E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
יו"ד שבט - ש"פ בשלח - תשע"א
נגלה
רשותו של אדם לענין חמץ*
הרב אליהו נתן הכהן סילבערבערג
ראש מתיבתא ליובאוויטש ד'שיקאגא

דברי המכילתא בגמרא שלנו

א. כתוב במכילתא (שמות פרשה יז): "בכל גבולך למה נאמר לפי שנאמר שאור לא ימצא בבתיכם שומע אני כשמועו ת"ל בכל גבולך, א"כ למה נאמר בבתיכם, מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך, יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי אף על פי שהוא יכול לבערו אבל אינו ברשותו. יצא חמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל וחמץ שנפלה עליו מפולת אף על פי שהוא ברשותו אבל אינו יכול לבערו".

והיינו דמזה שהתורה כתבה הלשון "בתיכם" לענין איסור חמץ, לומדים שהחמץ צ"ל ברשותך, ומזה יוצא ב' 'פטורים' בחמץ; א) חמץ של ישראל ברשות נכרי, ב) חמץ של נכרי שהוא ברשות ישראל (ועד"ז חמץ שנפלה עליו מפולת).

והנה לפום ריהטא לא הוזכרו דברי מכילתא אלו בסוגיין בריש פסחים, ואדרבה הפטור דחמץ של נכרי ברשות ישראל נלמד (ה,ב) מהא דנאמר "לא יראה לך" ודרשינן "שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה", ואילו הפטור של חמץ דישראל ברשות נכרי לא נזכר בכלל.

אמנם אין זה פשוט; דהנה בסוגיית הגמרא ד"יחד לו בית" (ו, א) מפרש רש"י דהמדובר הוא בחמץ של נכרי שהוא ברשותו של ישראל ולא קיבל עליו (הישראל) אחריות, וע"ז אמרה הגמרא (לדעת רב אשי) שהוא פטור "שנאמר לא ימצא בבתיכם והא לאו דידיה הוא דנכרי כי קא מעייל לביתא דנפשיה קא מעייל", והרי לנו דהפטור דחמץ של נכרי ברשות של ישראל באמת מיוסד על הא ד"לא ימצא בבתיכם".

ואילו הרמב"ן והר"ן מפרשים דין זה של "יחד לו בית" דבא למעט מקרה של חמץ של נכרי המופקד אצל ישראל וקיבל עליו (הישראל) אחריות ויחד לו בית להנכרי, דאע"פ דבד"כ חייבים על פיקדון שקיבל עליו אחריות, אמנם כאן מכיון שייחד לו בית שוב אינו חייב עליו. ומבארים - הרמב"ן והר"ן - דאין זה פטור מיוחד לגבי פיקדונות, אלא דיסוד הפטור הוה מדברי המכילתא הנ"ל דאפילו חמץ של הישראל עצמו אם נמצא בביתו של הנכרי אינו עובר עליו!

ועכ"פ מבואר דלפי פירוש רש"י בסוגיית יחד לו בית הרי דין השני של המכילתא - חמץ של נכרי ברשות ישראל - מובא (ומבואר) בסוגיין, ואילו לפי הרמב"ן והר"ן הרי דין הראשון של המכילתא - חמץ של ישראל ברשות נכרי - מובא בסוגיין.

ובאמת רואים חילוק זה ביניהם כבר בפירושם עה"ת; דרש"י עה"פ (בפרשת בא י"ב, י"ט) מביא רק דין השני ("יצא חמצו של נכרי שהוא אצל ישראל ולא קיבל עליו אחריות"), ואילו הרמב"ן מקשה ע"ז כמה קושיות (כדלהלן) ומסיק דעיקר הלימוד מפסוק זה הוה לענין דין הראשון (ואילו דין השני נלמד לענין בתיכם בגז"ש מפסוק ד"לא יראה לך", עיי"ש).

