בנוגע לתורה שבעל פה, שהדין הוא ד"דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב" ומשום עת לעשות לה' וגו' התירו לכתוב בכדי שלא תשתכח כדאיתא בגיטין ס,א-ב, ותמורה יד,ב, ובכ"מ, הנה בשיחת י' שבט תש"ל (סעי' ב' - בקשר לסיום ס"ת של משיח) אמר הרבי שכשיבוא משיח צדקינו שיהי' אז "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" ויתבטל ענין השכחה בעולם1 - לא יצטרכו לכתוב תורה שבעל פה, ולא רק שלא יצטרכו אלא יהי' גם איסור לכתוב תורה שבעל פה, כיון דשוב לא שייך טעם ההיתר משום עת לעשות לה' וגו' דהרי ליכא שכחה במילא יתבטל ההיתר, והלימוד בהם יהי' בעל פה, ויהי' אסור לכתוב אפילו באופן ד"מגילת סתרים", (ראה שבת ו,ב, ובכ"מ) כיון שכל ההיתר דמגילת סתרים הוא משום שהיחיד עכ"פ לא ישכח ויוכל אח"כ למסור לתלמידיו, וממשיך שיש להסתפק בנוגע ללעת"ל כשיתבטל ענין השכחה אם עכ"פ יכתבו או ידפיסו תושבע"פ שכבר נדפס מקודם כמו משנה וגמ', כיון שיהי' באפשריות ללמדו בעל פה, - וביאר עפ"ז המעלה בספר תורה - תורה שבכתב, שזה יהי' בכתב גם לע"ל עיי"ש*.

כתיבת תושבע"פ במקום דליכא עת לעשות לה'

ויש להעיר מדברי החת"ס (שו"ת או"ח סי' ר"ח) דסב"ל ג"כ שכל ההיתר לכתוב נדחה משום עת לעשות לה' דוקא, ואם אין בזה משום עת לעשות לה' אין כאן שום היתר בזה"ז, ולכן כתב שם שכל המחבר ספר ומתערב במחשבתו לגדל שמו... הוא עובר איסור דאורייתא דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן ולא הותר אלא משום עת לעשות לה', ואם איננו עושה לה' הרי איסורו במקומו עומד עיי"ש, ועי' גם בס' חוט המשולש (תולדות החת"ס) ד,ב, שהג"ר נתן אדלר זצ"ל רבו של החת"ס לא כתב חידושי תורה על הספר, כי אמר שכל עיקר שהתירו חז"ל לכתוב דברים שבע"פ הוא משום עת לעשות לה' וכו' והוא לא שכח מה שלמד ע"כ לא כתב חדושי תורה.

אבל עי' באבן שלמה על הראב"ן סי' ל"ח אות מ"ב (לא,ב) שהביא דברי החת"ס אלו, והקשה עליו דא"כ למה לא הביא הרמב"ם דין זה בס' הי"ד דדברים שבעל פה אסור לכותבם2, כיון שהאיסור שייך גם עכשיו ונוגע גם בזה"ז? ועכצ"ל משום דסב"ל דכיון שהתירו איסור זה, שוב הותרה האיסור לגמרי אפילו באופן דלא שייך הענין דעת לעשות לה', וממשיך די"ל שהחת"ס לשיטתו קאי דסב"ל דאיסור זה הוא דאורייתא כלשונו לעיל בהדיא וכ"כ שם בסי' ס"ח ועוד, לכן סב"ל דחכמים דחו איסור זה דאורייתא רק כשיש שם משום עת לעשות לה' בפועל, אבל בדליכא עת לעשות לה' נשאר האיסור דאורייתא במקומו, אבל לפי דנקטי הרבה ראשונים ואחרונים דאיסור זה אינו אלא מדדרבנן3, י"ל ש"הם אמרו והם אמרו" והתירו איסור זה לגמרי דדברים שבעל פה מותר לכותבן לעולם, וכן ר"ל בשו"ת המאור (פריל) סו"ס ח', ואי נימא כן נמצא דגם לע"ל מותר לכתוב תושבע"פ כיון שכבר הותרה האיסור לגמרי.

