דעת הסמ"ג דעד שיבוא אליהו לא יעמוד נביא

כתב הסמ"ג בהקדמתו למ"ע וז"ל: "ואחר פטירת משה רבינו עמדו נביאים לישראל . . , ועל ידי כך אמרו הגוים כי הנביאים נתנבאו בתורה חדשה שלהם, לכך שלח להם הקב"ה ביד מלאכי שהוא אחרון לכל הנביאים ואמר שני דברים בסוף דבריו לחתום כל הנבואות הנה אנכי שולח לכם את אלי' הנביא לפני בא יום הגדול והנורא, כלומר הנני אחרון לכל הנביאים וממני עד שיבוא אליהו לא יעמוד נביא, והנני אומר לכם בשם הקב"ה זכרו תורת משה עבדי אשר ציותי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים, כלומר אל יעלה על לבבכם שהנביאים שעמדו לפני נתנבאו בחילוף תורת משה כי כולם לחזק תורת משה באו". עכ"ל1.

[גם הגר"ח2 הקשה על פסוק זה ד"הנה אנכי שולח לכם וגו'" דצריך להבין השייכות בין פסוק זה דהנה אנכי שולח לכם וגו' להפסוק שלפניו "זכרו תורת משה עבדי וגו'"? וביאר ע"פ מה דאיתא בגמ' (יומא ט, ב, סוטה מח ,ב): "משמתו נביאים אחרונים חגי זכרי' ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל", וזהו מה שאמר הכתוב בסיום נבואתו של מלאכי "כי מעתה תסתיים ותסתלק הנבואה מישראל ולא ישאר לנו אלא התורה" ובא להזהיר על שמירתה, וז"ש "זכרו תורת משה עבדי וגו'", הוא מזהיר אותנו כי מעתה עלינו לזכור כמ"ש בתורת משה כי בה כל סמכותנו ושעד ביאת הגואל אין לנו לקבל שום נבואה או נביא, וא"כ צ"ע כיון שנאמרה נבואה ע"י מלאכי דנסתלקה הנבואה מישראל איך תחזור שוב הנבואה לע"ל, והלא לא שייך עוד הך גזה"כ דאליו תשמעון שנצטוינו בזה להאמין לנביא שאומר שהוא נביא מה' (כמבואר ברמב"ם הל' יסודי התורה פ"ז ה"ז עיי"ש), אחרי שיש לנו נבואה מנביא מוחזק שנסתלקה נבואה מישראל, וע"ז באה התשובה בדברי הכתוב הנה אנכי שולח לכם את אלי' הנביא וגו', שהרי הוא כבר נביא מוחזק מקודם ועל ידו תחזור הנבואה לישראל. עכ"ד].

שיטת הרבי בענין נבואה בזה"ז

והנה ידועה שיטתו של הרבי בלקוטי שיחות חי"ד פ' שופטים ב' דאף שאמרו (יומא ט, ב, וש"נ) "משמתו נביאים האחרונים חגי . . נסתלקה רוה"ק מישראל", שמזה משמע לכאורה שא"א שיקום נביא בזה"ז, עכצ"ל דזה אינו, דמפורש בכ"מ בדברי חז"ל שהיתה גם לאח"ז השראת רוה"ק. ועכצ"ל דמה שאמרו "נסתלקה" הכוונה שמאז לא היתה מצויה כמקודם אבל לא שבטלה לגמרי, כלומר דמכיון שאין הנבואה שורה אלא במי שעלה והגיע לכו"כ מעלות גדולות אין בני אדם ראוים לנבואה, אבל לא שנפסק גילוי הנבואה באופן של גזרה מלמעלה, ומדוייק בזה הלשון "נסתלקה" ולא "בטלה" או "פסקה" כהלשון בגמ' שם בנוגע לכמה דברים שבטלו, כי לא בטל ולא נפסק גילוי הנבואה אלא שנסתלק מלמטה כיון שאין בנ"א הראוי לקבלת הנבואה, אבל באם יהי' בן אדם הראוי לקבלתה תשרה עליו רוה"ק ונבואה גם בזמן הזה, ולכן לא הביא הרמב"ם בס' הי"ד שפסקה הנבואה וכו' עיי"ש בארוכה, ועפ"ז מבאר הא דשקו"ט בסוף מסכת זבחים בדיני הקרבה בבמה, דלכאורה מאי דהוה הוה? כי זה נוגע גם בזמן הזה, דאם יבוא נביא ויצוה להקריב קרבן בבמה בזמן הזה, מצווים לשמוע אליו מצד הוראת שעה, עיי"ש בארוכה. וראה גם לקוטי שיחות ח"ב עמ' 588, וחל"א תצוה א' הערה 16 לגבי לבישת אפוד גם לפני ביאת משיח, דגם לאחר הזמן שנסתלקה רוה"ק מישראל שייך ענין הנבואה . . 3.

