הת' לוי שי' זלצמן

א. כתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (פ"ט ה"א): "דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים, אין לה לא שינוי ולא גרעון .. ונאמר והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת .. ונאמר לא בשמים היא, הא למדת שאין נביא רשאי לחדש בה דבר מעתה. לפיכך אם יעמוד איש..ויאמר שה' שלחו ..לפרש במצוה מן המצוות פי' שלא שמענו ממשה .. הרי זה נביא שקר"...ובכס"מ כותב כיון דאין נביא רשאי לחדש "הא ודאי משקר הוא, ועליו נאמר ומת הנביא ההוא". וכמפורש ובאריכות בהקדמת הרמב"ם למס' ברכות בפירוש המשניות שכוונתו אפי' אם לא עוקר או משנה מהמצוות, רק שמפרש פירוש בפסוק או אומר שהלכה כסברא פלונית ושכך אמרו לי משמיא, ה"ז נביא שקר[1]. בכס"מ מביא מקורו מב"מ (נט, ב) שבת-קול יצאת ופסקה הלכה כפלוני, ואמר ר' ירמי' "אין משגיחין בבת-קול" כיון דתורה "לא בשמים היא". וכ"ה בכ"מ בש"ס (שבת קח, ב תמורה טז, א ועוד) כידוע ומפורסם. וזה כלול בעיקר התשיעי מיסודי הדת.

ומזה מקשין כמה מהאחרונים (בראשם החיד"א בכ"מ (מהם: ב'ברכי יוסף' או"ח סי' לב סק"ד, ב'פתח עינים' (מנחות מה, ב) וב'שם הגדולים' (מערכת יו"ד ס"ק רכד עמ' קא ואילך)), החתם סופר (בשו"ת ח"ו סי' צח) והמהר"ץ חיות (ב'תורת נביאים' פ"ב) ועוד, עיי"ש לאריכות ומקורות כל הדברים) ממה שמצינו בהרבה מקומות (ראה ב'שמות בארץ' בסופו, שהביאו שם כל המקורות באופן מסודר) שסומכין על אליהו הנביא בפסקי דינים, וכאן נתייחס בעיקר לאלו הכתובין בנוגע לביאת המשיח.

לתרץ הענינים יש כמה ביאורים ושלבים, וננסה כאן לבארו שלב בשלב.

ספק במציאות

ב. יש כמה ספיקות בש"ס שכל השאלה היא אך ורק במציאות (לדוגמא, משנה ב"מ לז, א) שההלכה היא "יהא מונח עד שיבא אליהו", שיש ספק למי שייך ממון זה ואמרינן שיבוא אליהו ויגלה לנו ע"י נבואה של מי הוא.

ובזה תירצו באחרונים (בראשם המשנה למלך (הל' אישות פ"ט ה"ו בסופו) שאין שאלה של "אין נביא רשאי לחדש בה דבר" ו"אין משגיחין בבת-קול", דאינו בא "לחדש" שום דבר בהלכה, אלא רק לברר המציאות, וההלכה ברורה וידועה ע"פ כללי התורה במציאות זה[2].

ג. אבל יש שמצינו יותר מזה, שאליהו מברר מציאות המביא לעניני איסור והיתר. לדוגמא המובא בסוף מסכת עדויות "אמר רבי יהושע מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו הלכה למשה מסיני שאין אליהו הנביא בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב אלא לרחק המקורבין בזרוע ולקרב המרוחקין בזרוע...", וראה שיחת יו"ד שבט תשמ"ז (סה"ש תשמ"ז ח"א ע' 302 ואילך, ובהשג"פ י"ל לאחרונה מחדש) שכל ענינים המבוארים במשנה זו הוי לכו"ע (וחולקים רק בשביל איזה מהן מה בא אליהו). וראה עוד ביומא (עה, א) שבהיות ישראל במדבר הי' פעם שנתברר לאיזה אב נולד הבן ע"י ירידת המן לאהלו, ראי' מן השמים![3]

והנה כאן אף שמברר מציאות הכשרות דהמשפחה, הרי נפק"מ לדיני קידושין ולכל דיני ישראל - אם משפחות אלו מבנ"י או לאו, ואם בן זה חבל באביו האם חייב מיתה. ויש מקום לעיין לכאו' אם הוא הדין כאן שיכול הנביא לברר המציאות.