(ולהעיר גם מזה דעל עיקר הדין ד"שלך אי אתה רואה כו'", מוסיף רש"י (ה,ב) דנתמעט חמץ של גבוה או של נכרי, וידועים הדברים מה שכו"כ מדייקים מדברי רש"י הללו דסב"ל שעל חמץ של ישראל אחר הנמצא ברשותו כן עוברים, דלא נתמעט מ'לך' אלא נכרי או גבוה. ובפנ"י מבואר איך דדבר זה מיוסד על דברי המכילתא דעסקינן בי'. הרי מבואר מזה דרש"י אזיל לשיטתיה דנקט דדין זה של המכילתא מובא בסוגיין והוה יסוד המיעוט של חמץ של אחרים).

ביאור שיטות רש"י והרמב"ן בזה

ב. אלא דבשיטת רש"י צלה"ב כמו שמקשה הרמב"ן: א) איך אפשר להתאים דברי המכילתא דמכאן נלמד המיעוט דחמץ של נכרי ברשות ישראל, עם דברי הגמרא לעיל מיניה דזה נלמד מ"שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים כו'"? ב) איך נתמעט מ"רשותך" חמץ של נכרי הנמצא ברשותו של הישראל, הרי ברשותו הוא (וכן הקשה הרמב"ן בחומש שם)?

גם צלה"ב מה 'עושה' רש"י עם דין השני של המכילתא (בשלמא הרמב"ן הסביר דין הראשון של המכילתא לשיטתי', אבל רש"י לכאורה לא התייחס לדין השני)?

ונראה לומר דנקודת החילוק בין רש"י להרמב"ן הוה בפירוש מלת 'רשות' הנלמד מ"בתיכם" במכילתא; דלרמב"ן פירושו מקום שהוא בבעלותו של האדם, והיינו דמבתיכם לומדים שהחמץ צריך להמצא במקום שהוא שלו כמו ביתו, ואילו לפי רש"י הרי הפירוש 'רשות' כאן הוה לענין בעלות והשתמשות, והיינו שהוא ברשותו לעשות בו כרצונו כו'.

ואשר לפ"ז מתורץ בפשיטות קושיא השניה הנ"ל של הרמב"ן על רש"י (וגם יתבאר מדוע לפי הרמב"ן כן הוה קושיא); דלהרמב"ן דרשותו פירושו מקום שהוא שלו, אז באמת לא נתמעט מזה חמץ של גוי הנמצא אצל היהודי, דהא הוה ברשותו, ואילו לרש"י דפירושו שהוא ברשותו ובעלותו כו' מובן דחמץ זה אע"פ דנמצא אצל היהודי מ"מ אינו ברשותו, ושוב נתמעט מלהתחייב עליו.

ולפ"ז נבוא לתרץ גם קושיא הראשונה (ולבאר במה פליג רש"י על הרמב"ן); דהנה לפי רש"י דמה שנלמד מ'בתיכם' הוא דין בבעלות, י"ל דבאמת אין כאן לימוד שונה ונפרד מעיקר הלימוד בגמרא ד"שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה", אלא אדרבה לימוד זה משלים ומבאר הלימוד הראשון;

דהא דצ"ל 'שלך' בכדי להתחייב עליו, אין פירושו דצ"ל שלך ממש, אלא כל מה שהוא ברשותו לענין השתמשות מספיק להחשב שלך, וזהו הביאור בהא דחייבים על פיקדון שקיבל עליו אחריות, דאף דאינו שלו ממש מ"מ נתרבה מלא ימצא שגם זה נחשב 'שלך' לענין חמץ. ועכ"פ נמצא דלא רק שאין כאן סתירה בין שני לימודים שונים, אלא דאחד משלים ומבאר את השני.

אמנם לדעת הרמב"ן דמ'בתיכם' נלמד דין ב'מקום', היינו שחמץ צריך להמצא במקום שהוא בבעלותו של הישראל בכדי להאסר, אז אין זה קשור עם ה'תנאי' הראשון שצ"ל 'שלך' והיינו בבעלותו של הישראל, אלא הוה דבר נוסף.

ונמצא דלהרמב"ן ישנה שני מיעוטים שונים זה מזה; מ'שלך' נתמעט חמץ שאינו שלו ובבעלותו (משא"כ פיקדון שקיבל עליו אחריות נתרבה דהוה כשלו ושוב לא נתמעט מ'שלך'), ומ'בתיכם' נתמעט חמץ שאינו נמצא במקום שלו (אף אם היא בבעלותו).

