בגליון האחרון (תשצז - ע' 10) העיר הרב שפירא שליט"א במהלך הענינים בשיחה שבלקו"ש חט"ז פ' בחוקותי. - בס"א שם מקשה מה ענין הנסים והנפלאות הגשמיים שמצינו בנוגע ללע"ל, הרי "בתיאור המצב דלעת"ל כתב הרמב"ם "ולא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", ומובן, דכאשר בנ"י יהיו במצב כזה אין חשיבות לנסים ונפלאות הגשמיים הנ"ל שיהיו בפירות הארץ (ובלשון הרמב"ם "וכל המעדנים מצויים כעפר"), ואף שמובן שיש תועלת בדברים אלה, כי כאשר "הטובה תהי' מושפעת הרבה" ה"ז אמצעי "כדי שיהיו (ישראל) פנויין בתורה וחכמתה ולא יהי' להם נוגש ומבטל", מ"מ, למה האריכו חז"ל כ"כ במעלת המעדנים הגשמיים שיהיו לע"ל, כאילו הוי דבר מיוחד ונעלה בפ"ע?"

והתירוץ ע"ז מבואר בסוף סעיף ב, וז"ל: "...ובדרך זו יש לבאר גם בנוגע לעתיד לבוא, שרז"ל מפליאים הזמן דלעת"ל בנסים ונפלאות בגשמיות שיהיו אז, כי גם לעת"ל לא יגיע כאו"א תיכף להשגה נעלית בשכר רוחני, ופשיטא לא לדרגת העבודה דלשמה, עבודה מאהבה, אלא גם אז יהי' סדר העליות מחיל אל חיל, ולא יולד אדם בתכלית השלימות בידיעה והשגת ה' ועבודה מאהבה, ולכן יש צורך בנסים ונפלאות גשמיים, כדי להקדים ולזרזו על קיום התומ"צ".

ולפני ביאור זה (שבסוף סעיף ב) מקדים ביאור שלם (וע"ז הולך ס"ב כולו) בנוגע לשכר המצוות בכלל, מדוע נתפרש בתורה שכר גשמי, ומבאר שכיון שלא כולם יכולים להשיג בשכר רוחני נעלה, ו"התורה על הרוב תדבר", לכן הזכירה השכר הגשמי ששייך לכאו"א - אפילו בדרגות נמוכות, וזה יעודד ויזרז על קיום התומ"צ.

והעיר הרב הנ"ל, שלכאו' הי' יכול לבאר הביאור בנוגע להנסים דלע"ל גם ללא הקדמת כל הביאור בנוגע לענין השכר בכלל. דהיינו: קושייתו היתה איזה מקום יתפסו היעודים הגשמיים לע"ל, וע"ז מתרץ שגם אז יהיו כאלו בתחילת העבודה שהיעודים הגשמיים כן יתפסו מקום בעיניהם, ולהם מזכירה התורה הנסים בגשמיות. ותירוץ זה מובן הוא בפשטות, גם ללא כל הקדמה וכו'! (ועיין בדבריו בקובץ הנ"ל).

ולכל לראש יש להעיר, שהקדמה זו בענין שכר המצוות בכלל, אינה באה (רק) כהקדמה לתירוץ שבסוף סעיף ב, אלא (גם - ובעיקר) כהקדמה לכל הביאור שבהמשך השיחה, ששכר המצוות - וכן הנסים דלע"ל - הוא הביטוי לכך שהתורה נעשית עצם מציאותו של האדם. ופשוט.

אבל האמת, דנ"ל דיש להקדמה זו שייכות גם עם התירוץ דנן, שגם לע"ל יהיו כאלו שהדברים הגשמיים יתפסו מקום בעיניהם - ולכן כותב הקדמה זו כבר לפני תירוץ זה.

ודבר זה מתבאר מתוך סגנון התירוץ גופא, שמבאר ש"גם לעת"ל לא יגיע כאו"א תיכף להשגה נעלית בשכר רוחני, ופשיטא לא לדרגת העבודה דלשמה, עבודה מאהבה" (ההדגשות אינן במקור) - דלכאו', למאי נפק"מ הכא עבודה לשמה מאהבה וכו'? הרי הקושיא היתה שהדברים הגשמיים לא יתפסו מקום, והתירוץ - בפשטות - שיהיו כאלו שכן יתפוס אצלם מקום. ומה נוגע כאן להיכנס לדרגת העבודה, עבודה מאהבה לשמה או עבודה ע"מ לקבל פרס וכו'?

אך הביאור בזה פשוט - אי אפשר לתרץ בפשטות, שיהיו כאלו שהדברים הגשמיים יתפסו אצלם מקום, ולכן כתבה התורה על הנסים הגשמיים דלע"ל, כי עדיין צריך טעם בזה עצמו: לאיזה צורך ייעשו בכלל נסים אז (עבור אלו שגשמיות יתפוס אצלם מקום)?

בסגנון אחר: גם לאחר שנתבאר שיהיו כאלו שנסים אלו יתפסו בעיניהם מקום, עדיין צריך ביאור "למה האריכו חז"ל כ"כ במעלת המעדנים הגשמיים שיהיו לעת"ל, כאילו הוי דבר מיוחד ונעלה ביותר בפ"ע"?

וע"ז הוא שמקדים כל הביאור שבס"ב, שכל שכר המצות הוא ענין חשוב שמהווה חלק בלתי נפרד מתוך כללות עבודת-ה' של כאו"א. שכך ברא הקב"ה את האדם, שלא ברגע אחד יגיע לתכלית הששלימות - עבודת ה' לשמה, ו"לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר - עד שתרבה דעתן"; ודוקא ע"י שעובד בתחילת העבודה ע"מ לקבל פרס, דוקא בדרך זו יגיע בסופו של דבר להשלימות דעבודה לשמה.