ונראה בפשטות שיכול לברר המציאות כאן ג"כ. וכ"כ המהר"ץ חיות, ומסביר כמו שאם ב"ד ביררו מציאות מה ואחר זמן ע"י בירור זה יצא נפק"מ לענין קידושין, עונש מיתה וכדו', אין בזה חסרון דאין כאן עדים המחייבין, כי בזמן הבירור לא הי' דבר המחייב עדים, וכיון דהוברר הרי כבר הוברר וכן הוא המציאות[4]. וה"ה כאן, אליהו מברר כשרות המשפחה, ועכשיו שיודעים כשרותם כל דיני כשרות נוהגת בהם.

וכן כתוב בהדיא בסה"ש תשמ"ט ח"ב (ע' 742) ביחידות הרב מרדכי אליהו עם כ"ק אדמו"ר בסמיכות לפסח שני, ששאל הרב הנ"ל איך ישיגו בהמות לפסח שני הראויים לקרבן ובדוקות ממום במהירות כ"כ. והרבי תירץ: "איתא במדרש שאליהו הנביא מקריב תמידין בכל יום, וכיון שכן, בודאי ישנם גם כבשים הראויים לעוד קרבנות מן המוכן. ובענין זה יכולים לסמוך גם על אליהו הנביא, שהרי, לא מדובר כאן על פסק דין הלכתי (שא"א לפסוק ע"פ נבואה כנ"ל), כי אם, על בירור המציאות (שאין בו מום), וכשנביא אומר בנבואה שאין בו מום, חשוב בדוק ממום. ועצ"ע"[5].

איברא, דכן הוא ג"כ בענין "יהא מונח עד שיבוא אליהו", דהרי נפק"מ אם קידש בממון זה אם קידושיו קידושין.

ספיקא בדינא

ד. וכאן באים לשאלה ה'אמיתית' דעשרות (מאות) ספיקות בגמ' מסתיימות בתיבת "תיקו". ובשל"ה הידוע (תורה שבעל פה תט, א (יח, ג)) מובא "תיקו, בכל דוכתא בתלמוד שהתשובה אינה נודעת לפשוט ממנה האיבעיא אומר תיקו ולשון תיקו הוא מלשון תיק.. וי"א תיקו ר"ת תשבי יתרץ קושיות ואיבעיות". (וכן מובא בתוי"ט סוף מסכת עדויות). והרבה מספיקות שיפסוק הם בנוגע לאופן הפירוש בפסוקים (לדוגמא (המובא בתניא אגה"ק סי' כו): מנחות (מה, ב) "פרשה זו עתיד אליהו לדורשה") או בסברא (לדוגמא: ב"מ צא, ב). וכמ"ש באגה"ק (שם) שאליהו "יפשוט כל הספיקות". ויתירה מזו כתוב בסוף עדויות "רבי שמעון אומר להשוות המחלוקת", ומשמע (ראה לקמן ס"ו) אפי' ענינים שכבר פסקו בזה המחלוקת, ו"ב"ש במקום ב"ה אינה משנה" וכדו', ישוה מחלוקות אלו ג"כ, וכאן הרי הי' כבר פס"ד!

וא"כ קשה, איך יתרץ הקושיות ואיך ישווה המחלוקות, הרי אם אינו מתורץ ע"פ כללי התורה שנתנו מסיני (שלכן לא תירצו עד עכשיו)[6] ואיך יפשטו אליהו הנביא?

וגם קשה, שכבר במל"מ (שם) הביא מ'תוספת יוה"כ' (עה, ב) שאינו סובר לחלק בין בירור המציאות לפסק דינא, דסובר שבין כך ובין כך הר"ז נחשב לסומכין על השמים לדין, וצריך להבין כל הגמ' שברור מיללו שיפסוק ויברר הענינים[7].