ומבואר היטב מדוע לרש"י אין כאן קושיא בזה דהמיעוט של פיקדון שלא באחריות הוא מ"שלך אי אתה רואה", וגם 'מונח' בהלימוד מ'בתיכם', דשניהם משלימים זא"ז כנ"ל ("שלך" 'אומר' דמה שאינו שלו אינו עובר עליו, ו"בתיכם" מגדיר מה אינו שלו - דבר שאינו ברשותו), ואילו להרמב"ן א"א לפרש כן, מאחר שמדובר בשני לימודים ומיעוטים שונים כמשנ"ת.

ועפכ"ז מבואר היטב שיטת רש"י - לעומת הרמב"ן - גם בענין חמץ של ישראל המופקד ביד גוי; דמאחר שמדובר בפיקדון שהגוי מחזיק עבור הישראל, הרי בודאי נחשב זה לדבר שהוא ברשותו (לעומת הרמב"ן דסב"ל שאי"ז נחשב ברשותו - לפי הפירוש שלו ב'רשות'), והמיעוט של המכילתא צריכה להתפרש במצב כזה שהגוי אינו מחזיק החמץ עבור הישראל כלל.

(והוא ע"ד הפטור דחמץ שנפל עליו מפולת שנתמעט ביחד עם זה במכילתא, ויעויין בשו"ע אדה"ז סי' תלו ס"ו וסי' תלג ס"ל שמבאר בשיטת רש"י דהפטור של המפרש ויוצא בשיירא על חמץ הנמצא בביתו הוה ע"ד הפטור דחמץ שנפל עליו מפולת, ויסוד הפטור הוא מה שאינו מצוי בידו ואכהמ"ל).

ויש להוסיף ולהעיר דביאור זה בדעת רש"י מתאים ביותר גם בשיטת הרמב"ם (חומ"צ ריש פ"ד) אשר: א) ביאר הגמרא ד"יחד לו בית" כרש"י (כן נקטו בדבריו הפוסקים). ב) מגדיר כך הענין ד'רשות' לגבי חמץ, ובלשונו: "הא למדת שחמץ של ישראל אם הניחו ברשותו אפילו טמון ואפילו בעיר אחרת ואפילו מופקד ביד גוים הרי זה עובר משום לא יראה ולא ימצא", ג) מבאר דהא דלא עוברים על פקדונות של נכרי שלא קיבל עליהן אחריות, הוה משום "שברשות הגוי הוא". ועוד ואכהמ"ל.

ביאור שיטת הרא"ש תוספות ואדה"ז בזה

ג. ועכ"פ היוצא מכ"ז דלרש"י (והרמב"ם) הרי כל הלימוד של המכילתא בענין 'רשותו' לענין חמץ הוא רק ביאור והגדרה בהתנאי ד'שלך' (דה'מודד' לענין 'שלך' הוא מה שהוא ברשותו להשתמש בו כו'), ואילו לפי הרמב"ן ודעימי' הוה זה תנאי נוסף בענין חיוב חמץ, שצריך להמצא ברשותו דוקא כמשנ"ת.

ונראה דיש בענין זה דיעה שלישית אשר הוא כעין מכריע בין שני שיטות הנ"ל, והוא דעת הרא"ש והתוספות, ונראה דהוא גם הכרעת אדה"ז בשולחנו כמשי"ת.

הנה הרא"ש בסוגיין מביא גם הוא השיטות דסב"ל דהמפקיד חמץ ביד אחר אינו עובר עליו (כדעת הרמב"ן ודעימי' - אלא דהרא"ש מדבר במקרה שהנפקד קיבל עליו אחריות ואכהמ"ל בזה), ומסיק "ונ"ל דדבר פשוט הוא דאע"פ שהנפקד קבל עליו אחריות מ"מ עיקר הממון של הבעלים הוא וכיון שהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו קרינא ביה ביתו. וההיא דמכילתא מיירי בנכרי שהלוה לישראל על חמצו כדתנן בפ' כל שעה (לא, א)".

