כתב הרמב"ם (הל' אבל פי"ד הכ"א): "המת אסור בהנאה כולו, חוץ משערו שהוא מותר בהנאה מפני שאינו גופו, וכן ארונו וכל תכריכיו אסורין בהנאה וכו'", וכ"כ בשו"ע יו"ד (סי' שמט סעי' א): "מת, בין עובד כוכבים בין ישראל, תכריכיו אסורים בהנאה וכו'", ומקורו בש"ס (ע"ז כט, ב, ובכ"מ): מה זבח (ע"ז) אסור בהנאה, אף יין נמי אסור בהנאה, זבח גופיה מנלן? דכתיב: (תהלים קו,כח) ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים, מה מת אסור בהנאה, אף זבח נמי אסור בהנאה. ומת גופיה מנלן? אתיא שם שם מעגלה ערופה, כתיב הכא: (במדבר כ,א) ותמת שם מרים, וכתיב התם: (דברים כא,ד) וערפו שם את העגלה בנחל, מה להלן אסור בהנאה, אף כאן נמי אסור בהנאה. והתם מנלן? אמרי דבי רבי ינאי: כפרה כתיב בה כקדשים", ויש לחקור מה יהי' הדין עם כל תשמישי המת לאחרי שיקום בתחיית המתים, האם נימא דאיסורא דחל עלייהו חל ונשאר לעולם, או נימא שיפקע אחר התחי'.

ונפק"מ לפי הדעה דמצוות אינן בטלות אפי' אחר תחיית המתים (דעת הרשב"א והר"ן, ונת' כן גם לדעת הרמב"ם כמבואר בס' 'ימות המשיח בהלכה' סי' סד- סה, וכ"כ בס' אהל משה (צווייג) ח"א קונטרס 'הר אבל' סי' שנא), וכן נפק"מ לפי מה דנקטינן דמצוות אכן בטלות לע"ל אלא שזהו אחר תחיית המתים, כמ"ש בתניא באגה"ק סי' כו (קמה,א), דכיון דמבואר דצדיקים קמים מיד בביאת משיח, ואז עדיין מצוות אינן בטלות (כפי שנת' בגליון תתקכא ע' 13 וש"נ) הרי יוצא נפק"מ גם לדעה זו1.

אבר מן המת שנתחבר לחי האם יש בזה איסור הנאה

והנה כבר שקו"ט הרבה בהפוסקים אם מותר להרכיב קרנית שהוסרה מעין מת להרכיבה על עינו של חי שאז העין חוזרת לראות כמקדם אם יש בזה איסור הנאה ממת או לא, (ועד"ז בנוגע לשאר איברים2), ועי' בס' שבט מיהודא (ע' נו) שכתב להתיר, כי בשר המת אסור רק כל זמן שהוא מת וכשקם לתחי' נפקע האיסור ממילא, וכמו שאין מקום לחשוב כי בהמאורעות של תחיית המתים הנזכרים בתנ"ך כמו בבן הצרפתית ובן השונמית וכו' היו האנשים הללו אסורים בהנאה, וכדמוכח גם מהא ששאלו (נדה ע,ב) אנשי אלכסנדריא בנוגע לאשתו של לוט מהו שתטמא, וכן בבן השונמית מהו שיטמא, ומתים לע"ל אם צריכים הזאה שלישי ושביעי או אין צריכים, ולמה לא שאלוהו גם בנוגע אם אסורין בהנאה או לא? אלא משום דפשוט הוא שאין כל איסור במת שקם לתחי' כיון דעכשיו הוא חי, וזה קל הרבה יותר מטומאה, כי בטומאה מצינו שגם אחרי שסיבת הטומאה נעלמת נשארה הטומאה במקומה, משא"כ באיסור הנאה של מת הרי איסור הנאה הוא מפני שהוא מת, אבל כשנתעורר לתחי' באיזה צורה שהוא פקע האיסור ממילא, וא"כ עד"ז באבר מן המת כשנתחבר עם גוף חי והחיות מתפשט עליו במרוץ הדם ובהרגשה, נעלם האיסור כיון שחלפה סיבת האיסור עיי"ש, ועד"ז כתב הרח"ד רגנשברג בהפרדס שנה יט חוברת ד' (תמוז תש"ה) ע' 24 בענין זה, דהאדם נהנה מן הקרום הזה רק אחרי שנתקשר יפה עם גופו, ואחרי שהקרום הזה כבר חי נפקעו ממנו כל האיסורים שהיו עליו לפני החייאתו, ואפילו בטומאה אמרינן בנדה (שם) "מת מטמא ואין חי מטמא" וא"כ כ"ש בנוגע לאיסור הנאה שהי' עליו מצד שהי' מת עיי"ש בארוכה בכל השקו"ט בזה.