אמנם נראה דאפילו אם לא נימא כהחת"ס לענין הדפסת ספרים, מ"מ אכתי י"ל שהאיסור רק נדחה במקום דהוה עת לעשות לה', וכדמסיק שם באבן שלמה וכ"כ בשו"ת אפרקסתא דעניא סי' ב'4 לחלק, דאחר שהותר כתיבה בתושבע"פ משום עת לעשות לה' נעשה הכתיבה עצמה להיות נכלל בגוף מצות תלמוד תורה, ובנוגע לתלמוד תורה הרי אמרו רז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, לכן גם הכא אמרינן שמותר להדפיס חידו"ת כו' אפילו כשהוא שלא לשמה כי עי"ז יבוא לשמה עכתו"ד, אבל לע"ל כאשר יתבטל ענין השכחה לגמרי ואין צורך בכתיבה, אפילו אי נימא דהוה איסור דרבנן י"ל שיתבטל ההיתר.

וראה שו"ע אדה"ז סי' של"ד סעי' י"ג וז"ל: לא התירו בזמן הזה לכתוב בשאר לשונות אלא כשאותו העם בקיאין באותו לשון, אבל אם אינן מבינים אותו אסור לכתוב ואין קורין בו ואין מצילים אותו (בין בכ"ד ספרים בין בשאר ספרים של תורה שבעל פה) שהרי לא התירו אלא משום עת לעשות לה' וכשאין העם מבינים לא שייך עת לעשות לה', (וכן אסור לכתוב שמות שאינן נמחקין או פסוקים בקמיעות או בשאר מקומות שלא שייך בהם עת לעשות לה') ואפילו כותב אשורית ולשון הקודש ובדיו על הקלף הרי לא ניתנה תורה ליכתב אלא ספר שלם ולא פרשיות פרשיות אלא משום עת לעשות לה' כמ"ש בי"ד סי' רפ"ג, ולפיכך אין קורין בהם ואין מצילין אותם בשבת מפני הדליקה שהרי אינן בכלל כתבי הקדש .. ויש אומרים שמותר לכתוב ולהציל שכיון שניתן רשות לכתוב אזכרות בברכות וכן פסוקים שבסידורי תפלות ותחנונים משום עת לעשות לה' הוא הדין שניתן רשות לכתבם בקמיעות או שאר מקומות אע"פ שלא שייך בהם עת לעשות לה' .. והעיקר כסברא הראשונה עכ"ל, דלכאורה נראה דדעה השני' סב"ל ע"ד סברא הנ"ל דכיון שהותרה הותרה.

אבל יש לחלק דשם דלפועל יש היתר לכתוב אזכרות אלו בברכות כו', לכן סב"ל דלא חילקו בזה גופא דבמקום אחר ה"ז אסור, משא"כ בנדו"ד אמרינן דלאחר שכבר אין צורך בכתיבה יתבטל כל ההיתר לגמרי, ועוד דאפילו בדין זה גופא פסק אדה"ז כסברא הראשונה כנ"ל, ובדין הא' כשהעם אינם בקיאין באותו לשון פסק בפשיטות דאסור ליכתב ומשמע דזהו לכו"ע, ויש לבאר זה עפ"י הנ"ל דכל מה דסב"ל להי"א שהוא מותר ה"ז רק בנוגע לקמיעין וכו' כיון שהתירו לכתוב אזכרות אלו בסידורי תפלות וכו', שוב לא חילקו והתירו לכתוב בכל מקום, אבל אם ליכא היתר ע"ז כלל כגון כשאין מבינים בלשון זה וליכא בזה כלל משום עת לעשות לה' לכו"ע אסור.