והיוצא מדבריו דמחד גיסא חולק על הרמב"ן ודעימי' וסב"ל שמפקיד עובר על החמץ שנמצא ברשותו של הנפקד, אמנם מאידך מוסיף בזה ההסברה ד"כיון שהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו קרינא ביה ביתו", אשר יוצא מזה דבעצם ה"ה מסכים לפירושו של הרמב"ן במכילתא אשר נתחדש שיש צורך שהחמץ ימצא בביתו דוקא (והיינו ד'רשות' פירושו מקום שלו), ורק שסובר דמ"מ הרי מקום זה הוה באמת שלו מחמת שנשאל לו ע"י הנפקד.

(ואילו ברש"י וברמב"ם הנ"ל אין זכר ל'השאלה' זו של מקום בביתו של הנפקד! ולולי דמסתפינא הייתי אומר דבאמת לשיטתייהו אין צורך לזה, דמכיון דלא מפרשים ד'רשותו' פירושו מקומו, אלא מה שיש לו רשות השתמשות כו', אז באמת אין צורך להשאלת מקום (אלא דבכ"מ נראה דלא למד כן ברמב"ם וצ"ע). ואם כנים הדברים אולי יהי' כאן נפק"מ גדולה לענין חמץ שלו הנמצא ברה"ר וכיו"ב, דשם בפשטות לא שייך כל הענין דהשאלת מקום, ולאידך הוה ברשותו לענין בעלות והשתמשות, ויל"ע בזה).

ובאמת צלה"ב מהו יסוד פלוגתא זו בין הרא"ש להרמב"ן; דמאחר דלשניהם יש תנאי שהחמץ תמצא בביתו בכדי שיתחייב עליו, מדוע סב"ל להרמב"ן דביתו של הנפקד לא נחשב 'שאול' להמפקיד עד כדי כך, ואילו הרא"ש סב"ל דהשאלה זו מחשיבו כביתו?

והנה מחמת חילוק זה יוצא עוד חילוק גדול בין הרא"ש להרמב"ן; דמחד גיסא הרי הרא"ש מפרש הגמרא ד'ייחד לו בית' כמו הרמב"ן - דלא כרש"י והרמב"ם - דמדובר ב'פטור' על נפקד שקיבל אחריות על הפיקדון, אמנם להרמב"ן הרי יסוד הפטור היא הדרשה של המכילתא הפוטרת - לשיטתי' - כל מי שאין חמצו נמצא בביתו, משא"כ להרא"ש הרי באם הי' זה החמץ שלו באמת הי' חייב ע"ז גם אם הי' בביתו של אחר (מחמת השאלת המקום כנ"ל), וכל הפטור הוה במיוחד לענין פיקדון שבאם ייחד לו בית ה"ה פטור עליו מחמת זה שאינו מצוי בידו.

ובאמת צ"ע רב בגדר פטור מיוחד זה לענין פיקדון - דמה גדרו, ומדוע באמת הוה רק לענין פיקדון?

והרא"ש מביא בזה דברי ר"ת ד"כיון דיחד לו מקום לא קרינא ביה מצוי בביתך. ורב פפא .. ידע ליה מסברא דכיון דייחד לו בית הוי כמו קבל עליו אחריות על חמצו של נכרי בביתו של נכרי".

ועיין ג"כ בשו"ע אדה"ז (סי' ת"מ סי"א) שמוסיף בזה דברים: "שנאמר לא ימצא מי שמצוי בידך יצא זה שאינו מצוי בידך שהרי הוא מונח בזוית המיוחדת לנכרי והרי זה דומה למקבל עליו אחריות חמצו של נכרי המונח ברשות הנכרי שאינו עובר עליו. אף על פי שהחמץ של ישראל ממש המונח ברשות נכרי הר"ז עובר עליו כמו שנתבאר למעלה מכל מקום חמץ זה הוא של הנכרי אלא שאחריותו הוא על הישראל לפיכך אין לו דין חמצו של ישראל ממש, ואינו עובר עליו אלא אם כן הוא מסור בידו לטלטלו ולפנותו לכל מקום שירצה כמו חמץ שלו ממש".