ועי' גם בשו"ת ציץ אליעזר חי"ט סי' נ"ג שדן בנוגע לקרוב המסכים לקחת כליות מקרובו שמת להציל על ידם חולה מסוכן, אם מותר לו לקבל שכר עבור זה ולא נקרא שנהנה מאיסורי הנאה, ולאחרי שהוכיח דליכא בזה שום איסור, הוסיף דבכלל ישנה עצה לכך, והוא שיתנו ביניהם שהקרוב יטול את השכר עבורם רק כאשר הכליות יקלטו אצל החולה וישובו לתחיה, דאז הרי אין כבר על הכליות דין של אברי - מת שאסורים בהנאה, מפני דאבר מת אסור בהנאה ולא אבר חי, בדומה למה דאיתא בנדה ד' ע' ע"ב שהושב על השאלה של בן השונמית (שהחיה אלישע) מהו שיטמא: "דמת מטמא ואין חי מטמא". ואז אם יעשו ככה לא תהיה איפוא בכלל בעיה של איסור הנאה מאברי מת עיי"ש, ועי' גם בזה בשו"ת יביע אומר ח"ג יו"ד סי' כ' (ד"ה ברם), ובסי' כ"ב שם (ד"ה איך), והביא שכן ר"ל גם בשו"ת ישמח לבב חיו"ד סי' מה (עיי"ש בשוה"ג, הובא גם בשו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' צא).

ואף דבשו"ת שרידי אש ח"ב סי' צ"ג כתב שיש לפקפק בזה, כיון שבשר המת אסור משום שנהנה מן המת ומה בכך שהבשר נפרד ונעשה חי, מ"מ הוא נהנה מן המת עצמו שנשאר מת, וכן נקט גם אח"כ בשו"ת ישמח לבב שם דכיון שמגופו של מת באו לא גריעי מתשמישיו של מת שגם הם אסורין בהנאה עיי"ש, מיהו כל זה הוא רק בנידון שהגוף עצמו מת, אבל בתחיית המתים שכל הגוף קם לתחי', הרי פשוט לכו"ע דלא שייך ע"ז שום איסור.

אמנם י"ל, דכל זה אינו אלא בנוגע להגוף עצמו שקם בתחי' וחי הוא, אבל בנוגע לתשמישיו שלא הי' בהם שום שינוי כלל מזמן הקודם כשהי' מת כאשר הי' עליו האיסור, א"כ י"ל דאיסורא דחל חל ולא נפקע לעולם.

שקו"ט בחידושו של הגר"ש קלוגער דשייך נעשה מצותו ע"י קבורה

והנה כבר האריכו הפוסקים בדין זה דמת אסור בהנאה אם הוא מן התורה או מדרבנן וכדאיתא בשדי חמד בקונטרס דברי חכמים סי' נ"א (ח"ה ע' 305) ובכללים מערכת המם כלל קב והביא הרבה מהאחרונים דשקו"ט בזה עיי"ש, וראה גם מל"מ הל' אבל שם, וברכי יוסף יו"ד שם, ופרדס יוסף החדש שופטים אות רס"ו וש"נ, ובקרית ספר הל' אבל שם משמע דסב"ל דהמת עצמו אסור בהנאה מן התורה אבל תשמישיו אפשר דלא אסירי אלא מדרבנן עיי"ש, אבל ברש"י סנהדרין מז,ב, משמע דגם תשמישיו אסור מדאורייתא, וכמ"ש שם (בד"ה פינהו) לענין קבר המת: "ומיהו אסור בהנאה, דאיסורא דאורייתא הוא ולא פקעא", וכבר האריך בזה בשו"ת יביע אומר ח"א יו"ד סי' כ"ד וח"ז יו"ד סי' ל"ג והוכיח שגם תשמישיו אסורין מדאורייתא עיי"ש.