ביאור הרבי שיטת הרמב"ם בדינים אלו שהם רק בקריאת התורה

ויש להוסיף עוד בענין זה ממכתב הרבי (אגרות קודש כרך ח' ע' רנ"ה) להג"ר אהרן חיים הלוי צימרמן ז"ל בשיטת הרמב"ם בענין זה דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בע"פ ודברים שבע"פ אי אתה רשאי לכותבן, וזלה"ק: והנה עפמ"ש ומבאר בבנין הלכה דאין חילוק באיסורים הנ"ל בין קרה"ת ות"ת ברבים סתם עדיין צע"ק: א) מפני מה לא הובאו ברמב"ם דינים אלו בת"ת דרבים. דפשיטא דלא יסמוך על מש"כ בהקדמת ספרו (וגם שם הוא רק ספור דברים ולא פס"ד), או במו"נ. ב) איך התירו האיסור - כרמב"ם הל' תפלה פי"ב ה"ח - בקריאת כה"ג דאך בעשור ביוהכ"פ.. ועוד, והעיקר מנ"ל לחדש דלהרמב"ם ישנם איסורים אלו בת"ת דרבים. ולדידי - אין לנו בדעת הרמב"ם אלא האמור בפירוש - דבקריאת התורה אסור לקרות שלא מן הכתב וכן שבקרה"ת אסור לתרגם מן הכתב - כהירושלמי. וס"ל להרמב"ם דהירושלמי מפרש דברי הבבלי בזה (כמוש"כ גם בבנין הלכה) - ראה תוד"ה והאמר יומא פז, ב. ת"י ד"ה המלך יומא עט, א. ובמש"נ בשד"ח כללי הפוסקים ס"ב סק"א. או דפליג על הבבלי ובכ"ז הלכה כהירושלמי, כיון דסתם משנה דיומא (סח, ב) דקורא אך בעשור בע"פ מוכח דלא כבבלי גיטין (ס, ב) . ומעליותא דקרה"ת יש לבאר בכמה אופנים. ואחד מהם שזהו חובת הצבור ולא היחיד (וכסברת המלחמות מגילה פ"א ד"ה ועוד אמר. וראה צפנת פענח להל' תפלה פי"ב ה"ה), משא"כ מקרא מגילה.. ומשא"כ קרה"ת דכה"ג - דצורך עבודתו היא (יומא שם). ולולא דמסתפינא הו"א דכל קריאת הקרבנות - ביו"ט ר"ה ויוהכ"פ - מחולקת בזה משאר קרה"ת (ראה תוס' מגילה ל, ב. פי' הריב"א בת"י יומא ע, א), אלא שבמקום דאפשר ושכיח לא חילקו בדיני' משום לא פלוג משא"כ בקריאת כה"ג. ועדיין צריך ביאור דא"כ למה לא נכתבה תושבע"פ ע"י רז"ל. ושערי תירוצים לא ננעלו, והוא דאף דאין איסור בדבר בכ"ז לא כתבוה א) מפני דעת הבבלי - את"ל דפליג על הירושלמי. ב) משום דאכתוב לו רובי תורתי גו' - בגיטין שם. ג) מהטעם שהובא במו"נ ח"א פע"א, ועוד. וראה ג"כ זהר ח"א רנג, א. לקו"ת לרבנו הזקן דרושים לסוכות פ, ב, עכלה"ק, וראה גם בח"ט ע' ע"ט בענין זה.