ה. והנה באחרונים כבר דשו בזה כנ"ל, ובקיצור בלקו"ש (ח"ד פרקי אבות פ"א עמ' 1178) מתרץ "ווייל ער וועט ענטפערן און פסק'ענען אין שכל און פארשטאנד, און די נבואה איז נאר א הקדמה צום פסק אין פארשטאנד". ולכאו' יש לפרש הביאור (בזה, ובכלל ביאורי האחרונים דלקמן) בב' אופנים:

א) הנה בברכי יוסף (שם ד"ה ונראה) כותב ש"אליהו הנביא סבר כך או יפרש כך מכח חכמתו הרמה וידיעתו השלימה, לא שיאמר כן בדרך נבואה". וכ"כ במהר"ץ חיות. וכ"מ מהחת"ס (שם) דכתב שבכלל אליהו הנביא מתגלה בב' אופנים: א. בנשמתו (וכך מתגלה בברית מילות), ואז אסור לו לפסוק וכו', וב. בלבוש גופו, וכשמתגלה כך יכול לתרץ קושיות ופסוק דינים כמו כל החכמים, והרי יש לו סמיכה מאחי' השילוני או משה רבינו, עיי"ש. משמע מכ"ז שיפשוט הספיקות וכו' כמו שאר החכמים, אלא דהיותו חכם גדול יוכל לפשוט גם קושיות גדולות הללו, אבל אין בזה קשר מיוחד עם ענין ביאת משיח[8].

ועד"ז בשיחה הנ"ל, הרי קטע הנ"ל בא בהמשך לביאור במ"ש במשנה בענין מסירת התורה מ"זקנים לנביאים". והקשה הרבי: מה ענין נביאים אצל מסירת מצות התורה, הרי לא בשמים היא. ומתרץ: "תורה איז טאקע איבערגעגעבן געווארן צו דער מענטשליכער השגה דווקא, און "לא בשמים היא", פונדעסטוועגן שטייט אז די תנאים און אמוראים האבן אפגע'פסק'נט א דין, האבן זיי פריער געזען דעם ענין ווי ער איז למעלה און דערנאך האבן זיי דאס אראפגעטראגן אין זייער שכל. און וויבאלד אז דערנאך האבן זיי אין זייער שכל פארשטאנען אז אזוי דארף זיין די הלכה, גייט דא ניט אן דער כלל פון "לא בשמים היא", ווייל זייער זען דעם ענין למעלה איז נאר געווען א הקדמה צו דער פסק און השגת השכל"[9].

ומזה נראה שאליהו הנביא יפשוט השאלות כמו כל חכם (שבערך התנאים וכו') עם שכל 'רגיל'[10]. אלא שע"פ השיחה מובן גם השייכות דתירוצי הספיקות ע"י אליהו להיותו נביא, כי תחילה 'יראה' הענין למעלה בנבואה ויהי' כהקדמה למה שמבין ופוסק אח"כ עפ"י שכל דתורה. וכ"מ מ'פני יהושע' (מגילה ג, א) שכתב דמה שנביאי הדור יסדו התקנה עיי"ש, לא על הנביאות סמכו אלא הראיות שהביאו לזה.

אלא דעדיין קשה א) לשיטת ה'תוספת יוה"כ', כי קשה לומר בנוגע לבירור המציאות שיבינו בשכלו והנביאות הוא רק הקדמה לזה. כי במציאות הרי או יודעו או אינו יודעו, דלא כסברא דגם לאחר שיודע כללות הסברא יכול להעמיק בו וכו'. ב) איך ישווה המחלוקת, הרי כבר פסקו, וחכמתו הגדולה דאליהו לכאו' אינה שייכת לשאר חכמי ישראל[11]. וג. קצת קשה לפי פירוש זה, כי אין מודגש בזה יחידיותו של נביאות אליהו הנביא בפרט על שאר כל התנאים וכו', וגם לא קשור למעלת ביאת משיח וכו'. ואולי זהו הטעם שאליהו הנביא נק' במימרא זו "תשבי", ולא נביא וכדו' (וראיתי אחרים כותבים כן).