ובשו"ת 'טוב טעם ודעת' להג"ר שלמה קלוגר מהדורא תליתאי ח"ב יו"ד סי' רל"ו כתב להכריע בזה בדבר חדש, לפי מה דקיימ"ל בעלמא (יומא נט,ב, סוכה מט,ב וש"נ) "אין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו", ולאו דוקא בקדשים הוי כן רק בכל דבר, א"כ לפי"ז י"ל דכיון דקבורה הוי מצוה כמו דלמדו חז"ל מקרא כי קבור תקברנו, א"כ י"ל דדוקא קודם קבורה דלא נעשה מצותו אז הוי האיסור מן התורה, אבל אחר הקבורה דנעשה מצותו שוב מותר מן התורה, וה"ה משמשי המת ותכריכין קודם שנקבר אסור מן התורה, אבל אחר שנקבר מותר מן התורה רק מדרבנן אסירי אטו קודם קבורה, ומבאר דמ"ש רש"י בסנהדרין (כנ"ל) דהוה מן התורה, הכוונה דקודם קבורה אסורין מן התורה, לכן גם אחר הקבורה אסור מדרבנן מכח גזירה אטו קודם קבורה עיי"ש בארוכה, וכ"כ במהדו"ק שם בסי' רפ"ה והביא שכ"כ גם בשו"ת עין דמעה תשובה ג', הנה לפי"ז י"ל דכיון דמיד אחר הקבורה ליכא איסורא אלא מדרבנן, א"כ כשיקום לתחי' לא שייך שיגזרו רבנן עוד על תשמישיו משום קודם קבורה, כיון דאז יהי' כבר הענין דובלע המות לנצח וגו' לעולם3.

אלא דבשו"ת אהל משה (שם) סי' שמ"ט הקשה על הגר"ש קלוגר דלא שייך לומר במצות קבורה הדין דנעשה מצותו, לא מיבעיא לשיטת הראשונים דקבורה הא מצוה מדרבנן משום בזיונא לא שייך לומר נעשה מצותו והלך איסורי כיון דתמיד מוטל עליו לקוברו, ואפילו מאה פעמים משום בזיונא ולא נעשית מצותו אם נתגלה, אלא אפילו לשיטת הרמב"ם ודעימיה דהיא מצות עשה מן התורה כמפורש בסהמ"צ מצוה רל"א ועי' בפי"ד מהל' אבל ה"א ובנמוקי מהרא"י שם4, הנה גם לפי"ז נראה ברור דהיא מצוה תמידית דתמיד רובץ על המחויב לקבור את מתו שהמצוה הוא שמתו יהי' קבור דקרא כתיב כי קבור תקברנו, וכתב הרמב"ם בפיהמ"ש (חולין פי"ב) דשלח מקור, והמקור נופל על המעט והרבה, ולפיכך חייב לשלח את האם אפילו מאה פעמים מצד שהוא מקור, וכ"כ לענין השבת אבידה בפ"ב דב"מ, וכדאמרינן שם לא,א, השב אפילו מאה פעמים, וביאר החת"ס בחידושיו לחולין פ"ז דהטעם הוא משום שהמקור אינו ציווי להשב, אלא שיהי' מושב להבעלים והאם יהי' משולח, וע"כ מחוייב אפילו מאה פעמים, וא"כ ה"ה הכא דכתיב "קבור" שאין המצוה לקבור אלא שיהי' קבור, ע"כ לא שייך לומר בזה נעשה מצותו כיון דמשיך איסורייהו לעולם, והביא שגם בשו"ת בית יצחק חיו"ד ח"ב סי' ק"ס דחה דברי הגר"ש קלוגער מטעם זה, ועיי"ש עוד מה שהקשה עליו, ועי' גם בשו"ת בית דוד סו"ס ס (ד"ה וע"ד) שהביא זה וכתב דבשו"ת התשב"ץ ח"ב סי' קי"א כתב בהדיא דמצות קבורה היא אפילו מאה פעמים עיי"ש, ועי' גם בשו"ת נוב"י (מהדו"ק) יו"ד סי' צ שכתב בתו"ד: "ולכך כשנשרפו אמרינן כבר נעשית מצותו אבל מת, מצות קבורתו משום בזיונו ולא משום איסורו ולכך לא שייך בו נעשית מצותו", הובאו דבריו בשו"ת דעת כהן (עניני יו"ד) סימן קצז (ד"ה ופשוט הוא).