היוצא מזה דסב"ל בדעת הרמב"ם שהאיסור דדברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבם הוא רק בנוגע לקריאת התורה בלבד שהיא חובת הציבור5 דבזה איירי הרמב"ם שם לגבי תרגום מתוך הכתב, (שהתרגום הוא תושבע"פ ולא ניתן ליכתב, ולכן אסור לקרותו מכתב) אבל בשאר מקומות ליכא איסור, וכלשונו: "דאף דאין איסור בדבר בכ"ז לא כתבוה" ואחד מן הטעמים ציין להמורה נבוכים שכתב וז"ל: וכבר ידעת שאפילו התלמוד המקובל לא היה מחובר בספר מקדם, לענין המתפשט באומה, דברים שאמרתי לך על פי אי אתה רשאי לאומרם בכתב, והיה זה תכלית החכמה בדת שהוא ברח ממה שנפל בו באחרונה, ר"ל רוב הדעות והשתרגם וספקות נופלות בלשון המחובר בספר, ושגגה תתחבר לו, ותתחדש המחלוקת בין האנשים, ושובם חבורות, והתחדש הבלבול במעשים, אבל נמסר הדבר בזה כולו לבית דין הגדול כמו שבארנו בחבורינו התלמודיים וכמו שיורה עליו דבר התורה וכו' עכ"ל, וזהו ע"ד שכתב הר"ן (מגילה יד,א, מדפי הרי"ף) שאם הי' נכתב היו לומדים מתוך הכתב ואפשר שלא יבינו הלשון ויהי' ספיקות בדבר, אבל כשנאמרים בעל פה אי אפשר ללומדם אלא מפי מלמד שיפרש לו יפה, וכ"כ בחי' הריטב"א גיטין שם ובס' הליכות עולם ריש פ"א, וראה פרישה סי' מ"ט סק"א ועוד, דלפי שיטה זו דליכא איסור לכתוב תושבע"פ באם אינה שייכת לקריאת התורה, נמצא דגם לע"ל כשיתבטל השכחה לא יהי' איסור לכתוב תושבע"פ6.

ספרים דתושבע"פ שנכתבו בהיתר האם יהי' עלייהו לע"ל איסור קריאה?

ובהא דמבואר בהשיחה שיש להסתפק בנוגע לתושבע"פ שכבר נכתבו או נדפסו מקודם אם יוכלו לכתוב או להדפיס מהם אחרים כנ"ל, - לכאורה הרי יש להסתפק גם בספרים אלו שנדפסו מקודם בהיתר משום עת לעשות לה', אם יהי' מותר ללמוד בהם עצמם אח"כ מתוך הכתב, אי נימא: א) דגם בהם חל איסור קריאה מצ"ע - אחר שכבר למדו משם ולא שייך שכחה7 - ב) שכל האיסור מעיקרא הוא הכתיבה כי עי"ז יבואו ללמוד תושבע"פ מהכתב, ואם נכתב באיסור ודאי אסור לקרות ממנו וכדאיתא בתמורה יד,ב, כותבי הלכות כשורפי התורה ופירש"י שאסור להשהותן, כיון שאסור לכותבו לכן צריך גניזה וכ"כ בשטמ"ק שם אות ג', אבל אם נכתב מעיקרא בהיתר, שוב ליכא איסור בהקריאה.

ואף דלפי טעם הנ"ל דע"י לימוד תושבע"פ מתוך הכתב יתעוררו ספיקות וכו', לכאורה צ"ל כאופן הא' שיש איסור קריאה מצ"ע? מ"מ אין זה מוכרח, די"ל שתיקנו אעיקרא דמילתא שאסור לכתוב, ואם כתבו אסור להשהותו, נמצא דעי"ז ילמדו לעולם בעל פה, אבל מ"מ אי אתרמי מילתא שנכתב בהיתר שוב י"ל שלא תיקנו שום איסור.

ולכאורה יש להוכיח כאופן הב' מהך דגיטין שם דעל לשון הגמ' "ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב" פירש"י - "אי אתה רשאי לכותבן" דמשמע מזה לכאורה דרק כתיבה הוא האיסור, ולשון זה מצינו בעוד כמה ראשונים.