ויש לעיין אם אפשר לתווך זה עם דברי הסמ"ג הנ"ל שמלאכי ניבא ש"ממני עד שיבוא אליהו לא יעמוד נביא".

קמי שמיא גליא וגדר ההלכה

ולכאורה יש לומר בזה ע"פ מ"ש בלקו"ש חכ"ט פ' שופטים ב' שביאר בארוכה הטעם שהרמב"ם לא מנה שום מספר קבוע במצוות דרבנן, היפך דרכו שבכל דבר ודבר מדייק למנות בפרטיות מספר מדויק וכו', ומבאר בזה משום דכיון שכל הענין של מצות דרבנן הם "מצות שנתחדשו" שיש להם לחכמים לתקן בכח התורה "כדי לחדש הדת ולתקן העולם" (כמ"ש הרמב"ם בהל' ממרים פ"א ה"ב) נמצא שכל ענינם של מצוות אלו דרבנן הם היפך מספר קבוע, שהרי אפשר להיות שיבוא אח"כ שעה שיהי' להם חיוב להוסיף עוד מצוות דרבנן לצורך השעה, ואפילו אי נימא דבפועל עכשיו ליכא מציאות של בי"ד שיוכל לחדש מצוה, מ"מ הרי אכתי יש ההלכה והמצוה שבזה דאם יש בי"ד צריך להוסיף מצוה לצורך שעה, לכן לא שייך למנות "מספר קבוע" במצות דרבנן, וממשיך עוד דאעפ"י שבכמה ספרים מצינו שמנו מצוות דרבנן במספר קבוע והמספר הוא "שבע מצוות דרבנן" שמשלים המספר ד"כת"ר", וזהו בדיוק ובדוקא, מ"מ אין זה סתירה להמבואר לעיל, כי שם מדברים איך יהי' הדבר בפועל, שמלמעלה נקבע שלא יהיו יותר מז' מצוות דרבנן, אבל מ"מ מצד גדר ההלכה שבזה ליכא שום הגבלה ואדרבה אם יש צורך שעה ושייך להוסיף הרי יש חיוב להוסיף עיי"ש עוד.

ולפי זה לכאורה י"ל כן גם בעניננו דאה"נ שכן ניבא מלאכי דעד שיבוא אליהו לבשר הגאולה לא יהי' עוד נבואה - כי לא יהיו ראויים לזה, הנה כל זה הוא מצד נבואה, אבל מ"מ מצד גדר ההלכה שבזה כיון שנבואה לא פסקה ה"ז שייך גם בזמן הזה.