ונמצא לפי"ז דגם לאחר קבורה הוה האיסור הנאה מדאורייתא כיון דלא שייך לומר בזה ד"נעשה מצותו", וא"כ שוב אפ"ל דאיסור הנאה בתשמישיו אינו נפקע לעולם.

ראי' מהגמ' נדה שהאיסור יתבטל

ונראה להביא ראי' דלע"ל יופקע האיסור גם מתשמישיו, והוא מגמ' נדה סא,ב דאיתא שם "ת"ר בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לעובד כוכבים ולא יעשנו מרדעת לחמור אבל עושה ממנו תכריכין למת. אמר רב יוסף זאת אומרת מצוות בטלות לעתיד לבוא א"ל אביי ואי תימא רב דימי והא אמר רב ינאי לא שנו אלא לספדו אבל לקוברו אסור, א"ל לאו איתמר עלה א"ר יוחנן אפילו לקוברו, וריו"ח לטעמיה דא"ר יוחנן מאי דכתיב (תהלים פח,ו) במתים חפשי, כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות", עיי"ש. ובתוס' שם ד"ה אמר רב יוסף, (וכן בתוס' הרא"ש שם) ביארו הראי' דמצוות בטלות לע"ל מהא דעושה תכריכין למת, וז"ל: דלכתחילה עושה לו תכריכין מכלאים אעפ"י שכשיעמוד לעתיד יעמוד במלבושיו שנקבר בהן ש"מ שמצוות בטלות לע"ל עכ"ל. ועי' גם בחי' הריטב"א שם שפירש כן עיי"ש, ואי נימא שהאיסור הנאה בתשמישיו אינו נפקע לעולם, א"כ לא הי' צריך להוכיח דמצוות בטלות לע"ל מהא דמותר לקוברו בכלאים, תיפוק ליה בלאו הכי מהא דכשקם ה"ה מתהנה מתשמישי מת שהוא אסור בהנאה, ועוד דגם לפי ר' ינאי דסב"ל דמצות אינן בטלות לע"ל קשה דאף דסב"ל דאסור לקוברו בכלאים, מ"מ אכתי תקשי לדידיה דהא מתהנה מבגד שהוא אסור בהנאה? ומוכח מכאן בפשיטות שהאיסור נפקע כיון שהוא עצמו חי במילא גם תשמישיו מותרים.

וראה בס' 'וזאת ליהודא' (להג"ר יהודא לייב זלצר - ב"ב תשי"ט) סי' כ"ז שעמד על מחקר זה, וביאר דבתחיית המתים כשיחיו המתים לא יהיו כקטן שנולד דהיינו שיהיו אנשים חדשים לגמרי, אלא שיהיו אותם האנשים הקודמים, וא"כ לא שייך לומר שתכריכים יאסרו להם בהנאה, דכיון דכל איסורם של תכריכים אלו הוא משום דהוה תשמישו של זה המת, א"כ איך שייך לומר שיאסרו לו עצמו בהנאה, דהרי כל איסורו נובע מהיותו תשמיש בשבילו ולגבי דידיה לא שייך איסור זה ולכן מותרים לדידיה בהנאה אף כשיעמוד אח"כ עכ"ד בזה, אבל ראה בס' 'ימות המשיח בהלכה' סי' ס- ס"א-סה ועוד, דשקו"ט בארוכה בענין זה אם הגוף שיקום הוא מציאות חדשה ופנים חדשות באו לכאן או לא, ונפק"מ לגבי הרבה דברים שהי' מחוייב לפני התחי' עיי"ש, ואכ"מ להאריך עוד בזה.