ב) עוד יש לפרש מיוסד על מ"ש בקונטרס 'תורה חדשה מאיתי תצא' (סה"ש תשנ"ב עמ' 566 ואילך) שמקשה שם על מ"ש במדרש שלעת"ל יתיר הקב"ה שחיטת שור הבר בסנפיריו של הלוויתן דהרי הוא היפך הלכה הפסוקה, ומת' שם באריכות. ונקודת הביאור היא, דהקב"ה יחדש שדיני שחיטה "לא נאמרו מלכתחילה על שחיטה מיוחדת זו". ומוסיף "ואף שחידוש זה (שאינו יכול להתגלות ע"י תלמיד ותיק שלומד עפ"י כללי התורה, כי אם ע"י הקב"ה) אינו בכלל התורה ש"לא בשמים היא" - יש לומר, שהמלך המשיח יבאר וילמד ה"חידוש תורה" ב"בית דין הגדול שבירושלים" באופן שיתקבל אצלם בהבנה והשגה בשכלם של הסנהדרין (ע"פ כללי התורה)".

ובמילים אחרות כותב לעיל מזה "עם היותו "נביא גדול הוא" יהי' גם בעל חכמה .. יתר משלמה ("החכם מכל האדם")..ולפיכך ילמד את הכל העם", היינו שהתורה החדשה שיתגלה אצלו באופן של נבואה תומשך ותתלבש גם בחכמת בשר ודם, והוא "ילמד את העם" היינו, שגם העניינים הכי נעלים ד"תורה חדשה" יהיו מושגים וחדורים בשכל האדם"[12].

ועד"ז יש לומר בנוגע לנבואת אליהו, שזה שיתרץ הקושיות אינו (רק) ע"ד דתנאים ואמוראים שהי' ג"כ ע"פ נבואה, אלא למעלה מזה. ונראה לבאר, דהתנאים אף שראו בנבואה, הרי גוף הסברא והלימוד וכו' הי' מובן בשכל הנבראים, אלא שניתוסף שראה ג"כ (כהקדמה) מקור הדברים למעלה. משא"כ לעת"ל הרי גוף הסברא וכו' לא אפשר בזמן הזה להיות מובן בשכל אנושי, ורק לעת"ל שיתעלו בנ"א "ויהיו חכמים גדולים" אז יוכלו להשיג ה"נבואה" הנעלה. ובסגנון אחר: ה'נבואה' של התנאים הי' בדרגת תורה כמו שירדה לפי"ע הנבראים וכו', ולכן היו יכולים להבין (ולכן אפשר מחלוקת וכו'). משא"כ נבואת אליהו לעת"ל הוא נבואה שלמעלה מתורה שנתגלה בזמן הזה, והוא למעלה משייכות לשכל ולמעלה מכל קושיא (ולכן ישוה המחלוקת), וזהו חידוש דאליהו הנביא שגם נבואה זו יתלבש בשכל, ויפסוק על פיו.

וכ"כ ב'פתח עינים' (שם) שהטעם שאליהו לא תירץ שאלות דעמדו בתיקן בהתגלותו לחכמים בזמני התלמוד עד היום, הוא, כי עד ביאת משיח לא נתגלה (ולא יתגלה) בכל בחינותיו, ורק לעת"ל יתגלה בכל בחינותיו ואז יוכל לפשוט כל הספיקות והקושיות. ונראה דזהו עומק כוונתו, דעד ביאת משיח לא יוכל להעלות כח חכמתו ושכלו לדרגת נבואתו הנעלית הנצרכת לתירוץ הספיקות וקושיות, וזה מיוחד הוא בביאת משיח.

וכן מובא להדיא בשיחת ש"פ האזינו תשמ"ד (תו"מ ח"א עמ' 63-64) "ולהעיר - שאף שאליהו הנביא נקרא בכמה שמות .. הנה מכל שמותיו בוחרים בשם "תשבי" .. ענין התשובה, ובעניננו - להשיב ולהחזיר את ההלכה לשרשה ומקורה, היינו, שגם כפי שיהודי נמצא בגוף גשמי בעוה"ז התחתון, יהי' אצלו בירור ההלכה כפי שנמצאת בשרשה ומקורה - במקום שלמעלה מכל ענין של קושיא".

