיימו ג' דברים אלו עדיין אסור במלאכת הקרקע והפירות הפקר[2] אבל מובן (גם לפי' הצפע"נ) דלשיטת הרמב"ם אם חסר א' מהג' דברים המעכבים ביובל שוב אינו נוהג שאר הדינים המיוחדים ליובל [ונוהג רק דיני עבודת הקרקע וכו' הנוהגים ג"כ בשמיטה].

והנה יש לעיין אם שייך לע"ל דין עבד עברי שיוצא ביובל, ולכאו' אם אין מציאות של עבד עברי שיוצא ביובל לע"ל בטלו שאר דיני יובל, כי ג' הענינים מעכבין זא"ז, וא"כ איך יקיימו מצוות (המיוחדות ל)יובל לע"ל.

והנה בעבד עברי המוכר עצמו כ' הרמב"ם ריש הל' עבדים "ואין רשאי למכור את עצמו ולהצניע דמיו . . אלא אם כן צריך לאכלן בלבד. ואין אדם רשאי למכור עצמו עד שלא ישאר לו כלום ואפילו כסות לא תשאר לו ואחר כך ימכור עצמו". ומכיון דפסק הרמב"ם בסוף הל' מלכים "ובאותו הזמן לא יהי' שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות שהטובה תהי' מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר ולא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד", הנה לכאו' לא יהי' אז מצב של עניות ובפרט באופן כזה שיוכל למכור עצמו.

[גם בנוגע עבד עברי הנמכר בגניבתו כ' הרמב"ם בהל' גניבה פ"ג הי"א "ואם אין לו קרקע ולא מטלטלין בית דין מוכרין אותו", אבל לכאו' שם יש עוד קושיא דאיך יתכן שיהי' עבד עברי לע"ל הנמכר הגניבתו, כי איך יתכן שיגנוב לע"ל והרי לא יהי' קנאה ותחרות וכו', – וע"ד קושיית כ"ק אדמו"ר בלקו"ש חכ"ד ע' 112 איך יתכן שבמצב דאין קנאה ותחרות וכו' יהרוג גואל הדם כו'. אלא שאפ"ל שיכול להיות בא' שגנב מחבירו בזמן הזה. אלא דא"כ בכדי שנאמר שיהי' היכי תמצא שיוצא ביובל נצטרך לומר דמיירי שנרצע לאחרי ו' שנים ונשאר עבד עד יובל, ודוחק לומר דבזמן ש"לא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד", יהי' מצב שיאמר "אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני לא אצא חפשי", שאינו מעמד ומצב רצוי וכו'.

ובנוגע להחזרת שדות ובתים ביובל אין להקשות איך מצינו ענין החזרת שדות לבעליהן לעת"ל, והרי אין אדם רשאי למכור שדהו וביתו אא"כ העני וצריך למכור רק למזונות בלבד, (רמב"ם הל' שמיטה ויובל פי"א ה"ג), כי דין החזרת שדות נוהג גם במתנה (רמב"ם שם, הי"ט), – וכמפורש בקרא (יחזקאל מו, יז) אודות מתנת הנשיא לע"ל שחוזר בשנת היובל, – והאחין שחלקו (שם ה"כ), ועוד, וגם במקדיש שדה אחוזתו יש דינים התלויים ביובל כמבואר ברמב"ם הל' ערכין וחרמין פ"ד הי"ט ואילך. ועד"ז מה שכתב הרמב"ם בסוף הל' שמיטה ויובל שמקדישין בתי ערי חומה לע"ל – הנה אפי' אם לא יהי' לע"ל מצב של עניות ויהי' אסור למכור ביתו אבל נפקא מינה בנוגע למי שנתן מתנה כמבואר ברמב"ם הל' שמיטה ויובל פי"ב ה"ד].

