בגיליון שי"ל לכבוד י"א ניסן [תתטז], המשיך הרי"י קופרמן שי' לדון בענין תק"ש בר"ה שחל להיות בשבת - לעתיד לבוא, ומחזיק עדיין בדעתו כי (למרות המפורש במאמר ר"ה תשמ"ג שבביאת משיח צדקנו יתקעו בכזו קביעות בכל מקום, הרי שכל זה איירי בתקופה השני' דוקא, משא"כ בתקופה הראשונה) לא יתקעו בכל מקום, מחמת החשש של "שמא יעבירנו" (וכפי שהזכיר כ"ק אדמו"ר סברא כזו בשיחת כ' מנ"א תשט"ו).

ואענה גם אני חלקי הנלפענ"ד:

א) אם כי אפשר לדחוק במאמר דתשמ"ג כדבריו שאיירי בתקופה השני', הרי שדוחק הוא ואינו משמע מפשטות הדברים, כמובן למעיין במאמר שם.

ב) על מה שכתבתי כי בשיחה בתשט"ו לא בא כ"ק אדמו"ר להביע את דעתו למעשה כו' ורק שמזכיר סברא הנמצאת בספרים כו', והבאתי דוגמה מענין הכוונה בתפילה וחידושו של ר"ח הלוי שם - כותב כי פשוט שאין בזה שום צל של דוגמה, ומסיים: "ואכמ"ל". - ולא זכיתי להבין מדוע אין צל של ראי' משם, ואדרבה: לפענ"ד בנדו"ד הוא במכ"ש וק"ו משם, מכמה טעמים. ואולי נזכה לפירוט ה"אכמ"ל" בגיליון הבא.

ג) מביא ראי' שאאפ"ל שבתקופה הראשונה בימוה"מ יתבטלו "כל הענינים דגזירות" - כל' המאמר דתשמ"ג, ובכללם הגזירה ד"שמא יעבירנו", מכך שאדרבה: דוקא בתקופה הא' דימוה"מ יתחדשו חומרות וסייגים, כי אז תתחדש ההלכה כבית שמאי, כמבואר בארוכה בשיחת חה"ש תנש"א.

ולולא דמסתפינא, כמדומני ברור ששגה בהבנת השיחה דתנש"א בענין הלכה כב"ש, כי לא מדובר שם כלל אודות גזירות וסייגים שמטרתם להרחיק את האדם מעבירה מחמת חוסר ידיעה ושכחה כו', כמו הגזירה ד"שמא יעבירנו"; מדובר שם על ענין אחר לגמרי, ענינים שיש בהם רע רוחני ופנימי, ובלשון השיחה: "שהרע אינו ניכר ונראה בפועל ובגלוי, כי אם בכח ובהעלם בלבד". ועל זה דוקא הוא שמבואר שיתחדשו חומרות ואיסורים לע"ל, משא"כ גזירות וסייגים שכל קיומם הוא מצד שכחה וחוסר ידיעה דהאדם, שפשוט שלא יהי' להם מקום אז.

והגע עצמך: מבואר בשיחה, ש"בימות המשיח תהי' הלכה כב"ש - כיון שישתנה שיקול הדעת בטבע השכל דחכמי ישראל בהתאם לשינוי מצב העולם בימות המשיח (...) כדעת ב"ש - כי, לאחרי שיושלם בירור הטוב מן הרע, יהיו כולם במעמד ומצב ד"השם אורחותיו", לדקדק ולשקול דרכיהם בתכלית הזהירות גם מרע הנעלם (בהעלם ובכח), ועד לשלילות האפשרות דענין בלתי רצוי";

ולפי הבנתו הפשט בזה הוא, שזה שכולם יהיו במעמד ומצב ד"השם אורחותיו", "מחדדי טפי", זה יביא לכך ש... יותר ישכחו ויהי' יותר מקום לחששות כמו "שמא יעבירנו"!... והתמיהה כפולה ומכופלת, לנוכח המבואר באגה"ק - והובא בשיחה שם סי"א: "הנגלות יהיו גלויים וידועים לכל איש ישראל בידיעה בתחלה בלי שכחה וא"צ לעסוק בהם".

ובכן: לפי הבנתו בשיחה, הרי שאמנם כל יהודי ידע בעל פה ("בלי שכחה") את כל הלכות התורה ולא יצטרך לעסוק בהם, אך דבר פשוט כמו זה שאסור להוציא בשבת לרה"ר - זה יתכן וכן ישכח!...

זאת ועוד: אפילו בזמן הזה, כשהטוב כן מעורב עם הרע, הרי שבליל פסח אין החשש "שמא יעבירנו", וכמבואר בלקו"ש ח"ז ע' 53: "א חטא בשוגג קומט דורך התגברות נפש הבהמית, און וויבאלד אז בפסח איז "לא הספיק להחמיץ" - ס'איז ניטא קיין נתינת מקום פאר חמץ (זה היצה"ר), זיינען ממילא אלע אידן, אפילו די "הדיוטים וקלי הדעת", אין א מדריגה וואס "לא יאונה לצדיק כל און", און אפילו בענינים ניט פון אכילה" - והאומנם ימות המשיח (אפילו בתקופה הא') יותר גרועים מליל פסח בזמן הגלות?!...

ד) אלא שכל זה הוא מצד סברא ודימוי מילתא למילתא, ומכלל קרוב לוודאי לא יצא; ועיקר המקור להוודאות שבימוה"מ כן יתקעו בשופר בר"ה שחל בשבת בכל מקום, הוא מהמציאות שהיתה בימי בית ראשון, שאז כן תקעו בשופר בכ"מ, כמפורש בלקוטי תורה והובא באותה שיחה שעליה מתבסס - שיחת ש"פ נצו"י תשמ"ט הערה 10 - ללא שום הסתייגות והגבלה כו' (ודוקא לראי' פשוטה זו לא התייחס כלל), וכל עוד אין הכרח מוחלט - אין שום סיבה לחדש כי בבית שלישי יהי' הדור יותר ירוד מזמן בית ראשון, ומסיימים בטוב, טוב הנראה והנגלה בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.