וראה רמב"ם הל' תפלה פי"ב הי"א: "ולא יתרגם מתוך הכתב אלא על פה", והוא מהירושלמי מגילה רפ"ד הקורא עומד (מובא ברי"ף שם): "ר' חגיי אמר, רבי שמואל בר רב יצחק עאל לכנישתא חמא חד ספר מושט תרגומא מן גו סיפרא אמר ליה אסיר לך דברים שנאמרו בפה בפה ודברים שנאמרו בכתב בכתב", ולכאורה משמע מזה שיש איסור על הקריאה עצמה כדקאמר שצריך להיות בפה8? אבל לכאורה גם שם יש לפרש דכיון שהתרגום לא ניתן לכתוב כיון שצריך להיות בעל פה, לכן אסור לקרות ממנו שהרי נכתב באיסור וראה בשו"ת אבני נזר או"ח סי' תקכ"ב.

ולכאורה צ"ב במה שנאמר בהשיחה שיש להסתפק אם יהי' מותר להדפיס ספרים לע"ל אלו שכבר נדפסו מקודם כמו משנה וגמ' וכו' כנ"ל, דמהיכי תיתי לומר שיהי' מותר, כיון שכבר חזר האיסור דדדברים שבע"פ אי אתה רשאי לכותבם? ואולי יש מקום לפרש הטעם להיתר, דמכיון דבלאו הכי כבר ישנם ספרים אחרים אלו שכבר נדפסו בהיתר, ובידו ללמוד מהם לכן לא איכפת לן להוסיף עלייהו, וכל האיסור יהי' רק על מה שיתחדש אח"כ ולא נכתבו כלל, או נימא דלא שנא.

ובכל אופן לכאורה מוכח מזה דסב"ל כאופן הב' הנ"ל, שבספרים שנדפסו בהיתר לא חל עליהם איסור לקוראם מתוך הכתב, דאי נימא שיש עלייהו איסור קריאה מה שייך להדפיס אחרים מהם וכו', ואפילו לפי צד הב' של הספק שיהי' אסור להדפיס ספרים אחרים, י"ל דזהו משום שכבר חל אז איסור כתיבה, משא"כ ספרים אלו שכבר נכתבו בהיתר י"ל שלא חל עלייהו שום איסור.

אבל ראה לקו"ש חי"ב ע' 90 בהערה 35 שכתב שם לבאר דעת רש"י [בנוגע לזמן חיבור המשניות] די"ל דאף לאחר שכתב רבינו הק' המשנה, אכתי המשיכו ללמוד בעל פה - כיון דאפשר, [כי לא הוצרכו אז עדיין ללמוד מהכתב] ושוב חלה דרז"ל דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרן בכתב, וכשחל ספק יצאו לראות בהספר עיי"ש, דמשמע מזה כאופן הא' דאף כשכבר נכתב בהיתר מ"מ לא קראו משם משום דברים שבכתב א"א רשאי וכו', ולא כפי שנת' לעיל, אלא דלפי"ז גם לע"ל צ"ל כן?

ואולי י"ל קצת [לפי ביאור זה ברש"י] ששם מעיקרא הי' היתר הכתיבה בזמן רבי משום הזמן דאח"כ, כשלא יהי' אפשריות כלל ללמוד על פה, או כשיהי' ספק כנ"ל, אבל היכי דאפשר לא הי' ע"ז ההיתר דכתיבה, וילע"ע.

ובס' בנין הלכה שם הביא משמו"ר (פרשה מז): "ר' יוחנן ור' יהודה ב"ר שמעון, ר' יוחנן אמר כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה תורה שבכתב ותורה שבעל פה כרתי אתך ברית, ואם המרת אותה ועשית אותה מה שבעל פה בכתב ומה שבכתב בעל פה אינך מקבל שכר למה שכך נתתיה תורה בכתב ותורה בעל פה, ור' יהודה ב"ר שמעון אומר כתב לך וגו', כי על פי וגו', תורה בכתב ותורה בעל פה, כרתי אתך ברית על מנת שתהא קורא בהם כך אבל אם המרת אותם הוי יודע שאתה מבטל הברית לכך נאמר כתב לך את הדברים האלה" ומבאר דבזה פליגי ריו"ח ורבי יהודא, דלפי ריו"ח האיסור הוא הכתיבה כלשונו "ועשית מה שבעל פה בכתב", משא"כ רבי יהודא סב"ל שהאיסור הוא הקריאה "על מנת שתהי' קורא בהן" עיי"ש, וכל זה נוגע ללע"ל אם יהיו מותרים ללמוד בכתב בספרים אלו שנכתבו בהיתר9.