והיוצא מדברי התוספות הרא"ש ואדה"ז דפטור זה של יחד לו בית בפקדון באחריות הוה באותו גדר של הפטור במקרה ש"קבל עליו אחריות על חמצו של נכרי בביתו של נכרי". ולכאורה הרי הדבר תמוה; הרי באותה מקרה ה"ה פטור משום שחסר התנאי של "בתיכם" (כמפורש בהמשך דברי אדה"ז בסעיף י"ד וט"ו עיי"ש), ואילו כאן לכאורה ליתא חיסרון זה, אלא דחסר בקנינו בהפיקדון!?

במילים פשוטות: החיסרון בפיקדון באחריות שיחד לו מקום להמפקיד, אינו בזה שלא נמצא בביתו, אלא שחסר לו האפשרות לטלטלו ולפנותו כו', ואילו החיסרון בהמקבל אחריות על פקדונו של נכרי בביתו של נכרי הוה חיסרון בזה שאינו בביתו, וא"כ איך אפ"ל דפטור אחד קשור או נלמד מהשני?

ד. והנראה לומר דלדעת הרא"ש ודעימי' יש הבנה שונה בהלימוד של המכילתא דבעינן 'רשותו' כעין "בתיכם"; דאה"נ דפירשו כמו הרמב"ן שצ"ל במקום שהוא בבעלותו דוקא, אמנם הכוונה בזה היא משום דכשאינו נמצא במקום ורשות שלו חסר בהבעלות שלו, דהא אחד מהעיקרים בבעלות הוא יכולת להשתמשות, והרי מה שאינו ברשותו של אדם אינו יכול להשתמש עמו בפועל, ושוב הוה זה חיסרון בבעלות (יסוד זה כבר ראיתי באחד מהקובצים בשם הגר"י פרידמאן שליט"א).

באותיות פשוטות: רש"י ודעימי' סב"ל דהדין דהמכילתא הוא רק לענין בעלות ואינו קשור למקום שלו בכלל, הרמב"ן ודעימי' סב"ל שהדין אינו קשור לבעלות אלא לרשות ומקום החמץ, ואילו הרא"ש הוה כעין הכרעה ביניהם; דהדין באמת מצריך מקום ורשות, אלא דהכל הוא מגדרי בעלות.

ואשר לפ"ז יש לבאר מדוע לשיטת הרא"ש אמרינן בפשטות דהנפקד השאילו מקומו וזה מספיק להקרא 'ביתו', משא"כ להרמב"ן; דמאחר שלהרא"ש כל התנאי של ביתו נצרך רק בכדי שלא יחסר לו בבעלותו על החמץ, הרי מכיון שהכל הוא מרצונו של הנפקד המחזיק בו עבורו, בודאי אינו עושה שום דבר שיחסר ממנו בעלותו על חמצו. ומאידך להרמב"ן שיש בו דין וצורך מצ"ע שהחמץ ימצא ברשותו, אז כ"ז שלא השכיר לו המקום וכיו"ב א"א לחייבו על סמך 'השאלה' זו.

ויתבאר היטב הביאור ב'יחד לו בית' לדעת הרא"ש ודעימיה לעיל; מאחר שהכל סובב והולך על ענין הבעלות שצ"ל בשלימות בכדי להתחייב בחמצו, נמצא דגם פיקדון באחריות שיחד לו בית עד ששוב אינו ברשותו לטלטלו כו', וגם חמץ שקיבל עליו אחריות בביתו של נכרי, אשר שוב אינו נחשב שנמצא אצלו, הרי לשניהם ישנה אותה נקודת חיסרון - מה שחסר לו בבעלותו באותה חמץ; באחד מחמת זה שהחמץ אינו בידו לטלטלו, והשני משום שאינו נמצא בביתו, אשר זה מחסיר מבעלותו בו כמשנ"ת.

ומבואר היטב דברי אדה"ז דאע"פ דאם הי' החמץ שלו ממש לא היו צריכים לתנאי זה שיהי' מסור בידו כו' מ"מ כאן בחמץ של פיקדון צריכים לכך; דמאחר שהכל הוא מדיני חיסרון בעלות, מובן דכל מה שהבעלות שלו 'חלש' יותר צריכים יותר תנאים בכדי שבכ"ז יהא נחשב שהוא בבעלותו להתחייב עליו כמשנ"ת.


*) לזכות דודי היקר והנעלה הר"ר שלום מרדכי הלוי בן רבקה לגאולה וישועה.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות
היום יום