אלא דכל סברתו הוא רק לגבי אדם זה עצמו הקם בתחי', דלגבי דידיה לא חל מעולם שום איסור, וכדביאר שכל האיסור נובע מחמת שזהו דידיה ואיך שייך שיהי' אסור בו אח"כ, אבל אכתי אין זה טעם לגבי אחרים שיהיו גם הם מותרין בתשמישי המת, כיון די"ל דלגבי דידהו שאכן חלה עלייהו האיסור מקודם, אפשר דגם אח"כ לא יופקע מהם איסור זה.

כשמתבטל העיקר האם מתבטל תשמישיו?

ובס' הנ"ל הוסיף בזה עוד, ע"פ הא דתנן בע"ז נב,ב: "המבטל עבודת כוכבים - מבטל משמשיה, ביטל משמשיה משמשין מותרין והיא אסורה" וכן פסק הרמב"ם הל' ע"ז (פ"ח ה"ט): "המבטל עבודת כוכבים ביטל משמשיה, ביטל משמשיה משמשיה מותרים והיא אסורה בהנאה כמו שהיתה עד שיבטלנה", וא"כ י"ל עד"ז הכא דכיון דשורש האיסור נתבטל מגוף המת כיון דחי הוא, בדרך ממילא מתבטל האיסור גם מתשמישיו כמו בע"ז, אבל מקשה ע"ז דאינו דומה כלל דהתם כשבטל את הע"ז אנו אומרים שנתכוון לבטל גם תשמישיו שהם באים בשביל הע"ז עצמה, והוה כאילו ביטלם בהדיא, משא"כ הכא הרי הוא לא ביטל בעצמו כלום אלא דממילא נתבטל ממנו האיסור כשחי אח"כ, א"כ למה נימא שנתבטל האיסור הנאה גם מתשמישיו, כיון שאצלם לא הי' שום שינוי? עכ"ד.

אבל עי' מאירי שם שכתב בביאור דין זה וז"ל: ר"ל משמשיה בטלים מאליהם בביטולה עכ"ל, ובר"ן שם כתב: "דמשמשיה בתרה גרירי" עיי"ש, ומשמע דבאמת סבירא להו דאין הפירוש שהוא ביטל בפועל תשמישיה, אלא דכיון שהן טפלין להעיקר א"כ כשבטל העיקר בדרך ממילא בטל הטפל, ולפי"ז שפיר י"ל כן גם בעניננו דלאחר שנתבטל האיסור מהמת עצמו כיון שחי הוא, בדרך ממילא נתבטל האיסור גם מתשמישיו.

אבל הר"י מלוניל שם כתב: "וכיון דבטיל ע"ז עצמה גלי דעתיה שאינו רוצה ליחד אותם לתשמיש עוד", דמשמע דסב"ל הפירוש דאמרינן שהאדם נתכוון לבטלם, וכן משמע קצת מלשון הרמב"ם הנ"ל שכתב "ביטל משמשיה"?

ויש לבאר פלוגתתם ע"פ מה שכתב בלקו"ש חי"ז פ' תזריע ב' (סעי' ו') בנוגע לשאלת הגמ' (ע"ז מו,ב) אם יש שינוי לנעבד או לא, ופסק הרמב"ם (הלכות איסורי מזבח פ"ד ה"ז): "וכן המשתחוה לבהמה כשם שנפסלה למזבח כך צמר שלה פסול לבגדי כהונה, וקרניה פסולין לחצוצרות ושוקיה לחלילין ובני מעיה לנימין הכל פסול", שיש לבאר דין זה בב' אופנים: א) דהאיסור שבקרניה לחצוצרות וכו' הוא רק מחמת שבאים מהך בהמה שהשתחוה, ולכן נשאר עליהם איסור לגבוה מצד גוף הבהמה, ב) דקרניה פסולין מצ"ע דהוה עליהם שם נעבד ממש כמו גוף הבהמה עיי"ש, ועיי"ש בהערה 51 שביאר ב' אופנים אלו גם באיסור ע"ז בהנאה להדיוט כשנשתנה אם אחר השינוי הוה כע"ז ממש או לא עיי"ש, וכעין זה י"ל הכא, דהמאירי והר"ן סבירא להו דבתשמישי ע"ז לא חל עלייהו איסור מצד עצמם, ואסורין רק מצד שהם טפלים לע"ז, ולכן כשבטל העיקר בטל הטפל בדרך ממילא, משא"כ הר"י מלוניל סב"ל שחל עליהם איסור מחמת עצמן, דכיון שהם משמשין ע"ז ה"ה אסורין כמו ע"ז עצמה ולכן אינם מתבטלים בדרך ממילא אלא דבעינן שהאדם עצמו יבטלם5.