ועפ"ז: א( אולי נוכל לתרץ ג"כ לשיטת התיוה"כ, כי כשמדובר על התעלות כזה בשכל הנבראים, שלא הי' כזה ולא כמוהו מעולם, אולי נוכל לומר שבאמת יתחדשו אופני בירור והוכחה גם בשכל אנושי איך לברר המציאות שעד הכא לא הי' באפשרי לברר, ועצ"ע. וב( כיון שכל חכמי ישראל יתעלו כנ"ל מהקונטרס, יוכל אליהו להסביר להם כל גודל הבנתו, והם יבינוהו, והם - שיהיו ב"ד גדולים במנין ובחכמה (ראה בהקונטרס הע' 60) - יפסקו הדין וישוו המחלוקות בפשטות.

יסיר החמסים

ו. הנה בפיה"מ להרמב"ם סוף עדויות על מ"ש הלכה למשה מסיני בנוגע למה אליהו הנביא יעשב בביאת המשיח, מקשה איך נפלה מחלוקת בהלמ"מ, ומת' "לא נשמע ממרע"ה זה הלשון אבל שמע ממנו זה הענין..שיקדים אותו האיש לישר לו הארץ והוא אליהו והודע להם שאיש ההוא לא יוסיף ולא יגרע בתורה אבל יסלק ויסיר החמסים בלבד ..אבל נפלה המחלוקת ברעות שיסיר מה הם..." והולך ומסביר כ"א מהדעות (- ת"ק, ר"י וחכמים) שלכל אחד מה שהוא אומר זהו הענין דהסרת חמסים (ראה לקמן), אבל דעת ר"ש שאליהו בא "להשוות המחלוקת" לא מבאר איך הוי ענין דהסרת חמסים.

ובשושנים לדוד (נדפס במשניות 'זכר חנוך' ב'ליקוטים') מבואר "דהא בכלל המחלוקות שהיו בין חכמי ישראל איכא מחלוקות דתליין ביוחסין, וכדאשכחן בקידושין דף ע"א דאיכא מ"ד שא"י עיסה לבבל ואיכא מ"ד איפכא שבבל עיסה לא"י וכן שאר דברים כיו"ב, וכשיבוא אליהו להשוות המחלוקות ישווה ג"כ מחלוקת זה וממילא מרחק ומקרב".

וביאור דבריו: דחמס פירושו עושק וגוזל (עיין בדברי פיה"מ), ודעת ת"ק היא שזה שקירבו או ריחקו משפחות בזרוע (בחוזק) מבנ"י שלא כדין, ה"ז 'גוזל' שם בנ"י מהם, או 'גוזל' השם מבני ישראל ונותנו להם. ודעת ר"י היא שאין זה גזל לתת להם שם ישראל, ורק לרחק ה"ז גזל (עושק), שעושק שם בנ"י מהם (כן משמע בסה"ש תשמ"ז שם). אבל דעת חכמים היא ש"אין עושק ביוחסין" (כי האמת היא האמת שאלו שהם חלק מבנ"י נשארים כן ואלו שאינם הרי אינם, וא"א לעשוק שם ישראל), ו(לכן) סוברים שהחמס היא כפשוטו שיש שנאת חינם בין אחד לחבירו הגורם לחמס - גזילה כפשוטו.

וכאן מוסיף בשוש"ל שגם דעת ר"ש כן היא (כדעת ת"ק ור"י), שהמחלוקת בענין הרחקת בני א"י מבני בבל וכן להיפך ה"ז כענין גזל (שגוזלין שייכותם זה לזה), ו(גם) את זה בא אליהו הנביא לתקן, וזהו כוונתו במ"ש "להשוות המחלוקת" - מחלוקות כאלו.

ז. אמנם ע"פ המבואר לעיל יש להוסיף בזה בעומק יותר, ונוגע להשווית כל המחלוקות (וכל הספיקות).

דהנה בפירוש תיבת 'חמס' הרבו המפרשים. בפירש"י עה"ת בכ"מ (נח ו, יא ועוד) מפרשו כענין גזילה וכנ"ל. ועל נ"ך בכ"מ (איכה ב, ו ועוד) מפרשו כענין כריתה (פירוד). בתרגום אונקלוס (משפטים כג, א) מפרשו כענין שקר. במצודת ציון (ירמי' יג, כב ועוד) מפרשו כענין הסרה מדרך הנכון. ופירוש מחודש משמע ממכילתא (הובא בתורה תמימה במשפטים שם) שענינו הוא כל הנעשה שלא כדין (עיי"ש, דאפי' אינו מעיד שקר ורק בא לדין להראות כאילו יעיד, ה"ז עד חמס, ועיין בתו"ת שם א"ק יב).