אלא דאכתי יש להקשות, דהרי בהשיחה שם הביא דברי הרמב"ם באגרת תימן: "שזה שאמר בלעם (במדבר כג, כג) כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל, יש בו סוד שמן העת ההיא יש לחשב כמנין שיש מששת ימי בראשית ועד אותה העת ותחזור הנבואה לישראל ואז יאמרו להם הנביאים מה פעל אל, ונבואה זו נאמרה בשנת הארבעים לצאתם מארץ מצרים, ותמצא התחלת החשבון עד אותה העת אלפים ותפ"ח שנה שהסימן בתפ"ח גאולים. ולפי ההקש הזה והפירוש הזה תחזור הנבואה לישראל בשנת ארבעת אלפים תתקע"ו ליצירה" וממשיך שם אודות אחד (שהי' קרוב לזמנו) שניבא כל כו"כ דברים וכולם נתקיימו, ומוסיף: "המופת הזה (המבואר שם לפנ"ז - אודות האיש ההוא שניבא) הוכיח לעיני כל שהוא נביא באין ספק" עיי"ש, וזה אכן סותר למ"ש הסמ"ג שמלאכי ניבא ש"ממני עד שיבוא אליהו לא יעמוד נביא"?

והנה לולי מה שנת' בהשיחה הי' אפ"ל שהנבואה דמלאכי איירי בנוגע לנבואה אחרת לגמרי שהיא באופן נעלה הרבה יותר ממדריגת הנבואה והשראת רוה"ק המדובר בגמ' ובאגרת תימן, ועל מדריגה זו שבש"ס וכו' לא קאי נבואת מלאכי כלל שזה לא יחזור עד ביאת אליהו4, ואין כאן שום סתירה ביניהם, אבל הרבי הרי הוכיח מכאן דגם נבואה ממש כמו בזמן הנביאים לא נתבטל שלכן יכול להיות נביא בזמן הזה שיתיר הקרבה בבמה וחל ע"ז הדין ד"אליו תשמעון", הרי דלא סבירא ליה לחלק?

דרגות שונות בהשראת השכינה

ואולי אפשר לומר בזה, דהנה בהערה 20 שם כתב וז"ל: "ואף שאין זה באותה הדרגא של השראת רוה"ק שהיתה אצל הנביאים [וראה אגה"ק (סכ"ב): "ההיתה כזאת . . אף לגדולי חכמי ישראל הראשונים כתנאים ואמוראים . . כ"א לנביאים ממש אשר היו לפנים בישראל כשמואל הרואה . ."], מ"מ בכללות ה"ז דרגא בנבואה (וכמ"ש שם: "אשר כל רז לא אניס להו ונהירי להון שבילי דרקיע", וגם בהשלילה כותב: "נביאים ממש") וראה בפנים מאגרת תימן". עכ"ל.

שהפירוש בזה הוא, דאף שמוכח מלשון אדה"ז דכל השראת רוה"ק וכו' שהי' אחר זמן הנביאים אינה באותה הדרגא של השראת רוה"ק שהיתה אצל הנביאים ממש, וא"כ מהו הראי' מזמן הגמ' וכו' שנבואה ממש שייכת בכל הזמנים, הלא י"ל דנבואה ממש כבזמן הנביאים אכן פסקה לגמרי? לזה מבאר דאף שאין זה באותה המדריגה של נביאים מ"מ ה"ז עכ"פ דרגא בנבואה ונכלל כ"ז בגדר נבואה, ואילו היתה גזרה מלמעלה שבטלה הנבואה, הי' זה כולל כל מה שנכלל בגדר ענין הנבואה אף שאינה במדריגה של נבואה כמו בזמן הנביאים, ולכן שפיר יש להוכיח מזה שכל ענין הנבואה כולל גם נבואה ממש נמי לא פסקה מצד גזרה מלמעלה.