ועד"ז יש לחקור בעניננו בדין תשמישי מת: א) אם איסורם בהנאה הוא מחמת עצמם דכיון דהם משמשיו של מת חל עלייהו האיסור כמו שחל על המת עצמו, ב) או נימא שאין איסורם מחמת עצמם אלא משום דבטלים לגוף המת ואיסורא דהמת משיך עלייהו, דלאופן הב' מסתבר לומר דכשבטל האיסור מהמת עצמו בטל בדרך ממילא האיסור גם מהם משא"כ לפי אופן הא'.

גדר איסוה"נ במת מצד גזילה כמו בהקדש

והנה בשו"ת קול מבשר ח"א סי' א האריך בדין איסור הנאה דמת, והביא הך דיבמות סו,ב: "ההיא איתתא דעיילה ליה לגברא איצטלא דמילתא בכתובתה, שכיב, שקלוה יתמי ופרסוה אמיתנא, אמר רבא: קנייה מיתנא" ופירש"י שם קנייה מיתנא - תכריכי המת איסורי הנאה הן כהקדש דגמר שם שם מעגלה ערופה בפ' נגמר הדין (סנהדרין דף מז:) עכ"ל, והקשה כמה קושיות על רש"י, וביאר כוונתו דהגדר של איסור הנאה ממת הוא אותו הגדר של איסור הנאה מהקדש, דהתוס' בכתובות ל,ב, בד"ה זר כתבו דתשלומי הקדש הוא תשלומי גזלה, דהרי ידוע מה שחקרו האחרונים (ראה אתוון דאורייתא כלל ג' ובמנ"ח מצוה י"ד) בגדר איסור מעילה אם גדרו הוה איסור גזילה דמה לי גזל הדיוט מה לי גזל שמים אלא דכאן החמירה התורה שהוא אסור גם בהנאה ואפילו כשאינו מחסר כלום להקדש, וכן דחייב קרבן מעילה וכו', או ענינו הוא איסור הנאה, דכמו שמצינו בתורה איסורי הנאה בדברים שונים, כן הכא דמצד קדושת ההקדש אסור בהנאה להדיוט, אבל אינו מצד גזלה, ומהתוס' דכתובות הנ"ל מוכח בהדיא דסב"ל דמעילה הוא איסור גזלה, ולכן כתבו שהתשלומין הוה תשלומי גזלה. ועי' בחדושי הגר"ח - הלכות מעילה פ"ה ה"א שכתב בתו"ד וז"ל: נראה דהוא משום דהך איסורא דמעילה דרשינן במעילה דף יח,א כי תמעל מעל אין מעל אלא שינוי, דמבואר בזה דכל יסוד איסור מעילה הוא משום דין גזל הקדש, וכן מוכח מהא דמעילה שיעורו בפרוטה וצירף את המעילה לזמן מרובה ואכילתו ואכילת חבירו מצטרפין, אשר כל זה הוא משום דדין גזלה ביה, ולהכי הוא דמצטרף בכל גווני, ושיעורו בפרוטה כדין גזל עכ"ל עיי"ש, ועי' גם בתוס' קידושין מג,א, בד"ה שלא מצינו בספיקת הר"י, ובברכת שמואל שם ביאר דבריהם בשם הגר"ח עפ"י מ"ש דמעילה הוה איסור גזלה ולא איסור הנאה, וכבר נת' בזה הרבה בהשיעורים ואכמ"ל.

ומבאר דעד"ז הוא גם גדר האיסור הנאה של מת דדומה לאיסור הנאה מהקדש, [דילפינן הדין מעגלה ערופה דכפרה כתיב בה כקדשים כנ"ל], דהרי כתב הרמ"א (חו"מ סי' ר"י סעי' ג') דהמקנה דבר למת כל שהוא לצורך קבורתו וכבודו קנה, והוא מתשובת הרשב"א ח"א סי' שע"ה ובדרכי משה שם (חו"מ סי' ר"י) הביאה בשלימות וז"ל: אם אמר לחבירו זכה במעות אלו לצורך מצבת קבר מת זכה המת ולא יוכל לחזור ולא הוי דומיא דקנה לעובר או לחמור דלא קנה דכל מה שהוא לכבוד המת זכה בו עכ"ל ומלשון זה משמע דהוי קנין ממש6.