ומזה מובן גם בנוגע להנסים הגשמיים דלע"ל, שאין הם רק דבר צדדי וטפל. אלא אדרבה, שכיון שגם לע"ל לא יוולד האדם בתכלית השלימות, ויצטרך להעידוד והזירוז דנסים גשמיים, הרי נסים אלו הם פרט עיקרי בתוך העילויים הרוחניים דלע"ל - שהרי כל זה שיגיעו כולם לתכלית השלימות ד"מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" הוא ע"י ובאמצעות נסים אלו, שיהיו בתחילת העבודה, והם אלו שיביאו לעלי' מחיל אל חיל עד לתכלית השלימות.

במלים פשוטות: בהתירוץ שבסוס"ב שני פרטים: 1) שגם לע"ל יהיו כאלו שהדברים הגשמיים יתפסו מקום בעיניהם, 2) וכיון שכן - הרי הנסים הגשמיים יהיו חלק (חשוב) מעבודת-ה' שלהם. ולצורך פרט מס' 2 זה, מקדים הביאור בענין שכר מצוות בכלל. ואתי שפיר.

ומענין לענין באותו ענין.

בהמשך השיחה מבאר (באו"א) כל ענין שכר המצוות בגשמיות, שדוקא בהם בא לידי ביטוי שהתורה היא "חיינו ואורך ימינו", ולכן כמו שנקודת החיות חודרת בכל פרטי האדם עד להתחתונים ביותר, כך השפעת התורה אינה מוגבלת לחלק הרוחני של האדם אלא משפיעה עד לחלק הגשמי שלו, ועד לדברים הגשמיים שהוא משתמש בהם וכו'.

ולאחרי כל הביאור מוסיף, ואומר, וז"ל: "והנה סיבת הדבר שהתורה היא חיותו ומהותו של האדם, הוא לפי שאורייתא וקוב"ה כולא חד, ולכן, כשם שהקב"ה הוא אמיתית המציאות, שמאמיתת המצאו נמצאו כל הנמצאים, שממנו באו כל המעלות וסוגי השלימות שבכל הבריאה כולה, עד"ז הוא בנוגע לתורה, שהיא מביאה טוב ותועלת בכל הנמצאים כולם, כל סוגי תועלת, הן רוחניות והן גשמיות". עכ"ל.

ולפום ריהטא, כל הוספה זו מיותרת ואין לה מקום (כמו שהקשו כו"כ):

כדי להבין את זה שהתורה פועלת בכל חלקיו הגשמיים של האדם, ואפילו בדברים הגשמיים הנצרכים אליו, מספיק לגמרי זה שהתורה היא עצם החיים שלו, שלכן על ידה נשפעים לו כל הפרטים שבחייו. - ביאור הטעם ע"ז שהתורה היא עצם החיים אינו נוגע כאן (וכמו שבנוגע לחיות הנפש שמשפיעה על כל כחות האדם, אין שום נפק"מ מדוע באמת מנקודה זו מקבל את חיותו, וכל מה שנוגע הוא המציאות בפועל), ובוודאי שאינו נוגע זה ש"היא מביאה טוב ותועלת בכל הנמצאים כולם, כל סוגי תועלת, הן רוחניות והן גשמיות" - שהרי כאן מדובר על זה שהתורה משפיעה לאדם את צרכיו, ולא על השפעתה "בכל הנמצאים כולם"!

ויובן זה ע"פ המשך השיחה, שמבאר הייעוד ד"ועץ השדה יתן פריו", "בו ביום שהוא נטוע בו ביום עושה פירות": "זה שבזמן דעתה .. עובר זמן רב עד שמוציאים פירות, הן בעשבים והן בפירות האילן .. לפי שעניני גשמיות העולם אינם "כלים" כביכול להשפעת הקב"ה .. אינם מיוחדים עם שרשם ברוחניות, השפעת ה'. וזהו החידוש שיהי' לעתיד לבוא בימות המשיח, שלא יהי' הפסק בין הפעולה והצמיחה בגשמיות, לפי שלעתיד יהיו הדברים הגשמיים בהתאחדות עם שרשם ומקורם - דבר הוי'". עכ"ל.

וביאור זה מובן דוקא לפי ההוספה הנ"ל, ש"התורה מביאה טוב ותועלת בכל הנמצאים כולם": אם התורה היתה רק עצם החיים של האדם, הרי הי' זה משפיע לו כל טוב בגשמיות וברוחניות, והי' פועל גם בדברים הגשמיים הנצרכים אליו שיהיו מוצלחים ושלמים - אבל עדיין אין בזה סיבה שפרי העץ יצמח במהירות, שהרי אין לאדם תועלת מיוחדת מזה (וכמו שמצינו לגבי הזמן הזה, שאף שהבטיחה תורה למקיימי התומ"צ מנוחה, שפע וכל טוב, לא מצינו הבטחה שהפירות יגדלו במהירות, כי יכול להיות שפע מופלג גם ללא נס זה); כל זה שהפירות גדולים במהירות הוא ענין בהעץ, בהפרי מצ"ע (לא כחלק מצרכי האדם), וגם זה יהי' לע"ל (לא משום שהתורה היא עצם חיותו האדם, אלא) כיון שאורייתא וקוב"ה כולא חד, ולכן היא מביאה טוב ותועלת בכל הנמצאים כולם.