ולכאורה יל"ע קצת לפי הטעם הנ"ל שכתב במו"נ והר"ן וכו' דדברים שבעל פה אין לכותבן כי אפשר שיהיו ספיקות ומחלוקת וכו' א"כ לע"ל כשכבר למדו תושבע"פ וליכא ענין השכחה וכו' איך שייך שיפול שם ספיקות ומחלוקת? אלא דאי נימא דהוה איסור דאורייתא י"ל דכיון דקיימ"ל דלא דרשינן טעמא דקרא בנוגע להלכה למעשה, לכן האיסור מתקיים בכל אופן שהוא וכמ"ש בזה בגליון הקודם לענין אסור ערלה לע"ל עיי"ש.

כתיבת תושבע"פ להוסיף בהבנה

ועי' בס' התועדויות תנש"א (ח"ב - ש"פ ויגש) ע' 104 שאמר הרבי דלע"ל ילמד משיח צדקינו תורה את כל העם כולו ועד לתורה חדשה מאתי תצא מהקב"ה בעצמו, ובודאי יכתבו התורה חדשה שישמעו מהקב"ה בעצמו, ובמילא יתוסף עוד יותר בענין דבית מלא ספרים, ובהערה 58 שם איתא וז"ל: אף שלא יהי' צורך בהכתיבה כדי שלא ישכחו הדברים, שהרי לע"ל לא תהי' שכחה - כפי שמצינו שגם לפני שנכתב תורה שבעל פה (כשהשכחה לא הי' מצוי'), "ראש בית דין או נביא שהי' באותו הדור כותב לעצמו זכרון השמועות ששמע מרבותיו .. וכן כל אחד ואחד כותב לעצמו כו'" (הקדמת הרמב"ם לספר הי"ד), ומהטעמים לזה - שע"י הכתיבה (כמו ע"י הדיבור) ניתוסף יותר בהבנת הענינים, ועד לתוספות חידושים כו' כנראה במוחש עכ"ל, וזהו באופן אחר מהמבואר בהשיחה המובא לעיל.

ולשון הרמב"ם בהקדמתו לס' הי"ד כנ"ל הוא: "ומימות משה רבינו ועד רבינו הקדוש לא חיברו חבור שמלמדין אותו ברבים בתורה שבעל פה. אלא בכל דור ודור ראש בית דין או נביא שהיה באותו הדור כותב לעצמו זכרון השמועות ששמע מרבותיו והוא מלמד על פה ברבים. וכן כל אחד ואחד כותב לעצמו כפי כחו מביאור התורה ומהלכותיה כמו ששמע. ומדברים שנתחדשו בכל דור ודור וכו'", ולכאורה מלשונו "זכרון השמועות" משמע שהכתיבה היתה רק בכדי שלא ישכחו, וכמפורש ברש"י בהדיא שבת ו,ב, בד"ה מגילת סתרים ועוד בכ"מ, ומהיכי תיתי לומר שהיו כותבים בכדי שיתוסף בהבנת הענינים כנ"ל? ואולי אפ"ל שהדיוק בזה הוא במ"ש הרמב"ם אח"כ: "וכן כל אחד ואחד כותב לעצמו כפי כחו וכו'" דכאן לא הוזכר שהוא לזכרון ואדרבה כתב לפי כחו, א"כ י"ל שאצל כאו"א הי' זה בכדי לברר הדברים וכו'.