ולפי"ז מבאר דאיסור הנאה במת ומשמשיו דהיינו קבר ותכריכין שלו דילפינן מעגלה ערופה דכתיב בה כפרה כקדשים הוא ג"כ מטעם "גזל המת", דאע"ג דבעלמא אין קנין למת מ"מ מה שהוא לצורך קבורתו קנייה מיתנא וזכה בו כמ"ש הרשב"א הנ"ל, וגלי קרא דקבר ותכריכין אסורין גם בהנאה כהקדש דהם קנין המת ויש בהם משום גזל המת, [ומ"מ אי אפשר לו בחייו ליתן רשות שיוכלו אח"כ ליהנות ממנו, כי אחר מיתה ה"ז בעלות חדשה ורשות אחרת ואינו המשך לבעלותו דמחיים], ומסיק דזהו כוונת רש"י ביבמות הנ"ל שכתב על הא דקאמר בגמ' קנייה מיתנא לשון קנין במת, ועל זה כתב תכריכי המת איסורי הנאה הן כהקדש דגמר שם שם מעגלה ערופה דכל איסור זה נובע מחמת דקנוי להמת, וכ"כ עוד שם סי' נו וח"ב סי' ט' עיי"ש, ויש להאריך בכל זה עוד, וראה גם בשו"ת יחל ישראל סי' ע"ח בארוכה בזה7.

ואם כנים דבריו, דכל יסוד איסור ההנאה במת הוא מדין גוזל את המת, י"ל דלאחר שקם לתחי' ונתבטל לגמרי כל הרשות והבעלות של המת, - שזה כולל כל מה שהוא לצורך המת כנ"ל- בדרך ממילא מתבטל גם דין איסור הנאה מכל תשמישיו וכו', כיון שהאיסור הוא תוצאה מהבעלות והבעלות כבר נתבטל.

הערת) המערכת בענין הנ"ל

במ"ש הת' אל"צ שי' בגליון הקודם ע' 31 דלכאורה הי' צריך לברך מיד בביאת משיח "ברכת הטוב והמטיב" בשביל התועלת שהיא לאחר זמן, וכמו שמצינו בדין קניית בגדים (סדר בה"נ פי"ב הל' ד): "וכל מקום שמברך שהחיינו או הטוה"מ על בגדים חדשים, מברך מיד בשעת הקנין, שאין הברכה אלא על שמחת הלב שהוא שמח בקנינים". הרי חזינן דהגם שעדיין אין לו תועלת מהבגד (שהוא דוקא בשעת לבישה כמובן), מ"מ מברך כבר בשעת הקני' (שהחיינו או כאשר יש עמו שותפים מברך) הטוה"מ, וא"כ ה"ה בנדו"ד? ותירץ ע"ז דשאני קניית בגדים מנדו"ד, דבשעת קניית הבגד ה"ה כבר תפור ומתוקן וראוי' ללבשו, ולכן אפשר כבר בשעת הקני' לברך על התועלת מזה כיון שהוא גלוי ונראה, משא"כ בביאת המשיח שהתועלת שתהי' לאחר ביאת המשיח איננה ברורה וגלויה (בפרטות), א"כ א"א לברך כעת על הטובה והתועלת שתהי' בהמשך הזמן עכתו"ד עיי"ש.

הושמטה בטעות הערת המערכת: "סברא מוזרה היא לומר שאין לברך הטוב והמטיב מיד כיון שאין התועלת עדיין ברורה וכו', שהרי כפשוט נדע כבר מיד שיצאנו מן הגלות המר ונכנסנו להגאולה האמיתית והשלימה שציפינו על זה כל משך זמן הגלות, וכי בזה עצמה אין התועלת עדיין גלויה!? גם איתא בעירובין מג,ב, "דכיון דאתי משיח הכל עבדים הן לישראל" וזהו מיד בביאת משיח עיי"ש. 