מכ"ז נראה שהפירוש בתיבת חמס אפ"ל בגסות יותר (גזילה, כריתה) ואפ"ל בדקות יותר (הסרה...), וממכילתא נראה שאפי' דבר אמת רק שיש בו חסרון מה, ג"כ נכלל בחמס.

ועפ"ז י"ל דר"ש מוסיף דרגא הכי דקה בענין חמס שגם את זה יסיר אליהו הנביא, והוא ענין המחלוקת. כלומר דהא גופא שיש מחלוקת, מורה שלא ברור הדין (מה הוי כדין ומה הוי שלא כדין) ושייך ענין דהנהגה שלא כדין, כי לכל דיעה הרי דעה האחרת הוי שלא כדין! (כידוע מ"ש "ב"ש במקום ב"ה אינה משנה"). משא"כ כשיבוא אליהו הוא יברר את ההלכה כפי שהיא במקורה במקום שלמעלה מכל קושיא, ולכן לא יהי' שייך ענין דמחלוקת וכו', ואין ענין דחמס כלל.

ב' תקופות

ח. והנה יש לעיין מהו פשר הדברים שיש כאן ב' ביאורים לכאו' בענין ה'פסקי דינים' של אליהו הנביא. ואוי"ל בהקדם: הנה בשיחת יו"ד שבט תשמ"ז (הנ"ל) מבאר הרבי בהפנים שכל הדיעות אמיתיות הם במציאות, ומסכימים זל"ז במציאות, אלא שחולקים בנוגע לבשביל מה בא אליהו הנביא, כלומר מהו עיקר תפקידו. וכנ"ל שבא להסיר החמסים, וחולקים מהו עיקר החמס שבא להסירו (אף שבודאי יסיר כל עניני החמס).

אמנם בהע' 30 מביא פי' הרע"ב שכותב לדעת ר"י "אינו מרחק אותה שנתקרבה בזרוע", כלומר שחולקים ת"ק ור"י במציאות! אם ירחק או לאו. ומקשה עליו שם, ובסוף מת' שי"ל "ששתי תקופות הן (ראה לקמן ס"ט)". ובסעי' ט' מקשה על הרמב"ם שכתב שאין משיח צריך לעשות אותות ומופתים, הרי תחיית המתים עיקר בדת היא. אלא התירוץ הוא שאין תחיית המתים קשור לענין ביאת משיח אלא ענין בפנ"ע הוא. וענין זה יהי' בתקופה שני' דימות המשיח (ואפשר (באופן שזכו) שיהי' ג"כ מיד).

ונראה שכוונתו בההע' היא, שמתווך בין הביאור בהשיחה להמובן בפשטות מהרע"ב. כלומר שיש מחלוקת במציאות, אבל לא אם יהי' אם לאו, אלא מתי יהי' - מיד בביאת אליהו שזהו ענין ביאתו (כמבואר בשיחה), או מאוחר יותר וכענין בפני עצמו בתקופה שני'. ובפרטיות, לדעת ר"י זה שירחק הקרובים אינו ענין הסרת החמסים (כנ"ל) ולכן לא יעשהו בהתחלת ביאתו, אלא לאחר זמן כענין בפנ"ע, משא"כ הת"ק סובר שזה חלק מענין ביאתו ולכן יעשהו מיד בהתחלתו. ונמצא דכולם מסכימים שיהי' נבואה זו שירחק, אבל חולקים רק אם יהי' בתקופה מאוחרת אי לאו. ועד"ז י"ל בענין מ"ש ר"ש שבא "להשוות המחלוקת" שחולקים מתי ישוום מיד או לאח"ז.

ט. ואולי יש להוסיף ולומר יתירה מזו שכו"ע מודי שישווה המחלוקות וכו' מיד, אבל לא מה שכיוון אליו ר"ש.

ר"ש שאומר דהסרת החמסים כולל גם אופן הב' המבואר לעיל בענין השווית המחלוקות (שיתעלו שכלי הנבראים שיוכלו להבין מה שנראה לאליהו בנבואה במקור התורה וכו' שאין שם קושיא וכו'), ה"ז ענין ביאתו, ויהי' מיד בביאתו, ולא בתקופה מאוחרת.