ולפי"ז שוב אפ"ל כנ"ל ע"פ השיחה בחכ"ט, דנבואת מלאכי אכן היתה רק בנוגע לנביא שהוא במדריגה כמוהו וכשאר הנביאים שבזמנו [דרק נביא במדריגה זו אפשר לו לשנות דין תורה למגדר מילתא להוראת שעה וכו', ראה רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ט ה"ג] דבזה הוא הוא האחרון עד ביאת אליהו ב"ב, אבל כ"ז הוא מצד נבואה דקמי שמיא גליא שכן יהי', אבל מצד גדר ההלכה5 כיון שכל ענין הנבואה לא הופסקה מצד גזירה מלמעלה, והוא רק משום החסרון בבני אדם שאינם ראויים לזה כנ"ל, לכן צריך לדון בהלכה פרטי דיני במה אם יבוא נביא ממש ויצוה להקריב בבמה, ועיי"ש בהמשך השיחה שהקשה דמ"מ עדיין דוחק הוא כיון שאין זה שכיח כלל וכו'? ולכן מכריע לומר גם כאותה השיטה דציווי נביא להקריב קרבן בבמה בשעת איסור במות, אין זה העברה על ד"ת, אלא שזהו דין מסויים בדין במה עצמו, שכן ניתן הדין בתחילה שע"פ נביא מותרים להקריב בבמה, ובמילא מובן שצריכים לדעת כל פרטי הדינים, וכיון ששייך המציאות [בהלכה] שיבוא נביא ויצוה להקריב בבמה, לכן צריך לבאר כל פרטי הדינים שבבמה כמו שצריכים לבאר כל דיני התורה אף שהן מציאות רחוקה עיי"ש בארוכה.

ועי' בס' המצוות להרמב"ם בההקדמה (לאחר הי"ד שרשים) שכתב וז"ל: "וידוע ג"כ שהנבואה והמלוכה כבר נסתלקו ממנו עד שנסור מן העונות שאנחנו מחזיקים בהם, ויכפר לנו וירחמנו כמו שייעדנו ויחזירם לנו, כמו שאמר בחזרת הנבואה והי' אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם . . ", דמשמע מכאן שהנבואה לא תחזור עד ביאת משיח, ולכאורה זה סותר למ"ש באגרת תימן כנ"ל? ולפי מ"ש לעיל י"ל שבאגרת תימן נתכוון למדריגה הפחותה של נבואה שזה שייך גם בפועל בזמן הזה, משא"כ נבואה ממש כמו בזמן הנביאים תחזור בביאת המשיח, ומ"מ כיון דענין הנבואה בכללות לא פסקה מצד גזרה, הנה מצד ההלכה יש לדון גם בנוגע לנביא ממש בזמן הזה וכפי שנת', ויל"ע בכל זה עוד אם כנים הדברים, ועי' עוד בענין זה בארוכה בס' 'ימות המשיח בהלכה' סי' ד'.

גיד הנשה לעתיד לבוא [גליון]

במ"ש בגליון הקודם אודות האיסור ד"גיד הנשה" בימות המשיח אם יתבטל וכו', העירני הרה"ת הנעלה והמצויין וכו' ר' מ"מ שי' רייצעס, שהרבי דיבר בענין זה ב"שיחות קודש" מוצאי כ"ב שבט תשנ"ב (אות ה-ו) ותו"ד הוא שהביא שם מ'אור התורה' (וישלח רמז, ב), דבביאת הגאולה האמיתית והשלימה יהי' התיקון בהענין דגיד הנשה דיעקב, וממשיך - אלא שזה אינו ברור איך תהי' ההנהגה לע"ל בנוגע להאיסור דגיד הנשה: מצד אחד, הרי מצוות אינן בטלות לע"ל עכ"פ בתקופה הראשונה, ובמילא גם אז יהי' קיים האיסור דגיד הנשה, ומאידך - הרי לא שייך לומר שלע"ל ישאר אצל יהודי ענין שמזכיר דבר בלתי רצוי בנוגע ליעקב אבינו, בלתי רצוי עד כדי כך שפעולתו נמשכה על כל הדורות כולם וכו'? וממשיך לבאר שם דלע"ל שיתגלה הבחינה ד"אחד עשר" שבתורה, במילא יתגלה עי"ז ג"כ תכלית השלימות שבגיד הנשה - הענין חיובי שבזה עיי"ש, וציין גם לספר השיחות תנש"א ח"א עמ' 305 ואילך שמבאר שם בארוכה אודות מהותם של שס"ה מצוות ל"ת לע"ל עיי"ש.