ולגופו של ענין כבר שקו"ט באם כוונת הרמב"ם במ"ש לא יהי' רעב וכו' פי' שלא יהיו עניים. דלכאו' כיון שפסק הרמב"ם (סופ"ט מהל' תשובה, והל' מלכים פי"ב ה"ב) כשמואל (ברכות לד, ב) שאמר דאין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד שנאמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ (דברים טו, יא), הרי לכאו' מוכח דגם אז יהי' אביון. ובפיהמ"ש להרמב"ם פ' חלק (ששם דבריו דומים מאד לדבריו בהל' מלכים בסופו), איתא בנוגע ימות המשיח "ויהיו בימיו עשירים ואביונים גבורים וחלשים כנגד זולתם"[3]. ובשיחת ק' אור לי"ג אלול תשנ"א משמע שתלוי בב' בתקופות – דבתקופה ראשונה עדיין יהי' מציאות של אביון, משא"כ בתקופה הב'. אבל הפסוק כי לא יחדל אביון וגו' (וכן המדובר בהשיחה שם) הוא בנוגע לצדקה, שבתקופה הא' יהי' שייך ליתן צדקה שזה שייך אפי' אם יש לו לדוגמא קצ"ט זוז וחסר זוז א' (רמב"ם הל' מתנות עניים פ"ט הי"ג, ומובא שם בהשיחה), משא"כ לומר שיהי' מצב של עניות בתכלית ששייך למכור את עצמו לכאו' קשה לומר.

ובפרט עפמ"ש הרמב"ם בהל' תשובה פ"ט ה"א "שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה כגון חלי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן, וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה כגון שובע ושלום ורבוי כסף וזהב כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן", שזה קאי אפי' בקיום התומ"צ כדבעי בזמה"ז, ומכ"ש בימות המשיח, כפי שביאר כ"ק אדמו"ר בההדרן על הרמב"ם תשל"ה ובכ"מ שדברי הרמב"ם בסוף הל' מלכים ("ובאותו הזמן וכו'") הם באופן נעלה יותר מדבריו בהל' תשובה, ואפי' אי נימא שדברי הרמב"ם בסוף הל' מלכים קאי על תקופה הב', ראה בס' ימות המשיח בהלכה ח"א סי' ל"ג וח"ב סי' ע"ב מה שדן בזה ומביא ג"כ משמעויות שונות בשיחות הקודש אי קאי על תקופה הא' או על תקופה הב', אבל מ"מ קשה לומר שבתקופה הראשונה יהי' מצב אצל מישהו של עניות בתכלית עד שיצטרך למכור עצמו לעבד.

ועוד, שאם נמכר כעבד עברי בתקופה הראשונה, לכאו' אינו פנוי לעסוק בתורה וחכמתה כדי שיזכה לחיי עוה"ב, שזהו תכלית ימות המשיח גם בתקופה הראשונה (כמובן בפשטות, וגם בהדרן על הרמב"ם תנש"א הע' 70, אע"פ שמבואר שם בפנים שהלכה האחרונה קאי על תקופה הב', מבואר שם שהלכה הד' שבו כותב הרמב"ם "כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה" קאי על התקופה הראשונה).

(ומ"ש בקרא ביחזקאל שנסמן לעיל בנוגע הנשיא שיתן מתנה לע"ל לאחד מעבדיו, הרי מובן שאינו מדבר בעבד שהוא בגדר ודיני עבד עברי, אלא ע"ד עבדי המלך וכו').

ואפי' אי נימא שבתקופה הראשונה של ימות המשיח יהי' שייך מצב של עוני, הרי מ"מ גם בתקופה השני' יהי' נוהג דין יובל, (כל' הרמב"ם "ועושין .. יובלות" ל' רבים, ומסתבר לומר דגם לפני שנת היובל הא' כבר יבוא התקופה הב' כמבואר בשיחת ש"פ בלק תשל"ג ס"ג), ובפרט שבמצב של זכו - שבאופן כזה תבוא הגאולה עכשיו כדברי כ"ק אדמו"ר הידועים - יהי' מיד התקופה הב' ובמילא לא יהי' שייך מצב של עניות, וא"כ צ"ב באם לא יהי' אז שילוח עבדים איך ינהוג שאר דיני יובל.

ולכאו' י"ל דתלוי בהמחלוקת בהא דאמרינן ששילוח עבדים מעכב ביובל, האם הפי' הוא שאפי' אם אין מציאות של עבדים שישלחו אין נוהג שאר דיני יובל, או שרק באם יש עבדים ואין שולחים אותם אז אינו נוהג שאר דיני יובל, אבל אם אין עבדים שישלחו אין זה מעכב, ראה אנציקלופדי' תלמודית כרך כ"ב ערך יובל ע' קל"ח. ולכאו' י"ל דהרמב"ם ס"ל דרק אם יש עבדים ואין שולחין אותם אז מעכב ביובל, ולפ"ז לע"ל בתקופה הב' דלא יהי' מציאות של עבדים אין זה מעכב וינהוג שאר דיני יובל.