אולם לשאר הדיעות מה שאליהו יתרץ מיד יהי' רק כאופן הא' המבואר כאן (ע"פ שכל רגיל וכ'רב' שיש לו סמיכה כנ"ל) שזה מילתא דמסתברא שיבא ויתרץ בתור דיין ופוסק גדול, אבל אופן הב' הנעלית לאו דוקא יהי' מיד בביאתו (דחידוש הוא), ויהי' רק לאח"ז בתקופה מאוחרת יותר. והרי הרמב"ם (הל' מלכים פי"ב) פסק כדעת חכמים (לא כר"ש), א"כ יש ב' האופנים מחולקים לב' תקופות.

איברא, מפשטות לשון השיחה (לא בהע') משמע שכולם מודים במציאות לגמרי, כלומר גם מתי יעשה כל הענינים, והמחלוקת היא אך ורק בנוגע לבשביל מה בא.

במקום סיכום

י. ואוי"ל שר"ש בעצמו סובר שיהיו ב' תקופות בזה, ואף שהוסבר לעיל שר"ש סובר שאופן הב' הו"ע ביאת אליהו, וא"כ צריכים לומר שיהי' מיד בבואו (בתקופה הא'), י"ל דאינו כן. אלא החמסים שיסיר הוא הא גופא שיש מחלוקת בדיעות, והוא יפסוק באופן שכולם יסכימו אליו, ועי"ז יסיר מה שעד עתה כאו"א אומר על דעת חבירו שהוא דלא אליבא דהילכתא. אבל אין צריכים לדרגא הנעלית דהסרת החמסים שאין אפי' מקום לקושיא ומחלוקת. ורק לאח"ז כשיתעלו בנ"י ויגיעו למעלה זו, אז יהי' ענין דהסרת החמסים גם בדרגא זו.

ועוי"ל דבאמת אין כאן ב' אופני ביאורים, אלא א' הוא. ומ"ש שיפסוק ע"פ כח חכמתו וכמו שאר התנאים וכו', אין הכונה שיפסוק רק בכח זה שיש לו, אלא הכונה היא שהפס"ד בפועל יהי' ע"פ חכמתו כשאר החכמים. אבל איך יבינו בשכלו, ואיך יגיע לעומק השכלה זו, הוא כי כח חכמתו יתעלה לדרגת הנבואה ויוכל להבין היטב לאשורו גם במדריגה זו. ופי זה לא יהיו ב' תקופות וכו', אלא הכל ובאופן הכי נעלה יהי' מיד בביאתו.

וכ"מ קצת מקונטרס 'תורה חדשה' הנ"ל, דענין הלכה כב"ש הקשור ג"כ עם הענין המבואר שם דהעלאת שכלם דסנהדרין יהי' כבר בתקופה הא', וכמ"ש בקונטרס 'מצות בטילות לעת"ל' (סה"ש תשנ"ב ח"א עמ' 31 ואילך), דדוקא בתקופה הא' יהי' כן, משא"כ בתקופה הב' ההלכה תהי' כב"ש וגם כשב"ה גם יחד![13]

ויש לסיים במ"ש בשיחת ש"פ בלק תש"ל (שיחות קודש ס"ב) "ועי"ז קומט מען צו דעם ענטפער אויף דער קשיא פון גלות, וואס כללות ענין הגלות איז דאך אן ענין פון קושיא, און דער ענטפער אויף דער קשיא וועט זיין ע"י דער מבשר טוב, וואס דאס איז דער ענין פון תיקו, אז תשבי יתרץ קושיות והעלמות והסתרים, אז עס וועט אראפגיין אלע העלמות והסתרים דורך אליהו התשבי, וואס ער וועט זיין דער מבשר טוב לפני בא יום הגדול והנורא, יום גאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו", כלומר שהקושיא שאליהו יתרץ הוא הקשיא דלמה יש כ"כ הרבה גלות, ואיך יתרצו, ע"י (שהוא מבטלו) שהוא מבשר שמשיח בא, שיבוא בב"א!